‏הצגת רשומות עם תוויות תיקון חברתי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תיקון חברתי. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 25 בפברואר 2015

בעד הכרת הטוב

במוזיקה הישראלית המאמינה על כל גווניה (זמר עברי, זמר מזרחי, פופ ישראלי כמו של עוזי חיטמן, רוק יהודי כמו של מאיר אריאל), יש פשטות, עדינות, ואמונה תמימה - רגש של קרבה לאלוקים, הנוגע בנימי הנפש. השירים האותנטיים הללו מבטאים את הניגון הפנימי של ישראלים רבים, ומגלים את מי שאנחנו באמת. בין שירי האמונה הישראלים מצויים שירים רבים שמביעים רגש תודה, כמו "תודה על כל מה שבראת", "מודה אני" ו"הללוי-ה".

הכרת הטוב היא ערך חשוב במסורת ישראל, והיא הבסיס לכל התפילה והברכות. היא מבוססת על היכולת לראות ולהעריך את הטוב (שאנו לומדים מהבורא: "וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב", בראשית א' ד'), ומבטאת את היכולת להודות ולשמוח על השפע ועל כל הטוב שקיבלנו מה'. אנחנו לא מכירים תודה לתועלת חברתית - בשביל מי שעשה לנו טובה, או בשביל שהחברה תתנהל כמו שצריך, או כערך מוסרי - כי כפיות טובה זה רע, או כי זה להיות בני אדם טובים, אלא כזכות וכחובה - כי זו היכולת המיוחדת שלנו, וגם לפעמים הקושי הגדול שלנו, כיהודים: להודות.

כישראלים, הכרת תודה היא רגש בסיסי ומתאים לנו כל כך, כי היום אנחנו שוב יושבים בארץ אבותינו, כמו שקיווינו, כמו שהובטחנו. אם אנו מבינים באמת את גודל הנס שנעשה לנו, שבי ציון, אנו מתמלאים בשמחה ובהודיה. "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה... הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ, הָיִינוּ שְׂמֵחִים" (תהילים קכ"ו). ואכן, חלק גדול כל כך מהכרת התודה היהודית קשור תמיד לשיבתנו ולישיבתנו בארץ: בברכת המזון ("נודה לך ה' אלוקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה [...] ככתוב: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", דברים ח' י'), בברכת הביכורים, ועוד.

אך בחלק גדול משירי האמונה ה"חילוניים", לצד הכרת תודה מבצבצת נימת תלונה: "על הטובה והרעה והטובה", "ולא היה שלום", "על הדבש ועל העוקץ", "בארץ של חלב, מרור ודבש". כאן רואים את ההבדל בין שירי אמונה "חילונים" ו"דתיים". עבור הדתיים שבינינו, כל נימת תלונה כזו, כשהיא מופנית כלפי אלוקים, צורמת לאוזן. היא לא מהווה חלק מהקאנון היהודי שמבוסס על הכרת תודה שלמה, בוטחת, כי אף שהיא דקה, יש בה משהו מכפיות הטובה, ולכן מחוסר האמונה.

ואכן, בשירים אחרים, הנימה הדקה של תלונה הופכת למרכיב מרכזי של כפיות טובה. וכשכפיות הטובה היא לא רק נימה צורמת בשיר, אלא הקול המרכזי שנשמע בתרבות שלנו, ומקבל במה ערב ובוקר בכל כלי תקשורת רענן, היא אפילו מזכירה את חטא המתלוננים במדבר.

אולי אפשר לומר בזהירות רבה שחוסר הכרת תודה הוא בעיית הבעיות של החברה הישראלית.

יום שלישי, 28 ביוני 2011

בעד שלום

מה פירוש אותו מושג משומש לעייפה, אך בלתי מובן עד תומו - שלום?

שלום הוא שקט ושלווה. המילה 'שלום' לא באה מלשון 'השלמה', אלא מלשון 'שלמות' עצמית. ברובד הפיזי פירושו ביטחון. אמירת "שלום" במקורה היא הכרזה שפני האומר לשלום ואין בכוונתו לפגוע ולהזיק. שאילת שלום - "מה שלומך?" היא שאלה אם הנשאל בריא ושלם, ללא פגע ונזק. ברובד הרוחני, שלום הוא מלאות אמיתית, שלווה פנימית ושלמות עם עצמך.

***

וכמו עבור הפרט, כך עבור הכלל.

שלום הוא שקט ושלווה במדינה. היעדר מלחמות, אך לאו דווקא היעדר מלחמות תקיפה אלא היעדר מלחמות מגן, או במילים אחרות - ביטחון: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם, וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" (ויקרא כ"ז, ה'-ח'). כל זמן שאנו חיים בעולם בו הטבע האנושי הוא אנוכי, תוקפני ואף אכזרי, פציפיזם המבוסס על מוסר נוצרי של אהבת האויב והפניית הלחי השניה משחק לידי התוקפנים והאלימים שבמין האנושי. שלום אינו כניעה ונסיגה וכל שאר הדברים שניסו לשכנע אותנו שהם שלום. לאחר שנים של "שטיפת שלום", צריך להזכיר את הקשר הטבעי בין עוז לשלום: "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום". שלום - שלווה וביטחון, תלוי בעוצמה - הרוחנית והפיזית - של עם ישראל.

שלום הוא גם שלמות פנימית בתוך העם. ביהדות לא עושים "שלום עם אויבים", אלא "שלום על ישראל", בתוך עם ישראל. אמנם, צריך להבין שאחדות היא לא אחידות. הריבוי - האידאולוגי, הדתי והעדתי - יכול להיות גורם ליצירת מחלוקות ומדנים, אך יכול גם להיות מפתח לשלום. כמו שצבעי הקשת מתאחדים ויוצרים את הצבע הלבן, אנו משלימים זה את זה. שלום יביא לאמת. אך יש לשאוף לאחדות - לאחווה, סבלנות וסובלנות בין היחידים והקבוצות השונים בחברה. אפשר לאהוב אחד את השני באהבה שאינה תלויה בדבר, אהבת ישראל. אפשר למצוא בסיס משותף לכולנו, למשל זהות יהודית. ואפשר להתבטל מול כוח גדול מאיתנו, וכך למצוא את המקום בו אנו מתחברים.

***

ואכן, השאיפה הנצחית של עמנו לשלום נקשרה תמיד בשאיפה הנצחית האחרת של יהודים בכל הדורות: בניין ירושלים.

"שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם, יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ, שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי, אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ
לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹקינוּ, אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ"
(תהלים קכ"ב)

בניין ירושלים פירושו גאולה. שתי הבקשות - בניין ירושלים (תקומה לאומית מחודשת ושיבה לארצנו וקיבוץ גלויות וגאולה מאויבינו ובניין בירתנו ובית מקדשנו) ושלום (שקט ושלווה ושלמות פנימית) - קשורות יחד, כי השלמות הרוחנית שלנו והשלמות הגשמית שלנו קשורות יחדיו. וכי עם הגאולה הלאומית תבוא גאולת העולם. כשאנו ניגאל, העולם כולו ייגאל. זה המובן האמיתי והעמוק של בניין ירושלים - ירושלם, עיר-שלם - עיר השלום.

בירושלים מתגלה החיבור בין חלקי העם (כי ירושלים מחברת את שבטי ישראל לעם, במימד המקום, בהיותה מרכז חיינו הלאומיים, הרוחני (מקום המקדש ומוקד העליה לרגל) והשלטוני (המלוכה והמשפט, מקום קריית הממשלה ובית המשפט העליון), ובמימד הזמן, בהיותה בירת הנצח, בעבר, הווה ועתיד, ומוקד געגועינו בכל הדורות) ולעתיד לבוא, בין כל עמי העולם, ובין שמיים וארץ (בין נסתר לגלוי, בין גשמי לרוחני, בין אלוקות ושכינה).

יום חמישי, 10 בפברואר 2011

בעד אחווה

גם ליהודי יש זכויות אדם

העוולות נגד המתנחלים
מן העוולות ביו"ש | גרשון מסיקה
החתול יעקב ומגורשי גוש קטיף | דרור ונונו
האלימות בפינוי רמת מגרון: מזעזע


עוולות הערבים
אונס על רקע לאומני | תמר הר-פז
אינתיפאדת ההצתות של ערביי ישראל לאחר השריפה בכרמל


עוולות השמאל והשמאל הקיצוני
ההסתה שהכשירה את ההתנתקות ומי מנע מלחמת אחים אחרי אלטלנה? | זאב גלילי
נאנסות על קידוש הכיבוש - בגידת השמאל בפעילות השלום שנפגעות מינית ע"י ערבים | עו"ד רוני אלוני סדובניק
עלילות דם - מתיישבים התלוננו לא פעם כי ערבים מטיחים בהם האשמות שווא בדבר פגיעה באדמותיהם. לטענת יחידת "תצפית", אתמול היא אכן תיעדה ערבים ופעילים יהודיים פוגעים בעצים כדי לטעון שוב שמדובר ב"תג מחיר".
פעילי שמאל קיצוני נתפסו מציתים עצי זית של ערבים כעלילת דם נגד מתנחלים:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/211180
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3981060,00.html
ומי מונעים דו קיום בהתיישבות בסוסיא



אנטישמיות בישראל
פוגרום איי אל: תיעוד האנטישמיות והניאו-נאציזם בקרב ערבים, עובדים זרים, עולי בריה"מ שאינם יהודים וכו', במדינת ישראל

יום שלישי, 4 בינואר 2011

בעד לימוד התורה

שאלות לחימום: למה הקמפיין 'נגד חוק האברכים' שלילי ולא חיובי, למה הוא לא 'בעד השוואת זכויות' או 'בעד העלאת התמיכה בסטודנטים'? למה הוא מכוון באופן ספציפי נגד חרדים? האם תחושת הפילוג שנוצרה משרתת מישהו, שלא אכפת לו מהמחיר הכבד שהיא גובה (עד שאפילו ח"כ דב חנין אמר ש"מי שהופך את החרדים לאויב העם – טועה")? ולמה נראה שהמאבק מתקיים בעיקר בתחומי 'מדינת התקשורת' (נוכחות הסטודנטים בהפגנות, למרות שאורגנו על ידי ארגונים חזקים ואגודות הסטודנטים, ונתמכו באופן חסר תקדים על ידי האוניברסיטאות ששלחו אי-מיילים בתפוצה מלאה לכל הסטודנטים, ארגנו הסעות חינם ואף השביתו את הלימודים - היתה מועטת, כפי שניכר בתמונות. לא היתה שום פרופורציה בינה לבין החשיפה התקשורתית.

אבל חרדים הם לא בני אדם כמונו. הם נוהגים להכות את ילדיהם. הם גם טפילים, עלוקות, מוצצים את דמנו (כפי שבמקרה עושים גם המתנחלים, וכפי שעשו במקרה גם היהודים). אבל כשמגיע שלב שבו יש אינפלציה של דעות קדומות במידה כזו ששנאת אחים נראית אובייקטיבית ולגיטימית, כשתעמולה מהמסד האנטישמי מופעלת כמעט אחד לאחד על אחינו בני ישראל, כשציבור שלם מוצא מהלגיטימיות, הגיע הזמן לעשות חשבון נפש עמוק. מול הסחף ותופעת שנאת ישראל הפושה בארצנו קיימת תחושת דחיפות עזה, הנובעת מכך ששנאת ישראל גרמה לכל האסונות שלנו, מהגלות ועד לשואה. בשם הצדק ובשם היותנו אחים יהודים, אני קוראת: עשו אהבה, לא מלחמה!

תעמולה שקרית והפרכתה

קודם כל, מדוע לימוד תורה אינו נחשב לפחות כמו עיסוק באמנות או בקולנוע? האם יש הבדל בין מי שעוסק רק באמנות, ובין מי שעוסק רק בתורה, מורשתו הגדולה והיחידה של עם ישראל? אלו ואלו יכולים להתפרנס מעיסוקם שכן הם תורמים לתרבות הישראלית. אין הבדל שבמהות (כלומר קיים הבדל גדול, אבל מהבחינה עליה אנו מדברים) בין לימוד תורה ללימודי תיאטרון, קולנוע, פילוסופיה, ספרות כללית, סוציולוגיה ושאר מקצועות, שהתועלת הנודעת מהם לתחום התעשיה או הטכנולוגיה אינה רבה יותר. יש מי שבוחר ללמוד תיאטרון, ויש מי שבוחר ללמוד גמרא. מי שלא רוצה לממן תלמידי ישיבות צריך לסכור את הזרם ולמנוע הזרמת תקציבים לכו-לם - לתלמידי הישיבות, לתלמידי הקולנוע, לתלמידי הסוציולוגיה, וכו'.

1) "התקציבים זורמים אל החרדים על חשבוננו."
הציבור החרדי הוא לא רק אחת השכבות החלשות במדינה אלא גם אחד המגזרים הכי מקופחים במדינה. ספציפית בעניין 'חוק האברכים': יש בישראל כ-650 אלף חרדים. מתוך כלל המגזר החרדי, המונה כאמור למעלה מחצי מיליון נפש, יש 14 אלף אברכים המקבלים הבטחת הכנסה ע"פ חוק האברכיםתקציב התמיכה לאברכים עומד על 120 מיליון שקל. רק לשמע הנתונים צריך לתהות האם לא מעורבים שיקולים לא-אתיים וטכניקות הסתרה מזעזעות בטיפול התקשורתי בעניין. אברך שלומד כל היום מקבל בסך הכל 1000 שקל בחודש, ונאסר עליו לעבוד. אז קודם כל, הם מונעים מאידאל ולא מתאוות בצע. הם לא מרוויחים מלימוד תורה. הם עניים. שנית, זו הבטחת הכנסה מופחתת המהווה רק שליש מהבטחת ההכנסה הנורמלית מהביטוח הלאומי, אותה מקבלים 140,000 איש בישראל (במילים אחרות, אם האברכים היו מחליטים להפסיק ללמוד והופכים למובטלים הם היו מקבלים 3000 שקל - פי 3). היא מהווה רק רבע מתמיכת המדינה בסטודנט, המסובסד בכ-20,000 שקלים בשנה על ידי המדינה (זו הסיבה ששכר הלימוד במכללות הפרטיות גבוה בכ-20,000 שקל משכר הלימוד באוניברסיטה). אפילו בלי לקחת בחשבון את העובדה שיש הרבה יותר סטודנטים מאברכים המקבלים הבטחת הכנסה ע"פ חוק האברכים - הסטודנט מקבל פי 4 מהאברך. ההשוואה לסטודנטים מופרכת. שוויון? איפה.

כלומר שקיימת אפליה, אבל הפוכה. המגזר החרדי הוא אחד המגזרים המקופחים במדינה, בתשתיות, בחינוך, בתרבות, ברווחה. בתחום החינוך, לדוגמה, מוסדות חינוך חילונים מתוקצבים בממוצע פי 4 ממוסדות חינוך חרדים. במגזר החרדי יכולים רק לחלום על טיולים, יועצים, סבסוד ספרים, מחשבים, שעת מחנך, סיורים וכו'... למעשה הם חולמים על הקצאת כיתות. וכך הפערים מונצחים. אין בכך משום טענה לבלעדיות הקיפוח של הציבור החרדי: גם המגזר הערבי והפריפריה מופלים לרעה. כיצד ייתכן ומתקבל על הדעת שתקציב המועבר לבית ספר בהרצליה יהיה גבוה פי 10 בממוצע מהתקציב של בית ספר בירוחם? שלא לדבר על החוסר המשווע באפליה מתקנת. אבל למה שנתעצבן על הדברים המעצבנים באמת? עדיף להתעצבן על האוכלוסיה הכי חלשה במדינה.

לשם השוואה בדקתי את סכומי הכסף בהם מתפלשים גורמים אחרים:

  • לקיבוצים מחקו במחיקה האחרונה 16.1 מיליארד שקלים.
  • להשכלה הגבוהה אושר השנה תקציב ממשלתי של 7.5 מיליארד שקלים. מתוכו עמד תקציב התמיכה לסטודנטים על 450 מליון שקל. כלומר – ולא שיש מקום להשוואה לדעתי בין לימוד מקצוע ללימוד תורה – סטודנט חילוני מקבל מהמדינה פי 4 מסטודנט חרדי. רוב הכסף פשוט הולך לבכירי האוניברסיטה, דיקנים, רקטורים משיאני השכר במגזר הציבורי. הישיבות לעומתם פשוט מעבירות את הכספים לאברכים ולא לראשי הישיבה.
  • תקציב התרבות הוא 720 מיליון שקלים, כש-40% מתוכם 'מממנים' (ביטוי נבזי בו נעשה שימוש רק בהקשר לכספים המשמשים באופן חוקי לחלוטין את הציבור החרדי בישראל, כספים אחרים 'מופנים' או 'מועברים') את מוסדות התרבות (כמו תיאטרונים, ספריות) בעיר מסוימת שתושביה מונים 5% בלבד מאוכלוסיית ישראל. לא רציתי למשל לבדוק כמה כסף נשפך על המבנה החדש והחיוני של הבימה.

2) "החרדים לא עובדים. הם פרזיטים."
רוב החרדים עובדים. ב-82% מהמשפחות החרדיות מישהו עובד ומפרנס את המשפחה, בכ-40% מהמשפחות שני בני הזוג עובדים, וב-7% גם אחד מהילדים עובד ומסייע בפרנסה. 67% מהנשים החרדיות עובדות ו-55% מהגברים החרדים עובדים, 6% מהם בהיי-טק, לפי מכון מותגים. למעשה "יש עליהום על החרדים. רבים מהם עובדים, ואלה שלא עובדים חיים יותר מגמ"חים מאשר על חשבון המדינה" ("רוב הגברים החרדים דווקא עובדים", תני גולדשטיין, ynet, 21.09.10).
מדוע בכל זאת קיימת אבטלה במגזר החרדי (שהיא בעיה יותר להם מאשר לנו)? החוק אוסר על חרדים לעבוד עד גיל 27. אם יעבדו, יגוייסו לצבא. החוק דן מגזר שלם לעוני, אבל לאף אחד לא מפריע הצדק, רק מפריע שהם לא יותר עניים. על פי הנתונים לעיל מובן שברגע שאנשים חרדים יכולים לעבוד, הם עובדים. אבל למישהו יש אינטרס להעלים את הנתונים האלה ואת שורש הבעיה מעיני הציבור, ולא להעלות את החוק הפגום הזה לדיון ציבורי.
מלבד זאת, 10% מכלל הגברים ו-13% מכלל הנשים במגזר החרדי מחפשים עבודה ולא מוצאים. לתופעה הקשה של אבטלה שלא מרצון אין אח ורע בציבור הכללי. היה אפשר לטעון שהיא נגרמת מחוסר הכשרה מקצועית מספקת, אך כיום כשלחרדים רבים (ובעיקר נשים חרדיות) יש תארים במדעי המחשב, חשבונאות וכו', מתברר שמדובר באפליה קשה בתוך תהליך הקבלה לעבודה: בהכללה, יתקבל קודם לעבודה האשכנזי החילוני, אח"כ המזרחי, אח"כ הרוסי, האתיופי, הערבי ורק בסוף החרדי. אגב, זה תופס גם לגבי צה"ל, שלחלוטין לא ערוך להתגייסות חרדית ולכן גם מקשה עליה ועורם קשיים בפני חרדים שרוצים להתגייס או להתקדם. זהו מנגנון אכזרי: מונעים מהם לעבוד או להתגייס ואז מאשימים אותם שאינם עובדים או מתגייסים. וזה שוב מזכיר מנגנון דומה מההיסטוריה: אחד המקצועות היחידים שהותרו ליהודים היתה הלוואת ריבית, כי לנוצרים היה אסור לעסוק בה, ואז כשרבים מהיהודים היו מלווים בריבית, הנוצרים היו מאשימים אותם שהם טפילים ורודפי בצע.
עוד קצת לגבי האבטלה בציבור הישראלי: שיעור האבטלה בישראל הוא מהנמוכים בעולם ועמד ב-2010 על 6.2% אבטלה, שהם 191 אלף מובטלים, אך ישנם אנשים שאינם רשומים בלשכות העבודה ולא מחפשים עבודה, כי אינם משתתפים בכוח העבודה או שכלל לא נכנסו אליו (לדוגמה, עקרות בית). כנראה שרוב החרדים שאינם עובדים נמנים על הקטגוריה הזאת. הנתונים מאלפים. המספרים הם: 79,768 גברים ערבים, 211,135 נשים ערביות, 64,152 גברים חרדים, 46,856 נשים חרדיות, 226,054 שאר הגברים, 346,346 שאר הנשים. ("האבטלה יורדת אבל מיליון איש לא עובדים", דה-מרקר, 03.09.10). החרדים, שכאמור מונים כחצי מיליון, מהווים מיעוט בעניין זה. ומעניין שאיש אינו מדבר על שיעור האבטלה הדרמטי במגזר הערבי.

2) "החרדים לא משלמים מיסים."
כאמור, רוב החרדים עובדים ולכן משלמים מס הכנסה. אבל יותר ממחצית מכלל המסים הנגבים בישראל הם מסים עקיפים - והחרדים משלמים אותם, ככל אזרח, כשהם קונים מוצרים. גם אלו שלא עובדים משלמים מיסים על מוצרי מזון, לבוש, קניית דירות וכו' שאותם הם קונים באלפים, לרוב מתוצרת כחול לבן. בנוסף חרדים רבים משלמים יחד עם שאר העשירון העליון את רוב המיסים בארץ (האחים חדד - כלי כסף, משפחת רייכמן, לביוב, מוסיוב, משפחת שפירא בעלי רשת שטיחי כרמל לשעבר, בעלי חנויות ושותפים בקניונים ורבים נוספים המשתייכים לעשירון העליון).

3) "החרדים לא ציוניים ולא תורמים לחברה."
הם אוהבים את הארץ והמדינה ואת עם ישראל. הם מתפללים עלינו 3 פעמים ביום. מספרים שיש חרדים שלא עומדים בצפירה, אבל כמי שהסתובבה בבני ברק ובירושלים בזמני צפירה, אלו שטויות.
כל מגזר אחר לא צריך 'להצדיק את עצמו', אז מראש יש טעם לפגם בפיסקה הבאה, וזה שוב קצת מזכיר את "אבל הם נאמנים למלך" לגבי היהודים, אבל בכל זאת:
תרומת המגזר החרדי לחברה הישראלית עצומה: רוב הארגונים החברתיים ועמותות החסד מופעלים לרווחת כלל החברה הישראלית על ידי אנשים חרדים (לדוגמה יד שרה, עזר מציון, חסדי נעמי, יד אליעזר, מאיר פנים, זכרון מנחם), ובכלל בחסד ובצדקה - התנדבות ועשייה חברתית היא נורמה חברתית בה משתתף ומשתתפת כמעט כל אדם חרדי. הם תורמים בצביון יהודי של המדינה, בהמשכיות החינוך היהודי ובקיום היהדות, וביופי טהור ויצרני של מעשים טובים - מי שלא מכיר מקרוב את הציבור החרדי לא מבין איזה יופי ואיזה חסדים אנשים עושים סתם ככה (גם אצל חילונים - יש לנו עם די מתוק). הם תורמים בחיזוק הילודה היהודית (כשאנו במלחמה דמוגרפית שקטה), הם המגזר שהכי מטייל בארץ (אחרי הציבור הדתי-לאומי). שליש ממתיישבי יהודה ושומרון הם חרדים. בשנים האחרונות יש רבבות חיילים חרדים ואפילו קצינים חרדים. בקיצור, הם ציונים יותר מהרבה מאד תל אביבים.
4) "אז למה הם לא נוטלים חלק ומעורבים עם כלל הציבור?"
אם התשובה לא מובנת מעצם הצורך במאמר הזה - המציג נתונים השונים כל כך ממה שמצוטט בתקשורת - שווה לבדוק איזה חלק מההסתגרות בא בגללנו ולא בגללם.
לאחר המשט מטורקיה ואופן סיקורו המזעזע בתקשורת העולמית כתב העיתונאי חמי שלו שלאחר מלחמת יום כיפור, במענה לקיסינג'ר שהאשים אותה בפרנואידיות, "השיבה גולדה מאיר באמירה שהפכה לנכס צאן ברזל של אוספי הציטוטים ש"גם לפרנואידים יש אויבים". על אותו המשקל אפשר היה להגיב על הכותרת "מנטליות של מצור" שהתנוססה השבוע על שער שבועון החדשות היוקרתי ה"אקונומיסט" [שטענה שמאחר שישראל מרגישה בסכנה תמידית היא מסתגרת], באמירה ש"גם אומות עם מנטליות של מצור מותקפות לעיתים מכל עבר." ("המצור שבתוכנו", ישראל היום, 11.06.10)
ייתכן שגם מגזרים עם מנטליות של מצור מותקפים לעיתים מכל עבר.
אם אנו עוינים את החרדים והרגש שלנו כלפיהם כמעט דומה לרגש שחשו הגויים כלפי היהודים בכל ההיסטוריה (מלבד כל הדם והאימה), אם קיימת אפליה חריפה וזכויותיו של הציבור החרדי בישראל מקופחות, ועל כן נציגיו בכנסת צריכים במרבית הזמן להילחם על תקציבים ושוויון, האם זה מפתיע שהם יקימו גטאות? מי אחראי לעוול - אנחנו או הם? יש להבין שהחברה הישראלית נמדדת ביחסה אליהם כפי שאומות העולם נמדדו ביחסם אלינו.
המגזר החרדי לא חי בעולם אחר. הם קוראים עיתונים ושומעים חדשות ויודעים בדיוק מה אנחנו חשים כלפיהם. איך הם מרגישים כשבתזמון מושלם מדי כמה שבועות כותרות העיתונים עוסקות בקמפיין חדש, ארסי ושטוף שנאה נגדם? איך הם מרגישים כשאנו משתפים פעולה באופן מוחלט עם השנאה? רצון לפצוח איתנו בריקודים? "אם נדקור אותם, לא יזוב דם?" לא כדאי לעצור ולחשוב אם אנו לא גורמים עוול לציבור שלם, שרק מתעצם כי אנו סבלנו ממנו בהיסטוריה?

למה אני נגד ה'נגד' במקרה של חוק האברכים:

בגלל הדמוקרטיה: רוב הישראלים מסורתיים ובעד שימור המסורת היהודית ולימוד התורה - 60% מהיהודים הישראלים מגדירים את עצמם "דתיים" או "מסורתיים" (סקר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 2010). כ'חילונים חסרי זיקה לדת' מגדירים את עצמם רק מיעוט קטן של 18% מיהודי ישראל (סקר מכון גוטמן 2008). אז נכון שזה לא משתקף בתקשורת, אבל התקשורת קיצונית ומורכבת ברובה מאנשים השונאים במוצהר את היהדות.
בגלל החוק: החרדים הם אזרחים שווי זכויות על פי חוק, למרות שלא בריאליה. כמעט כל קריאה נגדם למעשה קוראת לקפח עוד יותר את זכויותיהם ולהפלות אותם לרעה - בניגוד לחוק.
בגלל הצדק והמוסר: כאמור, הם מונעים מאידאל ולא משיקולים של כסף. אף אחד לא מרוויח מלימוד תורה. הם עניים. וכאמור, המגזר החרדי מקופח בתקציבי חינוך, רווחה, תרבות, ומופלה לרעה יחסית לחלקו באוכלוסיה. לכן היינו אמורים להיאבק שישוו את זכויותיהם ולא שיבטלו את כבשת הרש שלהם.


בגלל הפלורליזם: פלורליזם פירושו נתינת מקום למגוון קבוצות, דעות והשקפות. כל מגזר תורם באופן ייחודי לו. הציבור החרדי תורם רבות בתחומים רבים.

בגלל שישראל היא מדינה יהודית: אנשים מאמינים יודעים שלימוד התורה חשוב לעם ישראל ברמה הרוחנית וברמה הפיזית. הדאגה שלא תישכח תורה מישראל והתמיכה בלומדי תורה גייסו מאמץ קולקטיבי במשך אלפיים שנה. כשאסרו על יהודים ללמוד תורה (למשל בתקופת הרומאים), יהודים רבים מסרו את נפשם - נהרגו - עליה. לימוד התורה הוא מה ששמר על העם היהודי בכל ההיסטוריה. ללימוד תורה ולתמיכה בו יש מקום במדינה היהודית היחידה בעולם.