ב-"1984", ספרו הדיסטופי של ג'ורג' אורוול, הסיסמה החקוקה על בניין 'מיניסטריון האמת' היא "חירות היא עבדות, בערות היא ידע, מלחמה היא שלום". הסיסמאות שקידמה 'המפלגה' לא היו חצי אמת, או עיוות של האמת, או שקר סתם, אלא היפוך מוחלט מהאמת. הכל הפוך בשפה השקרית החדשה שמכונה "שיחדש". ההיסטוריה משוכתבת כל הזמן ע"י אנשי המפלגה, והחומרים בארכיונים מוחלפים כך שיתאימו לאג'נדה בהווה. הציבור מודע, אך בו זמנית עובד על עצמו שאינו מודע, לשקרים האלו, באמצעות שיטה שאימץ שנקראת "חשיבה כפולה". בספרו הכואב לקריאה ביטא אורוול כמה אמיתות נוקבות על הדרך בה כל זה יכול לקרות: השיח מעצב את המחשבה, התקשורת מבנה את המציאות, והפוליטיקה מכתיבה את ההיסטוריה.
המציאות שלנו במדינת ישראל היא אורווליאנית לחלוטין. הנה כמה דברים שניתן לעשות כדי לפזר את מסך הערפל ולראות את המציאות כפי שהיא באמת:
1) הרחבת והעמקת השיח במישור הפרטי והציבורי: לימוד יסודות המסורת, החוק והמשפט של עמנו, ועיגון הנורמות המוסריות שלנו בתנ"ך וביהדות בכלל, המשמשים כעוגן ביטחון נצחי ומוצק; לימוד היסטוריה עד כמה שאפשר ממקורות ראשוניים, ולא דרך תיווך מוטה ופרשנות שגויה; חשיפה לעמדות שונות, כיוון שכל אחת מאפשרת לראות זווית מסוימת מהאמת; ועליה מעל המפלס הרדוד של האקטואליה והבידור, והצמצום שהם כופים על השפה והמחשבה.
2) ביקורתיות כלפי כלי התקשורת: אצל אורוול, משרד התקשורת הממונה על המידע הוא בעצם משרד תעמולה המפיץ שקרים, ומכונה בשיחדש 'מיניסטריון האמת', שתפקידו להסתיר מהציבור את המציאות במקום להציג אותה בפניו.
בכדי להתמודד עם התקשורת הישראלית, שמתנהגת בדיוק כך, כדאי:
א) להיחשף לאינטרסים הכלכליים והפוליטיים ול"מאחורי הקלעים" של מעצבי דעת הקהל וקובעי סדר היום שלנו, ולהבין את הדרכים בהן התקשורת ממסגרת ומבנה לנו את המציאות, על מנת לצרוך אותה באופן ביקורתי ומושכל.
ב) להיחשף למגוון דעות: במיוחד כשיש אחדות דעים מקיר לקיר לגבי נושא מסוים והתקשורת מובילה קו מחשבה אחיד, מעין קמפיין תעמולה, להבין שהם מנסים למכור לנו משהו, וככל שהמכירה יותר בוטה ואגרסיבית, זה מעיד על כך שהסחורה יותר מפוקפקת. לברר מה הם מנסים להסתיר, ולבקש את דעות המיעוט. (לדוגמה: האם ההתנחלויות הם "מכשול לשלום", או שבאמת הם קו המגן על ערי מישור החוף? האם המדינה באמת מממנת את החרדים, או שהם מופלים לרעה בחינוך, תשתיות, תרבות וכו'?)
ג) הימנעות מלשון הרע ומוציאי שם רע, ובירור עובדתי והיכרות אישית: אנשי התקשורת בונים על חוסר ידע וחוסר היכרות כשהם מטפחים סטריאוטיפים ודמוניזציה, היוצרים שיח מידרדר ואלים נגד קבוצות ומגזרים בחברה. לכן עלינו לברר את העובדות לאשורן לפני שממהרים לקפוץ למסקנות, לא להיכנע לדעות קדומות, לשיפוט מיידי ולהנחת המבוקש, ולדאוג שרגשותינו לא ינגנו לחליל של אף אחד אחר. (למשל, האם ימנים הם באמת פנאטיים ואלימים וקיצונים ושונאי שלום וסכנה לדמוקרטיה, האם חרדים הם באמת פנאטים ואלימים וקיצונים וטפילים ומסריחים, האם מתנחלים הם באמת פנאטים ואלימים וקיצונים ומשיחיים ועושקים אותנו - או שאולי כשפגשנו 'חרדים', 'ימנים' ו'מתנחלים' גילינו שהם אנשים נורמטיבים ונחמדים, וההיפך מכל הסטיגמות השליליות? ואולי לא פגשנו, וכדאי לבדוק בעצמנו במקום להסתמך על התיוג המוטה של אחרים?)
ד) דבקות באמת: רוב הכתבות אינן דיווחים אלא חומרי תעמולה. קל לנו לראות מה רב כוחה של תעמולה (מהתעמולה נגד היהודים ומהתעמולה נגד מדינת ישראל במדינות רבות בעולם). על כן, לא לתת לאף אחד לשטוף לנו את המוח - גם אם קשה לעמוד מול הלחץ החברתי שיוצרת ספירלת השתיקה ומול החומה הבצורה של ה'אמת' בתקשורת, וגם אם לא תמיד מסוגלים למצוא את הכשלים שקיימים בטיעונים השקריים שמציפים אותנו בהם (למשל, כשמספרים לנו על הערבים "המסכנים והתמימים שרוצים שלום" ושזה "תלוי רק בנו", גם אם לא נוכל לשלוף מהשרוול תשובות כמו "הם בחרו בחמאס" או "מה עם ההסתה האיומה ברש"פ"). עלינו לבטוח בעצמנו, ולהכיר את המציאות בעצמנו, ולהסתמך על ההיסטוריה, העובדות, ועל אינטואיציה ושכל ישר.
המציאות שלנו במדינת ישראל היא אורווליאנית לחלוטין. הנה כמה דברים שניתן לעשות כדי לפזר את מסך הערפל ולראות את המציאות כפי שהיא באמת:
1) הרחבת והעמקת השיח במישור הפרטי והציבורי: לימוד יסודות המסורת, החוק והמשפט של עמנו, ועיגון הנורמות המוסריות שלנו בתנ"ך וביהדות בכלל, המשמשים כעוגן ביטחון נצחי ומוצק; לימוד היסטוריה עד כמה שאפשר ממקורות ראשוניים, ולא דרך תיווך מוטה ופרשנות שגויה; חשיפה לעמדות שונות, כיוון שכל אחת מאפשרת לראות זווית מסוימת מהאמת; ועליה מעל המפלס הרדוד של האקטואליה והבידור, והצמצום שהם כופים על השפה והמחשבה.
2) ביקורתיות כלפי כלי התקשורת: אצל אורוול, משרד התקשורת הממונה על המידע הוא בעצם משרד תעמולה המפיץ שקרים, ומכונה בשיחדש 'מיניסטריון האמת', שתפקידו להסתיר מהציבור את המציאות במקום להציג אותה בפניו.
בכדי להתמודד עם התקשורת הישראלית, שמתנהגת בדיוק כך, כדאי:
א) להיחשף לאינטרסים הכלכליים והפוליטיים ול"מאחורי הקלעים" של מעצבי דעת הקהל וקובעי סדר היום שלנו, ולהבין את הדרכים בהן התקשורת ממסגרת ומבנה לנו את המציאות, על מנת לצרוך אותה באופן ביקורתי ומושכל.
ב) להיחשף למגוון דעות: במיוחד כשיש אחדות דעים מקיר לקיר לגבי נושא מסוים והתקשורת מובילה קו מחשבה אחיד, מעין קמפיין תעמולה, להבין שהם מנסים למכור לנו משהו, וככל שהמכירה יותר בוטה ואגרסיבית, זה מעיד על כך שהסחורה יותר מפוקפקת. לברר מה הם מנסים להסתיר, ולבקש את דעות המיעוט. (לדוגמה: האם ההתנחלויות הם "מכשול לשלום", או שבאמת הם קו המגן על ערי מישור החוף? האם המדינה באמת מממנת את החרדים, או שהם מופלים לרעה בחינוך, תשתיות, תרבות וכו'?)
ג) הימנעות מלשון הרע ומוציאי שם רע, ובירור עובדתי והיכרות אישית: אנשי התקשורת בונים על חוסר ידע וחוסר היכרות כשהם מטפחים סטריאוטיפים ודמוניזציה, היוצרים שיח מידרדר ואלים נגד קבוצות ומגזרים בחברה. לכן עלינו לברר את העובדות לאשורן לפני שממהרים לקפוץ למסקנות, לא להיכנע לדעות קדומות, לשיפוט מיידי ולהנחת המבוקש, ולדאוג שרגשותינו לא ינגנו לחליל של אף אחד אחר. (למשל, האם ימנים הם באמת פנאטיים ואלימים וקיצונים ושונאי שלום וסכנה לדמוקרטיה, האם חרדים הם באמת פנאטים ואלימים וקיצונים וטפילים ומסריחים, האם מתנחלים הם באמת פנאטים ואלימים וקיצונים ומשיחיים ועושקים אותנו - או שאולי כשפגשנו 'חרדים', 'ימנים' ו'מתנחלים' גילינו שהם אנשים נורמטיבים ונחמדים, וההיפך מכל הסטיגמות השליליות? ואולי לא פגשנו, וכדאי לבדוק בעצמנו במקום להסתמך על התיוג המוטה של אחרים?)
ד) דבקות באמת: רוב הכתבות אינן דיווחים אלא חומרי תעמולה. קל לנו לראות מה רב כוחה של תעמולה (מהתעמולה נגד היהודים ומהתעמולה נגד מדינת ישראל במדינות רבות בעולם). על כן, לא לתת לאף אחד לשטוף לנו את המוח - גם אם קשה לעמוד מול הלחץ החברתי שיוצרת ספירלת השתיקה ומול החומה הבצורה של ה'אמת' בתקשורת, וגם אם לא תמיד מסוגלים למצוא את הכשלים שקיימים בטיעונים השקריים שמציפים אותנו בהם (למשל, כשמספרים לנו על הערבים "המסכנים והתמימים שרוצים שלום" ושזה "תלוי רק בנו", גם אם לא נוכל לשלוף מהשרוול תשובות כמו "הם בחרו בחמאס" או "מה עם ההסתה האיומה ברש"פ"). עלינו לבטוח בעצמנו, ולהכיר את המציאות בעצמנו, ולהסתמך על ההיסטוריה, העובדות, ועל אינטואיציה ושכל ישר.
3) להיאבק ולבחור באמת, גם בזירה הפוליטית, שוב ושוב. וסוף האמת לנצח.
