יום שני, 5 במאי 2014

בעד אמת

ב-"1984", ספרו הדיסטופי של ג'ורג' אורוול, הסיסמה החקוקה על בניין 'מיניסטריון האמת' היא "חירות היא עבדות, בערות היא ידע, מלחמה היא שלום". הסיסמאות שקידמה 'המפלגה' לא היו חצי אמת, או עיוות של האמת, או שקר סתם, אלא היפוך מוחלט מהאמת. הכל הפוך בשפה השקרית החדשה שמכונה "שיחדש". ההיסטוריה משוכתבת כל הזמן ע"י אנשי המפלגה, והחומרים בארכיונים מוחלפים כך שיתאימו לאג'נדה בהווה. הציבור מודע, אך בו זמנית עובד על עצמו שאינו מודע, לשקרים האלו, באמצעות שיטה שאימץ שנקראת "חשיבה כפולה". בספרו הכואב לקריאה ביטא אורוול כמה אמיתות נוקבות על הדרך בה כל זה יכול לקרות: השיח מעצב את המחשבה, התקשורת מבנה את המציאות, והפוליטיקה מכתיבה את ההיסטוריה.

המציאות שלנו במדינת ישראל היא אורווליאנית לחלוטין. הנה כמה דברים שניתן לעשות כדי לפזר את מסך הערפל ולראות את המציאות כפי שהיא באמת:

1) הרחבת והעמקת השיח במישור הפרטי והציבורי: לימוד יסודות המסורת, החוק והמשפט של עמנו, ועיגון הנורמות המוסריות שלנו בתנ"ך וביהדות בכלל, המשמשים כעוגן ביטחון נצחי ומוצק; לימוד היסטוריה עד כמה שאפשר ממקורות ראשוניים, ולא דרך תיווך מוטה ופרשנות שגויה; חשיפה לעמדות שונות, כיוון שכל אחת מאפשרת לראות זווית מסוימת מהאמת; ועליה מעל המפלס הרדוד של האקטואליה והבידור, והצמצום שהם כופים על השפה והמחשבה.

2) ביקורתיות כלפי כלי התקשורת: אצל אורוול, משרד התקשורת הממונה על המידע הוא בעצם משרד תעמולה המפיץ שקרים, ומכונה בשיחדש 'מיניסטריון האמת', שתפקידו להסתיר מהציבור את המציאות במקום להציג אותה בפניו.
בכדי להתמודד עם התקשורת הישראלית, שמתנהגת בדיוק כך, כדאי:
א) להיחשף לאינטרסים הכלכליים והפוליטיים ול"מאחורי הקלעים" של מעצבי דעת הקהל וקובעי סדר היום שלנו, ולהבין את הדרכים בהן התקשורת ממסגרת ומבנה לנו את המציאות, על מנת לצרוך אותה באופן ביקורתי ומושכל.
ב) להיחשף למגוון דעות: במיוחד כשיש אחדות דעים מקיר לקיר לגבי נושא מסוים והתקשורת מובילה קו מחשבה אחיד, מעין קמפיין תעמולה, להבין שהם מנסים למכור לנו משהו, וככל שהמכירה יותר בוטה ואגרסיבית, זה מעיד על כך שהסחורה יותר מפוקפקת. לברר מה הם מנסים להסתיר, ולבקש את דעות המיעוט. (לדוגמה: האם ההתנחלויות הם "מכשול לשלום", או שבאמת הם קו המגן על ערי מישור החוף? האם המדינה באמת מממנת את החרדים, או שהם מופלים לרעה בחינוך, תשתיות, תרבות וכו'?)
ג) הימנעות מלשון הרע ומוציאי שם רע, ובירור עובדתי והיכרות אישית: אנשי התקשורת בונים על חוסר ידע וחוסר היכרות כשהם מטפחים סטריאוטיפים ודמוניזציה, היוצרים שיח מידרדר ואלים נגד קבוצות ומגזרים בחברה. לכן עלינו לברר את העובדות לאשורן לפני שממהרים לקפוץ למסקנות, לא להיכנע לדעות קדומות, לשיפוט מיידי ולהנחת המבוקש, ולדאוג שרגשותינו לא ינגנו לחליל של אף אחד אחר. (למשל, האם ימנים הם באמת פנאטיים ואלימים וקיצונים ושונאי שלום וסכנה לדמוקרטיה, האם חרדים הם באמת פנאטים ואלימים וקיצונים וטפילים ומסריחים, האם מתנחלים הם באמת פנאטים ואלימים וקיצונים ומשיחיים ועושקים אותנו - או שאולי כשפגשנו 'חרדים', 'ימנים' ו'מתנחלים' גילינו שהם אנשים נורמטיבים ונחמדים, וההיפך מכל הסטיגמות השליליות? ואולי לא פגשנו, וכדאי לבדוק בעצמנו במקום להסתמך על התיוג המוטה של אחרים?)
ד) דבקות באמת: רוב הכתבות אינן דיווחים אלא חומרי תעמולה. קל לנו לראות מה רב כוחה של תעמולה (מהתעמולה נגד היהודים ומהתעמולה נגד מדינת ישראל במדינות רבות בעולם). על כן, לא לתת לאף אחד לשטוף לנו את המוח - גם אם קשה לעמוד מול הלחץ החברתי שיוצרת ספירלת השתיקה ומול החומה הבצורה של ה'אמת' בתקשורת, וגם אם לא תמיד מסוגלים למצוא את הכשלים שקיימים בטיעונים השקריים שמציפים אותנו בהם (למשל, כשמספרים לנו על הערבים "המסכנים והתמימים שרוצים שלום" ושזה "תלוי רק בנו", גם אם לא נוכל לשלוף מהשרוול תשובות כמו "הם בחרו בחמאס" או "מה עם ההסתה האיומה ברש"פ"). עלינו לבטוח בעצמנו, ולהכיר את המציאות בעצמנו, ולהסתמך על ההיסטוריה, העובדות, ועל אינטואיציה ושכל ישר.

3) להיאבק ולבחור באמת, גם בזירה הפוליטית, שוב ושוב. וסוף האמת לנצח.

בעד אהבה

כל אדם חושב בוודאי שאל את עצמו פעם מהי משמעות האנטישמיות. זו תופעה כה לא מובנת ויוצאת דופן, שאם חייזר מכוכב אחר היה נחשף בבת אחת להיסטוריה האנושית, אחת משאלותיו הראשונות היתה עוסקת בעם ישראל. השאלה שלו אולי היתה נחלקת לשתי שאלות סותרות: מדוע העם היהודי היה כה רדוף ולמוד סבל? וכיצד למרות זאת שרד באופן כה פלאי?

קודם כל, עצם הכפילות הזאת מבהירה את התשובה העמוקה, האמיתית, שבבסיס הדברים: שהרי נבואת הגלות והצרות נמצאת כבר בתורה, כמו גם ההבטחה שה' לא יעזוב אותנו. בתורה מתואר ומוסבר פשר הסבל שעברנו, ופשר הגאולה שניגאל.

אבל ננסה לבדוק את הדברים גם ברובד החיצוני. למעשה, שתי השאלות לא רק סותרות, אלא גם משלימות: שכן עצם העובדה שאנו העם העתיק ביותר, וששרדנו את כל העמים, הגלויות, הכיבושים והמלחמות, הביאה לצבירת ותק סבל שאין לעמים אחרים, כי רובם פשוט הושמדו כליל או נטמעו ונעלמו, ולא שרדו כדי לספר... כמו כן, את הסבל, הפחד והרדיפות שעבר עמנו בגלות אולי אפשר להסביר מעצם כך וכתוצאה מכך שהיינו בגלות רוב הזמן. עצם היות עם מחוץ למולדתו - זר, חלש וחסר מגן - הופך אותו לנרדף ע"י העמים בתוכם הוא חי. גלות כוללת בתוכה קיום נרדף, עד מוות. כך עולה מפשט התורה (קין מפחד כשמוטלת עליו קללת גלות: "והיה כל מוצאי יהרגני"; אברהם מתנבא בברית בין הבתרים: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינום ארבע מאות שנה", כשהעבדות והעינוי מתוארים ללא סיבה מפורשת אלא כפועל יוצא מעצם היותם גולים; בין הקללות בהר עיבל שיחולו אם לא נשמע בקול ה', קללת הגלות ופיזורנו בין הארצות כוללת קיום המתואר תוך מנוסה ופחד במדינות גלותנו, ללא סיבה מפורשת מעבר לעצם קללת הגלות).

עם זאת, זה לא מסביר מדוע השנאה ממשיכה גם עכשיו, כשהעם היהודי חזר למולדתו ונמצא בארצו שלו. ובכלל, זה לא מסביר מדוע האנטישמיות הינה תופעה יחידה במינה בהיקפה, בעוצמתה ובייחודה המהמם בהיסטוריה האנושית. זה לא מסביר למה היא התבטאה בצורות הנוראיות ביותר, ולמה היא התמידה כל כך הרבה זמן.

אכן, האנטישמיות היא תופעה לא רציונאלית, שלא ניתנת להסבר הגיוני. יתירה מזאת, 'הסברתה' שקולה לנסיון להצדיק אותה. הטעמים שעמי העולם נותנים לסיבת שנאתם אותנו מתחלפים כל הזמן: לפעמים זו סיבה דתית, לאומית, תרבותית, אתנית-גנטית; לפעמים כי אנחנו מתבדלים מדי, ולפעמים שאנחנו משתלבים מדי; עניים מדי, או עשירים מדי; בארץ זרה, או על אדמתנו עם מדינה. בקיצור, ריבוי הסיבות והיותן מנוגדות זו לזו מראה שהן רק לבושים מתחלפים, ויש סיבה עמוקה ויסודית וקמאית ותהומית וחשוכת-מרפא מתחת להם.

ייתכן שגם היא מוצגת, באופן חבוי יותר, בתורה. אולי מדובר ברגשי קנאה ותחושת נחיתות לגבי הקשר המיוחד שלנו עם הבורא.

בסיפורי התורה יש מוטיב רווח של שנאת אחים. העדפת האב את בנו האחד על פני האחרים מובילה לקנאה ולשנאה, המובילות בתורן לרצח, או לגלות.
שנאת אחים היתה כבר בין שני האחים הראשונים בהיסטוריה: קין מקנא בהבל, אחיו הקטן, שה' העדיף אותו וקיבל את מנחתו, ורוצח אותו. הוא נענש על כך בגלות, "נע ונד תהיה בארץ".
שנאת אחים היתה בין אברהם ולוט אחיינו (שהוא אומר עליו "אנשים אחים אנחנו"), שלמרות שאברהם הציל אותו ממוות, רועיו רבים עם רועי אברהם על הארץ ומשאביה. זה לא נגמר ברצח, אבל עדיין נגמר בגלות, והפעם מהצד הנרדף: אברהם אומר ללוט לבחור אזור בארץ, כשהוא עצמו יסוג ויגלה מרצונו למקום אחר.
שנאת האחים חוזרת אצל בניו של אברהם, יצחק וישמעאל. מתחולל ביניהם קרב על הירושה (גם כאן, הארץ, שהובטחה לאביהם), והפעם הפתרון של שרה, שה' תומך בו, הוא גירוש ישמעאל וגלותו מהארץ.
השנאה ממשיכה גם בדור הבא. בניו של יצחק, יעקב ועשו, מתחרים על הבכורה (הקובעת את הירושה ומי יהיה זכאי לקבל את הארץ, שהובטחה ליצחק) ועל הברכות (הכוללות "מטל השמיים ומשמני הארץ"). יעקב 'קונה' את הבכורה מהבכור שאמור להיות היורש החוקי ו'גונב' את הברכות, ועשו מתכנן לרצוח אותו. כאן, כמו בכל הקשור ליעקב אבינו, יש שני רבדים: ברובד הגלוי, המאבק נפתר כשיעקב בורח לחו"ל ויוצא לגלות. אך ברובד הסמוי, יעקב חוזר ארצה, ואף 'מתפייס' עם עשו, כשלמעשה עשו גולה מהארץ ועובר לאדום.
לבסוף, הסמל לשנאת אחים: סיפור יוסף ואחיו. האב מעדיף את הבן הקטן, ואחיו השונאים אותו על חלומות הגדולה והשלטון שלו וחושבים שאביהם יוריש לו הכל, מתכננים לרצוח אותו, אך ממירים זאת במכירתו. יוסף גולה למצרים אך בסופו של דבר בני ישראל כולם גולים מארצם.
גם הגלויות הבאות של עמנו נגרמו בעטיה של שנאת אחים.

אולי באותו אופן ניתן 'להבין' את שנאת העמים אותנו: כקנאת אחים בבן המועדף, "בני בכורי ישראל", העם שנבחר לקבל את הירושה: התורה, הארץ, ולקיים עם הבורא ברית מיוחדת של תפקיד ושליחות להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

ואולי מדובר במאבק של חסרי המוסר וחסרי האלוקים במוסר ובטוב ובצדק האלוקי. שכן זה הדגל שנושא עמנו, זו שליחותנו, זו מהות היהדות והתורה והמצוות, ומרכז אמונתו וערכיו ואורח חייו של עם ישראל. ביהדות, חוק ומוסר הם אותו דבר. אנשים הרוצים לחיות חיי הפקר חסרי דרישות ועכבות מוסריות, ללא השאיפה לסור מרע ולעשות טוב, ללא הדרישה לביקורת עצמית, ללא אפשרות הבחירה החופשית והדרישה לבחור בחיים, ללא הידיעה שיש דין ויש דיין, שונאים את מי שאינו חי כך. כי הוא לא מאפשר להם לחיות כך במצפון שקט. הוא מעיק על מצפונם ומנכיח את כשלונם כשהוא מייצג את הדרישה הזאת באורח חייו ומוכיח שהיא אפשרית. העובדה שלשונאי ישראל אין 'אלוקים', אין עכבות מוסריות, גם מסבירה למה היא התממשה בסבל ובאכזריות כה רבה במהלך ההיסטוריה. שנאת ישראל היא שנאת הטוב וההיפך מאהבת אלוקים.

שנאת ישראל בזמננו

מכיוון שהקיום והזהות של עם ישראל שלובים זה בזה באופן בלתי נפרד, שונאי ישראל רוצים להשמיד אותו חלילה פיזית ("להשמיד להרוג ולאבד", לא מזמן נמחה שליש מיהודי העולם) ורוחנית ("להשכיחם תורתך, ולהעבירם מחוקי מצוותיך")המלחמה ניטשת כיום בעיקר במדינת ישראל כי רוב העם היהודי מצוי בארץ ישראל. האיום הפיזי גלוי לעין: ציר הרשע הגלוי של האנטישמיות מורכב מציר ערבי-מוסלמי בארצות ערב, ציר מערבי-נוצרי שמרכזו בעיקר באירופה, ומהגיס החמישי בתוכנו שמלבה את השנאה נגדנו. האיום הרוחני הסמוי, של שמד רוחני, מחיקת זהותנו היהודית, חמור באותה מידה. כשאנו רוצים להיאבק בשנאת ישראל, עלינו להיות מודעים לו ולהיאבק בו.

תסביך השנאה העצמית הלא מובן, ושנאת היהדות, מורשתנו העתיקה, העשירה והיפהפיה, והניתוק משרשרת הדורות, היא האבסורד הכי גדול של החברה הישראלית. ישנם יהודים שונאי ישראל: במוצהר ("אני שונא את יהדותי וגאה בזה", אולי כתוצאה מהפנמת האנטישמיות) ושלא במודע ("אני אוהב וגאה להיות יהודי אבל בז לאלה שנאמנים ליהדותם כי כך לימדו אותי"). שונאי-ישראל-במוצהר משתמשים בדרכים מתוחכמות וחריפות כדי להשניא את מורשת ישראל על שאר העם, וכך שנאת ישראל חלחלה לתרבות הישראלית.

המוסד היחידי שניצל במידה מסוימת משנאת ישראל הוא המוסד היחידי שנבחר על ידי הציבור, כנסת ישראל, אך גם היא נתונה במכבש לחצים מצד מוקדי הכוח האמיתיים, הדוחפים את נבחרי הציבור להתעלם מבוחריו ולבטל דה-פקטו את רצון העם. כך קורה שהעם בוחר יותר ויותר 'ימינה' ומקבל יותר ויותר 'שמאלה', ועדיין מסוגל לחשוב שהוא חי בדמוקרטיה. יש רבים שאפילו לא מודעים למלכוד המסוכן הזה. רבים אחרים חושבים שהמציאות הזאת והתהליכים האלה הם גזירת גורל.

לפיכך צריך להילחם: צריך להבין ולהבהיר שאנו במלחמה, כרגע חד-צדדית, ושאם תאבי חיים אנו, עלינו להפוך אותה להדדית. המלחמה בשנאת ישראל צריכה להתחיל קודם כל ביצירת מודעות אליה ולמהלכים המתרקמים מאחורי הקלעים ומעצבים את חיינו. עלינו להפסיק לנהל מלחמת-בלימה, ולעבור לשטח של שונאי ישראל. אין להם מונופול על יוזמה, מקוריות, מעורבות, ואם עתידנו כאן חשוב לנו, עלינו לפתוח במאבק עוצמתי וחסר פשרות בשנאת ישראל מבית ומחוץ.

שיטות הפצת שנאת ישראל במדינת ישראל דומות לדרכים שננקטו בידי אנטישמים בכל הדורות:

1) תעמולת שנאה
- תעמולת נגד: תעמולת שטנה ליהדות. הצגת היהדות כמנוגדת לערכים כמו צדק וחופש, הצגת המגזרים הנאמנים ליהדות כשרויים בחושך. כמובן מנוגד לחלוטין למציאות, ומבוסס על דמגוגיה, פופוליזם, שקרים ודמוניזציה.
- תעמולת בעד שהיא בעצם נגד: תעמולה "בעד ערכים אנושיים כמו 'שלום', 'זכויות אדם' ו'דמוקרטיה'", ככלי לניגוח ישראל והיהדות ע"י הצגת היהדות כסותרת אותם. (קל לישראלים להבחין שמדובר בערימת שקרים נאלחת כשמדובר בתעמולת שקר נגד מדינת ישראל, וקשה יותר להבחין בשקריות שלהם כשהיא מכוונת נגד היהדות). כמובן שזה נעשה תוך קידום העוולות נגדן נזעקים כביכול.
2) הסתה
הרחבת השסעים והפילוגים הדתיים, הפוליטיים, העדתיים והכלכליים בעם, ע"י דה-לגיטימציה ודמוניזציה, תעמולת הפחדה וטפילת האשמות כוזבות, קטלוג ודעות קדומות, שלילת האנושיות ושלילת זכויות, באסטרטגיית 'הפרד ומשול'.
- הצגת המגזרים המייצגים במובהק את הזהות היהודית כאיום על החברה, כמיטב המסורת האנטישמית: החרדים, המתנחלים והימנים (הנאמנים לתורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל) מוצגים כ"גרועים באויבינו", ומתוייגים כפאשיסטים, קיצוניים, אלימים, חשוכים, רוצים מדינת הלכה, כפיה דתית, שואבי כסף, צמאי דם, גזלנים וכובשים, סוטים ועברייני מין.
- מאיימים מפני כוונת החרדים להשתלט עלינו ולהקים 'מדינת הלכה' (כשמי שמכיר אותם יודע שאין דבר הרחוק מהם כמו רצון להשתתף בהתווית דרך לאומית), מכוונת הימנים להשתיק אותנו (כשמי שמכיר אותם יודע שהם מונעים מאהבה לכלל העם ולא יעשו דבר לפגוע בבני עמם, גם לא בשונאיהם מתוכם), ומכוונת המתנחלים למנוע שלום (כשמי שמכיר אותם יודע שהם אלה ששומרים על שלום ישראל).
- סתימת פיות ומניעת השמעת דעות אחרות: הפעלת מכבש לחצים פסיכולוגי של לחץ חברתי, פוליטיקלי-קורקט וקונופורמיזם ודה-לגיטימציה לדעות אחרות והצגת מי שלא משתתף ב"חמש דקות השנאה" כמשת"ף לא מוסרי. השתקה, סתימת פיות ומניעת חופש הביטוי גם לפי החוק והמשפט וע"י המשטרה, וגם ע"י הכחדתם הסימבולית ואי ייצוגם בתקשורת הכללית ואי מתן אפשרות להתבטא, להגיב ולהעביר מסרים, וגם ע"י דה-לגיטימציה כל כך חריפה עד שאין להם כביכול זכות קיום.

3) תעמולה בעד אויבי ישראל
הצגת אויבינו כקרבנות, חפים מפשע, מסכנים ואומללים (תוך ניצול המצפון היהודי ככלי נשק נגד העם היהודי). טשטוש היותם אויבים והעלמת הכיבוש הערבי בארצנו ככל האפשר (כגון יידויי אבנים יומיומיים בגליל וביו"ש, החלק הלא-פרופורציונאלי של ערביי ישראל בפשיעה ובאבטלה, הצתות על רקע לאומני, אונס על רקע לאומני, תנועת נישול מכוונת, השתלטות על קרקעות וחוסר אכיפה של בניה לא חוקית וכו'), במטרה להחליש את העם ולמנוע ממנו להתאחד ולפעול נגד שונאיו. (ושוב, קל לישראלים להבחין בכך כשזה קורה בחו"ל, כשהתקשורת הזרה מציגה את 'הסכסוך' הערבי-ישראלי באופן חד-צדדי ומוצא מהקשרו כתוקפן במקום הקורבן. קשה יותר להבחין בכך כשזה קורה בארץ, למשל כשהתקשורת הישראלית מציגה את המתנחלים באופן חד-צדדי ומוצא מהקשרו כתוקפן במקום הקורבן).

שנאת ישראל הנושנה עזה מתמיד בדורנו ובתוכנו. עלינו להיאבק בה ולהגביר בקרבנו אהבת ישראל. כל אחד מאיתנו צריך לאהוב כל יהודי ואת כל היהודים. ובאהבת ישראל כלול הכל - אהבת ה', אהבת היהדות והתורה והמצוות, אהבת הארץ, אהבת הבריות ואהבת הזולת ואהבת אדם.

אהבת ישראל היא כלל גדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" - לאהוב את חברך כאילו היה אתה עצמך. היא מתבססת על אהבה עצמית (כי אהבה עצמית מאפשרת את אהבת הזולת "כמוך") ועל אהבת ה' (סיום הפסוק הוא "אני ה'", והרי "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", כי כשאתה אוהב את הבורא בכל לבבך, אתה אוהב את כל ברואיו, וזה מאפשר בתוך קשיים והבדלים את אהבת הרע כמוך).

בעד הקשבה

בעולם המודרני אנו מוצפים במלל בלתי פוסק, בפייסבוק ואתרי אינטרנט, בתכניות טלוויזיה, ברדיו, בעיתון, בספרים ומאמרים... ורובו חסר משמעות. "מילים מילים ואת משמעותן, יבוא לו גל ישטוף אותן". אמנם מילים מתאימות לרגישות היהודית: תמיד אהבנו את המילים, ומה היינו בלי המילה הכתובה וארון הספרים היהודי? במיוחד כשדיבור וכתיבה בשבילנו הם קודם כל זיכרון. אך האזנה קשובה לקולם של חז"ל מגלה שלפעמים עדיף לשתוק. בתמציתיות אופיינית הם הזהירו מפני הפרזה במילים: "סייג לחכמה - שתיקה", "מילה בסלע - שתיקה בתרי", "כל ימיי הייתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה". שתיקה שווה יותר מדיבור, והיא זו שמהווה תנאי לחכמה. יותר מדי מילים מסתירות את התוכן, המהות של הדברים. גם ה' לא נמצא ברעש ובהמולה, כי אם ב"קול דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א', י"ט י"ב).

כשאתה שותק, אתה מסוגל להקשיב.

חוש השמיעה הוא העיקרי ביהדות מבין חמשת החושים. אחת הפעולות הרווחות בתורה הן הדיבור - והשמיעה. ה' "מדבר", "אומר", "מצווה" (או משה בשמו), ובני ישראל "שומעים", "מאזינים", "אם שמוע תשמעו", וכמובן - "שמע ישראל". שמיעה היא לא רק שמיעה באוזן, אלא בלב; ולא רק הבנה שכלית, אלא קבלה עמוקה והפנמת הדברים. לפעמים התפקידים גם מתחלפים: ה' לא רק מדבר - אלא גם מקשיב, ובכך מתאפשר חיבור וקשר הדדי דרך התפילה. ואנו גם מצווים לדבר ולהעביר הלאה לילדינו ("והגדת לבנך", "ושיננתם לבניך").

"עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים". לעיתים, בעולם המודרני ובייחוד הפוסט-מודרני, האדם חווה הרגשה של חוסר נראות, או כאילו מה שהוא עושה חסר משמעות. הפופולריות של תכניות הריאליטי ו"15 דקות התהילה" אולי שואבת מהרגשה זו. אבל ברגע שמבינים שיש מי שרואה ושומע תמיד, מבינים שיש משמעות למעשינו, ואפילו לכוונותינו, גם אם הם לכאורה לא שינו דבר בעולם.

האדם חושש שהקשבה פאסיבית מבטלת אותו. אך הקשבה איננה פעולה פאסיבית. היא פעולה אקטיבית מאד, המאפשרת קיום לאחר, והתעלות מעבר לעצמנו. בשעה שאנו מקשיבים אנו כביכול מבטלים את עצמנו בפני הזולת, אבל בעצם אנו הווים במלוא נוכחותנו. אם נלמד להקשיב אחד לשני במקום לנהל מונולוגים, נחיה חיים מלאים יותר. פחות אמירה, יותר להיות. פחות שכל, יותר לב. אנו בני אדם - משמע אנו מסוגלים להקשיב. למדנו את היכולת הזאת מה'.

יום ראשון, 4 במאי 2014

בעד אחדות

ברבות מהמחלוקות בחברה הישראלית (כמו דתיים וחילונים, ימין ושמאל) שורש המחלוקת טמון בפילוג בין יהדות וציונות.

במשך כ-1800 שנות גלות רובו המכריע של עם ישראל היו 'דתיים'. לפני כ-150 שנה, 
עם האמנסיפציה ותנועת ההשכלה, היו "משכילים"/'חילונים', שהתנתקו מהיהדות. חלקם התבוללו או המירו את דתם, חלקם פנו לאידיאלוגיות אחרות כמו קומוניזם, וחלקם פנו ללאומיות, ובגרסתה העברית: ציונות. כתגובת נגד לחילוניות, היו 'חרדים' שהתנגדו להשכלה ולציונות החילונית, כי ראו בה סכנה לזהות היהודית של עם ישראל, והחליטו להתבדל ולחזק את החומות (לכן כל עוד יש חילוניות תהיה חרדיות, ועם החילוני האחרון יהיה החרדי האחרון). ציונות ויהדות נתפסו כמנותקות זו מזו, ואף כקטבים מנוגדים, מכורח הנסיבות ההיסטוריות האלה. אך, למעשה, החילונים והחרדים אוחזים בשני צדדים של המטבע: ציונות ויהדות הן כגוף ונשמה. אין התנגשות בין דת ולאום בעם ישראל. היהדות היא אבן הפינה וליבה של הציונות. האמונה, המורשת, המסורת היהודית, הם המנוע להגשמה המעשית בארץ ישראל והדבק המחבר את הלאומיות הישראלית.

הנתק המלאכותי בין יהדות וציונות מלווה אותנו עד היום. הוא חריף ומסוכן, ומאיים לא רק על שלמותה של החברה שלנו אלא גם על עצם קיומה. החילונים התנכרו למסורת ולמורשת היהודית כי אימצו זהות חדשה כביכול, אך המשך הניכור מהווה איום גם עליה. ללא זהות יהודית, גם הזהות הישראלית תיעלם במוקדם או במאוחר, כיוון שהיא נובעת מתוכה. לאורך זמן לא ניתן להישאר חילוני, כלומר ישראלי חסר זהות יהודית: או שהופכים לפוסט-ציוניים ומתנכרים גם ללאומיות הישראלית, או שיורדים מהארץ (או שהבנים והנכדים יורדים מהארץ) וכעבור דור או שניים מתבוללים. מן הצד השני, יהדות ללא חיבור ללאומיות הישראלית נידונה גם היא להיעלם, כמו שקרה בסוף הגלות. ייתכן ונדרשה תנועת מטוטלת הרחק מהיהדות כדי לבנות את המדינה - היה צריך להתגבר על מספר מאפיינים שנוספו לה בעל כרחה במהלך הגלות, כמו פאסיביות - אך כעת נדרשת תנועת מטוטלת חזרה ליהדות. "צריך להודות כי ההשכלה האירופית, ובכלל זה רוח הכפירה וההריסה, נחוצה היתה לעצם תחיית רוחנו הלאומית. זקוקים היינו 'לשבירת כלים' לשם יצירת עולמנו מחדש. את זה נתנו ונותנים החופשיים [החילונים]. אולם מצד אחר, אין להעלים עין כי האור הגנוז הלאומי נשתמר במידה מרובה בקרב החרדים, אלא שהם אינם יודעים להביאו לידי גילוי, דווקא משום שהם באים אליו ב'כלים' הישנים" (א.ד גורדון, 'אחרי הרעש', 1921). דרוש חיבור מחודש בין יהדות וציונות. אך לא רק ניסוך התוכן המקודש העתיק ב'כלים' החדשים, אלא הבנה ששתיהן נובעות מעניין אחד, המשותף לשתיהן, והוא העניין האלוקי. "טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל, וחפצים הם בדמיונם להשוות את העניין האלוקי הזה, המיוחד באופי הישראלי, לעניין כל תוכן של עם ולשון אשר בכל משפחות האדמה, ומזה בא הרצון לפלג את העניין הלאומי ואת העניין ה"דתי" לשתי פלוגות, ושתיהן יחד נחלו בזה שקר, כי כל ענייני המחשבה, ההרגשה והאידאליות, שהננו מוצאים באומה הישראלית, חטיבה אחת בלתי מחולקה היא" (הראי"ה קוק, אורות, ישראל ותחייתו).

ואכן, האיחוד מחדש של יהדות וציונות מתרחש היום במקביל במספר זרמי עומק בחברה הישראלית:

א) למול הדיכוטומיה החרדית/החילונית האשכנזית, מציגה המסורתיות הספרדית אלטרנטיבה צבעונית, טבעית ומופלאה: בני עדות המזרח מגלים לנו שזה לא או-או, שחור ולבן, ועשויים להציל את האשכנזים מעצמם.
ב) הציונות הדתית מהווה גשר בין העולמות, בדרכו המקדשת את החול של הרב קוק.
ג) נקודות השקה: חוזרים בתשובה ויוצאים בשאלה, תנועת חב"ד.
ד) המיינסטרים הישראלי מתחדש: מודרניזציה בתחומי לימודים, תעסוקה ופנאי במגזר החרדי (חרדים-מודרניים, שמשתתפים בחיים המודרניים בישראל, כמו צבא, השכלה גבוהה, עבודה בהייטק, חופשות בחו"ל וכו'), ותנועת שיבה למסורת במגזר החילוני (מוזיקה ואמנות יהודית, ארגוני התחדשות יהודית, מסגרות כמו ישיבות חילוניות ומכינות קדם-צבאיות מעורבות). דתיים-לייט וחילונים-לייט, ודתל"שים וחילונל"שים (חילונים לשעבר שהתקרבו למסורת ולשמירת מצוות, כמו שבת, כשרות, טהרת המשפחה, לימוד תורה וכו').

בד בבד, תהליכי העומק בחברה הולכים ומקבלים ביטוי בתקשורת ובתרבות הישראלית, שלא תשמיע עוד קול אחיד, אלא הרמוניה של קולות, שישקפו את אלפי הגוונים בחברה הישראלית. ומכיוון שנאספנו בקיבוץ גלויות מכל מדינות העולם, השלום העולמי מתחיל בתוכנו...

יום שני, 26 באוגוסט 2013

בעד אמונה

"רק בגלל הרוח... בתוכי, במוחי, בנשמתי..."

הסמל המודרני של מדינת ישראל - מנורת שבעת קנים ושני ענפי זית בצדדיה - מופיע כבר בחזון זכריה, שנישא למעלה מאלפיים שנה טרם קום המדינה:
"רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ [...] וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ, אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ. וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר, מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי? וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי [...] זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ - כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת." (זכריה ד' ו').
אולם, אם מקור הדימוי המטאפורי של המנורה וענפי הזית הוא חזון זכריה - אין לכך כל זכר בפרוטוקולים של ישיבות ועדת הסמל והדגל. וגם לא בדברי ההסבר על בחירת הסמל שנשאה הוועדה בפני חברי מועצת המדינה הזמנית. או בעדותם של מעצבי הסמל, האחים שמיר מתל אביב, על תהליך היצירה ומשמעות הסמל שיצרו ("לאחר שהחלטנו להשתמש במנורה, חיפשנו אלמנט נוסף והגענו לידי המסקנה שענפי עץ הזית הם הם הביטוי היפה ביותר לאהבת השלום בקרב עם ישראל. העלים האלה מהווים יחד עם זה גם יסוד דקורטיבי מאד").

ייתכן שחזון המנורה היווה השראה לעיצוב ובחירת סמל המדינה, מבלי שהוזכר... אך גם ייתכן שהם לא זכרו את חזון המנורה מספר זכריה, בחוסר היכרות עם התנ"ך. יכול להיות שהם "ניבאו ולא ידעו מה ניבאו", "ישראל אם לא נביאים הם, בני נביאים הם". ייתכן שחזון זכריה חזה את סמל מדינת ישראל המודרנית, וכך בעצם צפן בחובו את פשר סמל המנורה, לזכרון לדורות הבאים, אלפיים שנה לאחר מכן.

אז מהו פירוש הסמל, שאפילו הוגיו לא ידעו אותו? גם זכריה הנביא לא מבין את פשר הסמל שראה בחזונו ושואל את המלאך: "מה המה אלה?" והמלאך מסביר לו, במילים שהפכו לביטוי מוכר: "לא בחיל, ולא בכח - כי אם ברוחי, אמר ה' צבאות".

קיומה של מדינת ישראל אינו תלוי במספר הטנקים או בגובה התל"ג, בכוחנו הצבאי או בעושרנו ועליונותנו הטכנולוגית, אלא ברוח ה' המפעמת בנו. יש מגוון פירושים לדימוי הויזואלי של המנורה ושני ענפי הזית: ייתכן שמנורת הזהב, שהיתה בבית המקדש, מייצגת את האמונה והמעשה היהודיים והקשר שבין עם ישראל לאלוקיו. ייתכן שענפי הזית, סמל ל"שלום" - כלומר מנוחה ושלווה - מאז שהיונה מצאה מנוח לרגליה אחרי המבול והביאה עלה זית במקורה, סביב המילה "ישראל", מסמלים "שלום על ישראל". ייתכן שיש שני ענפי זית כי הם מרמזים לאיחוד הרוחני והמדיני שאפיין את מלכות ישראל בימי קדם (כפי שמתואר בהמשך נבואת זכריה, "שני בני היצהר" - ה'כהן' וה'מלך'), או היום לדת ולמדינה שעומדות זו לצד זו בהגשמת החלום הציוני. אך המשמעות המהותית, הבסיסית, היא זו שהקיום שלנו אינו מבוסס על העושר והחוזק הצבאי שלנו - אלא על הרוח שלנו.

אולם, בסמל המנורה המודרני חסרים שני מרכיבים שקיימים בחזון המנורה המקורי: גולת שמן, ונרות דולקים (מקור האור העליון, והארת השכינה בתוכנו). 65 שנה אחרי קום המדינה, המנורה עדיין אינה דולקת באש קודש. אך עוד חזון למועד, והיא עוד תאיר, ואורה יזרח לעולם כולו...


יום חמישי, 20 בספטמבר 2012

בעד מנהיגות

מיהו מנהיג?

לעומת תפיסת המנהיג בתרבויות רבות כאדם גדול, הרואה רחוק ומתווה דרך, תפיסה הרואה מנהיגות כעמדת כוח, שליטה ועליונות (פוליטית, כלכלית ותרבותית) - ביהדות, התכונה החשובה של מנהיג היא רגישות לזולת. מנהיגות היא אחריות ומסירות לכלל הציבור, ומנהיג הוא מי שמראה אכפתיות, דאגה וחמלה לכל אחד ואחד מבני העם. מנהיג לא שולט באחרים, אלא שולט בעצמו, ולא מנצל לרעה את כוחו ומעמדו או משתמש באחרים ככלי לטובתו האישית.

ביהדות מנהיג הוא לא 'גדול' מכולם, "לבבו לא רם מאחיו", אלא הוא 'קטן' בעיני עצמו. גדולה וענווה כרוכות זו בזו. משה רבנו היה האדם הענו ביותר עלי אדמות, וכל המנהיגים הגדולים שלנו התאפיינו בענווה. מנהיג לא "הולך לפני העם", אלא "הולך מאחורי העם", כמו שרועי צאן הולכים "בעקבי הצאן", "מאחרי הצאן", כדי שיוכלו לראות גם את החלשים והנחשלים. עם זאת, ענוותו של המנהיג לא מונעת ממנו להנהיג, כיוון שענווה אינה ביטול עצמי, אלא הכרה בערכך האמיתי, בלי להמעיט או להפריז בו. אפשר לומר שענווה אמיתית נולדת כתוצאה מהכרת מקומך האמיתי בעולם נוכח הבורא.

יום רביעי, 29 בפברואר 2012

בעד חיים

"To be, or not to be: that is the question."

לא לחינם התורה ציוותה: "הנה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים" (דברים ל, טו יט). "לחיות או למות" היא הברירה המוסרית הניצבת מולנו בכל עת. ולא רק עבור כל אדם, אלא עבור כל עם. יש תרבויות שבוחרות בחיים, אך משחר ההיסטוריה היו תרבויות שבחרו באפשרות השניה.

אבטיפוס ראשון לתרבות שלא בוחרת בחיים הוא תרבות אובדנית.

שנאת החיים האובדנית הרווחת בתרבות המערבית משתקפת בתרבות שלה, המלאה פטליזם, גורליות, אירוניה, מאז תרבות יוון והתרבויות הפגאניות. בפסיכולוגיה, פרויד קרא לכך "תנאטוס", יצר המוות, בניגוד ל"ארוס", יצר החיים. בפילוסופיה, אלבר קאמי קרא לכך "האבסורד הקיומי", אי-נחת קיומי הנובע מחיים של חוסר תכלית. במונולוג המפורסם של המלט נטען שמבחינה אקזיסטנציאלית, הבחירה במוות היא הנאצלת. החיים מעבירים את האדם שלל משברים וייסורים, ועדיף לא לחיות. הסיבה היחידה להימנעות מהבחירה במוות היא פחד קמאי מהלא נודע. כך, במשפט בודד, שייקספיר לוכד את הפטאליזם המערבי העמוק: מעין כמיהה למוות, שלעיתים נדמה שממלאת את חלל האמנות, היצירה, המחשבה והתרבות המערבית.

היא משתקפת גם במוסר המערבי, הספוג אותה אובדניות וכמיהה למוות, שכן ההבדל העיקרי בין המוסר היהודי לבין המוסר המערבי הפגאני/הנוצרי הוא שהמוסר היהודי דוגל בקדושת החיים, בעוד המוסר הפגאני/הנוצרי/המערבי דוגל בקדושת המוות. שהרי דתות הנצרות והאסלאם אמנם התבססו ושאבו מהיהדות, אך הן מהוות עיוות פגאני שלה. הדבר מתבטא במבני העומק שלהם ותכניהם. וכך הנצרות דוגלת באהבת האויב, בניגוד ליהדות שדוגלת באהבת הידיד. אהבת האויב מביאה לזלזול בחיים. וזלזול בחיים מביא לבסוף בהכרח לקידוש המוות.

קידוש המוות הנוצרי מתבטא קודם כל בתכניה המיתיים-רוחניים של הנצרות (המיתוס המכונן הוא מותו בייסורים של יהודי, שבכך מכפר על חטאי האנושות כולה; כתבי הקודש מתרכזים בסיפור מותו; החפץ המקודש הוא הצלב, מתקן מותו; הסמל הויזואלי המרכזי הוא גופה מדממת וצלובה; טקסי הפולחן כוללים באופן סימבולי וסמי-קניבלי אכילה מבשרו ושתיית דמו; האידאל הרוחני הוא סיגוף, נזירות ופרישות מן העולם; תפיסת החטא-והכפרה טוענת שאין כפרה מלבד המוות, בעקבות החטא הקדמון בגללו אנו אשמים מעצם בריאתנו), ושנית, בדרישותיה המוסריות המעשיות.

בעוד ביהדות, הדרישה המכוננת את המוסר החברתי מושתתת על אהבת הזולת שהוא חברך: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), לפי הנצרות, הדרישה המכוננת את המוסר החברתי מושתתת על אהבת האויב, השונא והתוקפן: "ואהבתם את אויבכם" ("Love your enemies, do good to them which hate you, bless them that course you, and pray for them which despitefully use you").

באותו אופן, בעוד הדרישה הבסיסית ביהדות היא לצדק (מידה כנגד מידה, שכר לצדיקים ועונש לרשעים), הדרישה הבסיסית בנצרות היא לא להתנגד לרוע, 'להפנות את הלחי השניה' ("Ye have heard that it hath been said, an eye for an eye, and a tooth for a tooth: but I say unto you, that ye resist not evil: but whosoever shall smite thee on thy right cheek, turn to him the other also.")

הנצרות מדברת גבוהה-גבוהה על חסד לכולם, אהבת חינם חסרת תנאים וגבולות גם למי שעושה רע לאחרים, אך פירוש הדבר בפועל הוא אי-צדק נוראי. טשטוש מוסרי, חוסר התנגדות לרע, בלבול מכוון בין טובים ורעים ואי הבדלה בין קרבן לתוקפן אלים זה בדיוק ההגדרה של עוול. כשהחסד מופנה לאויבך/לחזק/לתוקפן, זה גורם אי-צדק לעצמך/לחלש/לקרבן, כי "כל דאלים גבר" ו"אין דין ואין דיין". רחמים כלפי רשעים מהווים אכזריות כלפי קרבנותיהם. "כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים". ומכיוון שגם אתה בן אדם, כמובן שכל דבר שאינו מוסרי כלפי אחרים אינו מוסרי גם כלפיך: רחמים על אויבך הם בעצם אכזריות כלפי עצמך, לאהוב את אויבך זה לשנוא את עצמך, וזה כמובן לא מוסרי.

ה'מוסר' הנוצרי אסתטי מבחינה מוסרית (במקום לחפור על צדק ומשפט, שכר ועונש, צדיקים ורשעים, זכאים וחייבים, בואו פשוט נאהב את כולם!), ואף מתיימר להציב דרישה מוסרית נשגבת ונעלה יותר מהמוסר היהודי ה'לא הומאני' וה'פרימיטיבי' כביכול, אך זהו מוסר קלוקל, מזויף, מעוות וצבוע, המשחית ומרקיב את החברה. למעשה, ההתחסדות הנוצרית, "כחזיר הפושט טלפיו ואומר: ראוני שאני טהור", מסוכנת אף יותר מהעזות המוסלמית, בעוותה את עצם האפשרות והלגיטימיות של מוסר וצדק. ואכן, לאורך ההיסטוריה חווינו על בשרנו את ה'מוסריות' הרבה של הנוצרים.

דוגמה נוספת לתרבות אובדנית שלא בוחרת בחיים נמצא בתרבויות המזרח. ברוב תרבויות המזרח אין היבט מוסרי, או הבדלה בין טוב לרע. זה גורם להאדרת הפאסיביות ואי-השתתפות אקטיבית בחיים (בודהיזם למשל), או להאדרת המוות (חרקירי למשל), או לדוקטרינה סמי-נוצרית של אי-אלימות (גנדי כידוע התנגד לציונות, מתח ביקורת על היהודים שאינם מוכנים להפנות את הלחי השניה, באמרו על השואה: "אני מכיר יהודי אחד שדוגל באי אלימות, ואפילו הוא לא מסוגל לאהוב את הנאצים, אז איך כמה מיליוני יהודים יהיו מסוגלים?")

האבטיפוס השני לתרבות שלא בוחרת בחיים הוא תרבות שדוגלת באלימות וברצח של האחר. דוגמאות למכביר קיימות לאורך ההיסטוריה. בימינו זו תרבות האיסלאם של דין וחרב: "דין מוחמד בסיף", "אנו אוהבים את המוות כמו שאתם אוהבים את החיים", "מוות לכופרים".

האבטיפוס השלישי לתרבות שבוחרת במוות הוא תרבות שבמהותה משלבת התאבדות ורצח, כמו המשטר הנאצי. למעשה, הדחף האובדני והדחף הרצחני הם במהותם אותו כוח: הדחף למחות את החיים.

ההגדרה הפיזיקאלית של חיים היא שהם התנגדות אקטיבית לחוק השני של התרמודינמיקה, לאי סדר, לאנטרופיה. זו הסיבה שכל תרבות שלא מחוברת לקדושה (לטרנסצנדנטי, שמעבר למערכת) נכנעת לאנטרופיה ונעלמת.

ויש תרבויות בהן החיים הם ערך עליון. אך גם בהן, הבחירה בחיים יכולה להיות אקסיומה תועלתנית-הישרדותית, במובן הביולוגי-אבולוציוני או במובן המוסרי. למזלנו, התרבות לתוכה נולדנו, גדלנו וחונכנו, המושפעת עמוקות מהמסורת היהודית, מקדשת את החיים לא רק כחלק משיח של זכויות הפרט ('הזכות לחיים'), אלא רואה בבחירה בחיים חובה מוסרית. עבור יהודי, קדושתם של החיים נובעת מכך שהם ניתנו ממי שהוא מקור החיים. זהו המנוע המעודד צמיחה והתפתחות, יצירה, חמלה, אהבה, חיים. האמת היא שיש גבורה מוסרית בעמידה על נפשך מול מי שקם עליך, וזו המשמעות של היות צה"ל הצבא המוסרי ביותר בעולם, והגבורה המוסרית של חיילי צבא ההגנה לישראל.

בשנים האחרונות נראה שמדינת ישראל אימצה את ה'מוסר' האובדני המערבי. הדרישה הנוצרית של חוסר התנגדות לרוע ואהבת האויב (העדפת מותנו על פני מות אויבינו) הלכה וחלחלה אלינו, ע"י אימוץ התרבות המערבית ובגיבוי לחצים בתוכנו ומחוצה לנו. התפיסה הזו הולכת ונכפית על החברה הישראלית ועל צבא ההגנה לישראל. זו תפיסה נוראית, מכיוון שזלזול בחיים מוביל בהכרח לקידוש המוות. אנו, שערך החיים מאז ומעולם היה עבורנו ערך עליון, החלנו מזלזלים בו. כאן עלול להיות טמון גרעין חורבננו, חלילה, אם לא נתעורר. עלינו להבין שאין לנו מה לשאוב מתורות זרות אלה, ולהתרפא ולחזור לבחור בחיים.