בעד אהבה

כל אדם חושב בוודאי שאל את עצמו פעם מהי משמעות האנטישמיות. זו תופעה כה לא מובנת ויוצאת דופן, שאם חייזר מכוכב אחר היה נחשף בבת אחת להיסטוריה האנושית, אחת משאלותיו הראשונות היתה עוסקת בעם ישראל. השאלה שלו אולי היתה נחלקת לשתי שאלות סותרות: מדוע העם היהודי היה כה רדוף ולמוד סבל? וכיצד למרות זאת שרד באופן כה פלאי?

קודם כל, עצם הכפילות הזאת מבהירה את התשובה העמוקה, האמיתית, שבבסיס הדברים: שהרי נבואת הגלות והצרות נמצאת כבר בתורה, כמו גם ההבטחה שה' לא יעזוב אותנו. בתורה מתואר ומוסבר פשר הסבל שעברנו, ופשר הגאולה שניגאל.

אבל ננסה לבדוק את הדברים גם ברובד החיצוני. למעשה, שתי השאלות לא רק סותרות, אלא גם משלימות: שכן עצם העובדה שאנו העם העתיק ביותר, וששרדנו את כל העמים, הגלויות, הכיבושים והמלחמות, הביאה לצבירת ותק סבל שאין לעמים אחרים, כי רובם פשוט הושמדו כליל או נטמעו ונעלמו, ולא שרדו כדי לספר... כמו כן, את הסבל, הפחד והרדיפות שעבר עמנו בגלות אולי אפשר להסביר מעצם כך וכתוצאה מכך שהיינו בגלות רוב הזמן. עצם היות עם מחוץ למולדתו - זר, חלש וחסר מגן - הופך אותו לנרדף ע"י העמים בתוכם הוא חי. גלות כוללת בתוכה קיום נרדף, עד מוות. כך עולה מפשט התורה (קין מפחד כשמוטלת עליו קללת גלות: "והיה כל מוצאי יהרגני"; אברהם מתנבא בברית בין הבתרים: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינום ארבע מאות שנה", כשהעבדות והעינוי מתוארים ללא סיבה מפורשת אלא כפועל יוצא מעצם היותם גולים; בין הקללות בהר עיבל שיחולו אם לא נשמע בקול ה', קללת הגלות ופיזורנו בין הארצות כוללת קיום המתואר תוך מנוסה ופחד במדינות גלותנו, ללא סיבה מפורשת מעבר לעצם קללת הגלות).

עם זאת, זה לא מסביר מדוע השנאה ממשיכה גם עכשיו, כשהעם היהודי חזר למולדתו ונמצא בארצו שלו. ובכלל, זה לא מסביר מדוע האנטישמיות הינה תופעה יחידה במינה בהיקפה, בעוצמתה ובייחודה המהמם בהיסטוריה האנושית. זה לא מסביר למה היא התבטאה בצורות הנוראיות ביותר, ולמה היא התמידה כל כך הרבה זמן.

אכן, האנטישמיות היא תופעה לא רציונאלית, שלא ניתנת להסבר הגיוני. יתירה מזאת, 'הסברתה' שקולה לנסיון להצדיק אותה. הטעמים שעמי העולם נותנים לסיבת שנאתם אותנו מתחלפים כל הזמן: לפעמים זו סיבה דתית, לאומית, תרבותית, אתנית-גנטית; לפעמים כי אנחנו מתבדלים מדי, ולפעמים שאנחנו משתלבים מדי; עניים מדי, או עשירים מדי; בארץ זרה, או על אדמתנו עם מדינה. בקיצור, ריבוי הסיבות והיותן מנוגדות זו לזו מראה שהן רק לבושים מתחלפים, ויש סיבה עמוקה ויסודית וקמאית ותהומית וחשוכת-מרפא מתחת להם.

ייתכן שגם היא מוצגת, באופן חבוי יותר, בתורה. אולי מדובר ברגשי קנאה ותחושת נחיתות לגבי הקשר המיוחד שלנו עם הבורא.

בסיפורי התורה יש מוטיב רווח של שנאת אחים. העדפת האב את בנו האחד על פני האחרים מובילה לקנאה ולשנאה, המובילות בתורן לרצח, או לגלות.
שנאת אחים היתה כבר בין שני האחים הראשונים בהיסטוריה: קין מקנא בהבל, אחיו הקטן, שה' העדיף אותו וקיבל את מנחתו, ורוצח אותו. הוא נענש על כך בגלות, "נע ונד תהיה בארץ".
שנאת אחים היתה בין אברהם ולוט אחיינו (שהוא אומר עליו "אנשים אחים אנחנו"), שלמרות שאברהם הציל אותו ממוות, רועיו רבים עם רועי אברהם על הארץ ומשאביה. זה לא נגמר ברצח, אבל עדיין נגמר בגלות, והפעם מהצד הנרדף: אברהם אומר ללוט לבחור אזור בארץ, כשהוא עצמו יסוג ויגלה מרצונו למקום אחר.
שנאת האחים חוזרת אצל בניו של אברהם, יצחק וישמעאל. מתחולל ביניהם קרב על הירושה (גם כאן, הארץ, שהובטחה לאביהם), והפעם הפתרון של שרה, שה' תומך בו, הוא גירוש ישמעאל וגלותו מהארץ.
השנאה ממשיכה גם בדור הבא. בניו של יצחק, יעקב ועשו, מתחרים על הבכורה (הקובעת את הירושה ומי יהיה זכאי לקבל את הארץ, שהובטחה ליצחק) ועל הברכות (הכוללות "מטל השמיים ומשמני הארץ"). יעקב 'קונה' את הבכורה מהבכור שאמור להיות היורש החוקי ו'גונב' את הברכות, ועשו מתכנן לרצוח אותו. כאן, כמו בכל הקשור ליעקב אבינו, יש שני רבדים: ברובד הגלוי, המאבק נפתר כשיעקב בורח לחו"ל ויוצא לגלות. אך ברובד הסמוי, יעקב חוזר ארצה, ואף 'מתפייס' עם עשו, כשלמעשה עשו גולה מהארץ ועובר לאדום.
לבסוף, הסמל לשנאת אחים: סיפור יוסף ואחיו. האב מעדיף את הבן הקטן, ואחיו השונאים אותו על חלומות הגדולה והשלטון שלו וחושבים שאביהם יוריש לו הכל, מתכננים לרצוח אותו, אך ממירים זאת במכירתו. יוסף גולה למצרים אך בסופו של דבר בני ישראל כולם גולים מארצם.
גם הגלויות הבאות של עמנו נגרמו בעטיה של שנאת אחים.

אולי באותו אופן ניתן 'להבין' את שנאת העמים אותנו: כקנאת אחים בבן המועדף, "בני בכורי ישראל", העם שנבחר לקבל את הירושה: התורה, הארץ, ולקיים עם הבורא ברית מיוחדת של תפקיד ושליחות להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

ואולי מדובר במאבק של חסרי המוסר וחסרי האלוקים במוסר ובטוב ובצדק האלוקי. שכן זה הדגל שנושא עמנו, זו שליחותנו, זו מהות היהדות והתורה והמצוות, ומרכז אמונתו וערכיו ואורח חייו של עם ישראל. ביהדות, חוק ומוסר הם אותו דבר. אנשים הרוצים לחיות חיי הפקר חסרי דרישות ועכבות מוסריות, ללא השאיפה לסור מרע ולעשות טוב, ללא הדרישה לביקורת עצמית, ללא אפשרות הבחירה החופשית והדרישה לבחור בחיים, ללא הידיעה שיש דין ויש דיין, שונאים את מי שאינו חי כך. כי הוא לא מאפשר להם לחיות כך במצפון שקט. הוא מעיק על מצפונם ומנכיח את כשלונם כשהוא מייצג את הדרישה הזאת באורח חייו ומוכיח שהיא אפשרית. העובדה שלשונאי ישראל אין 'אלוקים', אין עכבות מוסריות, גם מסבירה למה היא התממשה בסבל ובאכזריות כה רבה במהלך ההיסטוריה. שנאת ישראל היא שנאת הטוב וההיפך מאהבת אלוקים.

שנאת ישראל בזמננו

מכיוון שהקיום והזהות של עם ישראל שלובים זה בזה באופן בלתי נפרד, שונאי ישראל רוצים להשמיד אותו חלילה פיזית ("להשמיד להרוג ולאבד", לא מזמן נמחה שליש מיהודי העולם) ורוחנית ("להשכיחם תורתך, ולהעבירם מחוקי מצוותיך"). המלחמה ניטשת כיום בעיקר במדינת ישראל כי רוב העם היהודי מצוי בארץ ישראל. האיום הפיזי גלוי לעין: ציר הרשע הגלוי של האנטישמיות מורכב מציר ערבי-מוסלמי בארצות ערב, ציר מערבי-נוצרי שמרכזו בעיקר באירופה, ומהגיס החמישי בתוכנו שמלבה את השנאה נגדנו. האיום הרוחני הסמוי, של שמד רוחני, מחיקת זהותנו היהודית, חמור באותה מידה. כשאנו רוצים להיאבק בשנאת ישראל, עלינו להיות מודעים לו ולהיאבק בו.

תסביך השנאה העצמית הלא מובן, ושנאת היהדות, מורשתנו העתיקה, העשירה והיפהפיה, והניתוק משרשרת הדורות, היא האבסורד הכי גדול של החברה הישראלית. ישנם יהודים שונאי ישראל: במוצהר ("אני שונא את יהדותי וגאה בזה", אולי כתוצאה מהפנמת האנטישמיות) ושלא במודע ("אני אוהב וגאה להיות יהודי אבל בז לאלה שנאמנים ליהדותם כי כך לימדו אותי"). שונאי-ישראל-במוצהר משתמשים בדרכים מתוחכמות וחריפות כדי להשניא את מורשת ישראל על שאר העם, וכך שנאת ישראל חלחלה לתרבות הישראלית.

המוסד היחידי שניצל במידה מסוימת משנאת ישראל הוא המוסד היחידי שנבחר על ידי הציבור, כנסת ישראל, אך גם היא נתונה במכבש לחצים מצד מוקדי הכוח האמיתיים, הדוחפים את נבחרי הציבור להתעלם מבוחריו ולבטל דה-פקטו את רצון העם. כך קורה שהעם בוחר יותר ויותר 'ימינה' ומקבל יותר ויותר 'שמאלה', ועדיין מסוגל לחשוב שהוא חי בדמוקרטיה. יש רבים שאפילו לא מודעים למלכוד המסוכן הזה. רבים אחרים חושבים שהמציאות הזאת והתהליכים האלה הם גזירת גורל.

לפיכך צריך להילחם: צריך להבין ולהבהיר שאנו במלחמה, כרגע חד-צדדית, ושאם תאבי חיים אנו, עלינו להפוך אותה להדדית. המלחמה בשנאת ישראל צריכה להתחיל קודם כל ביצירת מודעות אליה ולמהלכים המתרקמים מאחורי הקלעים ומעצבים את חיינו. עלינו להפסיק לנהל מלחמת-בלימה, ולעבור לשטח של שונאי ישראל. אין להם מונופול על יוזמה, מקוריות, מעורבות, ואם עתידנו כאן חשוב לנו, עלינו לפתוח במאבק עוצמתי וחסר פשרות בשנאת ישראל מבית ומחוץ.

שיטות הפצת שנאת ישראל במדינת ישראל דומות לדרכים שננקטו בידי אנטישמים בכל הדורות:

1) תעמולת שנאה
- תעמולת נגד: תעמולת שטנה ליהדות. הצגת היהדות כמנוגדת לערכים כמו צדק וחופש, הצגת המגזרים הנאמנים ליהדות כשרויים בחושך. כמובן מנוגד לחלוטין למציאות, ומבוסס על דמגוגיה, פופוליזם, שקרים ודמוניזציה.

- תעמולת בעד שהיא בעצם נגד: תעמולה "בעד ערכים אנושיים כמו 'שלום', 'זכויות אדם' ו'דמוקרטיה'", ככלי לניגוח ישראל והיהדות ע"י הצגת היהדות כסותרת אותם. (קל לישראלים להבחין שמדובר בערימת שקרים נאלחת כשמדובר בתעמולת שקר נגד מדינת ישראל, וקשה יותר להבחין בשקריות שלהם כשהיא מכוונת נגד היהדות). כמובן שזה נעשה תוך קידום העוולות נגדן נזעקים כביכול.

2) הסתה
הרחבת השסעים והפילוגים הדתיים, הפוליטיים, העדתיים והכלכליים בעם, ע"י דה-לגיטימציה ודמוניזציה, תעמולת הפחדה וטפילת האשמות כוזבות, קטלוג ודעות קדומות, שלילת האנושיות ושלילת זכויות, באסטרטגיית 'הפרד ומשול'.
- הצגת המגזרים המייצגים במובהק את הזהות היהודית כאיום על החברה, כמיטב המסורת האנטישמית: החרדים, המתנחלים והימנים (הנאמנים לתורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל) מוצגים כ"גרועים באויבינו", ומתוייגים כפאשיסטים, קיצוניים, אלימים, חשוכים, רוצים מדינת הלכה, כפיה דתית, שואבי כסף, צמאי דם, גזלנים וכובשים, סוטים ועברייני מין.
- מאיימים מפני כוונת החרדים להשתלט עלינו ולהקים 'מדינת הלכה' (כשמי שמכיר אותם יודע שאין דבר הרחוק מהם כמו רצון להשתתף בהתווית דרך לאומית), מכוונת הימנים להשתיק אותנו (כשמי שמכיר אותם יודע שהם מונעים מאהבה לכלל העם ולא יעשו דבר לפגוע בבני עמם, גם לא בשונאיהם מתוכם), ומכוונת המתנחלים למנוע שלום (כשמי שמכיר אותם יודע שהם אלה ששומרים על שלום ישראל).
- סתימת פיות ומניעת השמעת דעות אחרות: הפעלת מכבש לחצים פסיכולוגי של לחץ חברתי, פוליטיקלי-קורקט וקונופורמיזם ודה-לגיטימציה לדעות אחרות והצגת מי שלא משתתף ב"חמש דקות השנאה" כמשת"ף לא מוסרי. השתקה, סתימת פיות ומניעת חופש הביטוי גם לפי החוק והמשפט וע"י המשטרה, וגם ע"י הכחדתם הסימבולית ואי ייצוגם בתקשורת הכללית ואי מתן אפשרות להתבטא, להגיב ולהעביר מסרים, וגם ע"י דה-לגיטימציה כל כך חריפה עד שאין להם כביכול זכות קיום.

3) תעמולה בעד אויבי ישראל
הצגת אויבינו כקרבנות, חפים מפשע, מסכנים ואומללים (תוך ניצול המצפון היהודי ככלי נשק נגד העם היהודי). טשטוש היותם אויבים והעלמת הכיבוש הערבי בארצנו ככל האפשר (כגון יידויי אבנים יומיומיים בגליל וביו"ש, החלק הלא-פרופורציונאלי של ערביי ישראל בפשיעה ובאבטלה, הצתות על רקע לאומני, אונס על רקע לאומני, תנועת נישול מכוונת, השתלטות על קרקעות וחוסר אכיפה של בניה לא חוקית וכו'), במטרה להחליש את העם ולמנוע ממנו להתאחד ולפעול נגד שונאיו. (ושוב, קל לישראלים להבחין בכך כשזה קורה בחו"ל, כשהתקשורת הזרה מציגה את 'הסכסוך' הערבי-ישראלי באופן חד-צדדי ומוצא מהקשרו כתוקפן במקום הקורבן. קשה יותר להבחין בכך כשזה קורה בארץ, למשל כשהתקשורת הישראלית מציגה את המתנחלים באופן חד-צדדי ומוצא מהקשרו כתוקפן במקום הקורבן).

שנאת ישראל הנושנה עזה מתמיד בדורנו ובתוכנו. עלינו להיאבק בה ולהגביר בקרבנו אהבת ישראל. כל אחד מאיתנו צריך לאהוב כל יהודי ואת כל היהודים. ובאהבת ישראל כלול הכל - אהבת ה', אהבת היהדות והתורה והמצוות, אהבת הארץ, אהבת הבריות ואהבת הזולת ואהבת אדם.

אהבת ישראל היא כלל גדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" - לאהוב את חברך כאילו היה אתה עצמך. היא מתבססת על אהבה עצמית (כי אהבה עצמית מאפשרת את אהבת הזולת "כמוך") ועל אהבת ה' (סיום הפסוק הוא "אני ה'", והרי "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", כי כשאתה אוהב את הבורא בכל לבבך, אתה אוהב את כל ברואיו, וזה מאפשר בתוך קשיים והבדלים את אהבת הרע כמוך).