בעד אחדות

ברבות מהמחלוקות בחברה הישראלית (כמו דתיים וחילונים, ימין ושמאל) שורש המחלוקת טמון בפילוג בין יהדות וציונות.

במשך כ-1800 שנות גלות רובו המכריע של עם ישראל היו 'דתיים'. לפני כ-150 שנה, עם האמנסיפציה ותנועת ההשכלה, היו "משכילים"/'חילונים', שהתנתקו מהיהדות. חלקם התבוללו או המירו את דתם, חלקם פנו לאידיאלוגיות אחרות כמו קומוניזם, וחלקם פנו ללאומיות, ובגרסתה העברית: ציונות. כתגובת נגד לחילוניות, היו 'חרדים' שהתנגדו להשכלה ולציונות החילונית, כי ראו בה סכנה לזהות היהודית של עם ישראל, והחליטו להתבדל ולחזק את החומות (לכן כל עוד יש חילוניות תהיה חרדיות, ועם החילוני האחרון יהיה החרדי האחרון). ציונות ויהדות נתפסו כמנותקות זו מזו, ואף כקטבים מנוגדים, מכורח הנסיבות ההיסטוריות האלה. אך, למעשה, החילונים והחרדים אוחזים בשני צדדים של המטבע: ציונות ויהדות הן כגוף ונשמה. אין התנגשות בין דת ולאום בעם ישראל. היהדות היא אבן הפינה וליבה של הציונות. האמונה, המורשת, המסורת היהודית, הם המנוע להגשמה המעשית בארץ ישראל והדבק המחבר את הלאומיות הישראלית.

הנתק המלאכותי בין יהדות וציונות מלווה אותנו עד היום. הוא חריף ומסוכן, ומאיים לא רק על שלמותה של החברה שלנו אלא גם על עצם קיומה. החילונים התנכרו למסורת ולמורשת היהודית כי אימצו זהות חדשה כביכול, אך המשך הניכור מהווה איום גם עליה. ללא זהות יהודית, גם הזהות הישראלית תיעלם במוקדם או במאוחר, כיוון שהיא נובעת מתוכה. לאורך זמן לא ניתן להישאר חילוני, כלומר ישראלי חסר זהות יהודית: או שהופכים לפוסט-ציוניים ומתנכרים גם ללאומיות הישראלית, או שיורדים מהארץ (או שהבנים והנכדים יורדים מהארץ) וכעבור דור או שניים מתבוללים. מן הצד השני, יהדות ללא חיבור ללאומיות הישראלית נידונה גם היא להיעלם, כמו שקרה בסוף הגלות. ייתכן ונדרשה תנועת מטוטלת הרחק מהיהדות כדי לבנות את המדינה - היה צריך להתגבר על מספר מאפיינים שנוספו לה בעל כרחה במהלך הגלות, כמו פאסיביות - אך כעת נדרשת תנועת מטוטלת חזרה ליהדות. "צריך להודות כי ההשכלה האירופית, ובכלל זה רוח הכפירה וההריסה, נחוצה היתה לעצם תחיית רוחנו הלאומית. זקוקים היינו 'לשבירת כלים' לשם יצירת עולמנו מחדש. את זה נתנו ונותנים החופשיים [החילונים]. אולם מצד אחר, אין להעלים עין כי האור הגנוז הלאומי נשתמר במידה מרובה בקרב החרדים, אלא שהם אינם יודעים להביאו לידי גילוי, דווקא משום שהם באים אליו ב'כלים' הישנים" (א.ד גורדון, 'אחרי הרעש', 1921). דרוש חיבור מחודש בין יהדות וציונות. אך לא רק ניסוך התוכן המקודש העתיק ב'כלים' החדשים, אלא הבנה ששתיהן נובעות מעניין אחד, המשותף לשתיהן, והוא העניין האלוקי. "טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל, וחפצים הם בדמיונם להשוות את העניין האלוקי הזה, המיוחד באופי הישראלי, לעניין כל תוכן של עם ולשון אשר בכל משפחות האדמה, ומזה בא הרצון לפלג את העניין הלאומי ואת העניין ה"דתי" לשתי פלוגות, ושתיהן יחד נחלו בזה שקר, כי כל ענייני המחשבה, ההרגשה והאידאליות, שהננו מוצאים באומה הישראלית, חטיבה אחת בלתי מחולקה היא" (הראי"ה קוק, אורות, ישראל ותחייתו).

ואכן, האיחוד מחדש של יהדות וציונות מתרחש היום במקביל במספר זרמי עומק בחברה הישראלית:

א) למול הדיכוטומיה החרדית/החילונית האשכנזית, מציגה המסורתיות הספרדית אלטרנטיבה צבעונית, טבעית ומופלאה: בני עדות המזרח מגלים לנו שזה לא או-או, שחור ולבן, ועשויים להציל את האשכנזים מעצמם.

ב) הציונות הדתית מהווה גשר בין העולמות, בדרכו המקדשת את החול של הרב קוק.

ג) נקודות השקה: חוזרים בתשובה ויוצאים בשאלה, תנועת חב"ד.

ד) המיינסטרים הישראלי מתחדש: מודרניזציה בתחומי לימודים, תעסוקה ופנאי במגזר החרדי (חרדים-מודרניים, שמשתתפים בחיים המודרניים בישראל, כמו צבא, השכלה גבוהה, עבודה בהייטק, חופשות בחו"ל וכו'), ותנועת שיבה למסורת במגזר החילוני (מוזיקה ואמנות יהודית, ארגוני התחדשות יהודית, מסגרות כמו ישיבות חילוניות ומכינות קדם-צבאיות מעורבות). דתיים-לייט וחילונים-לייט, ודתל"שים וחילונל"שים (חילונים לשעבר שהתקרבו למסורת ולשמירת מצוות, כמו שבת, כשרות, טהרת המשפחה, לימוד תורה וכו').

בד בבד, תהליכי העומק בחברה הולכים ומקבלים ביטוי בתקשורת ובתרבות הישראלית, שלא תשמיע עוד קול אחיד, אלא הרמוניה של קולות, שישקפו את אלפי הגוונים בחברה הישראלית. ומכיוון שנאספנו בקיבוץ גלויות מכל מדינות העולם, השלום העולמי מתחיל בתוכנו...