יום רביעי, 25 בפברואר 2015

בעד הכרת הטוב

במוזיקה הישראלית המאמינה על כל גווניה (זמר עברי, זמר מזרחי, פופ ישראלי כמו של עוזי חיטמן, רוק יהודי כמו של מאיר אריאל), יש פשטות, עדינות, ואמונה תמימה - רגש של קרבה לאלוקים, הנוגע בנימי הנפש. השירים האותנטיים הללו מבטאים את הניגון הפנימי של ישראלים רבים, ומגלים את מי שאנחנו באמת. בין שירי האמונה הישראלים מצויים שירים רבים שמביעים רגש תודה, כמו "תודה על כל מה שבראת", "מודה אני" ו"הללוי-ה".

הכרת הטוב היא ערך חשוב במסורת ישראל, והיא הבסיס לכל התפילה והברכות. היא מבוססת על היכולת לראות ולהעריך את הטוב (שאנו לומדים מהבורא: "וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב", בראשית א' ד'), ומבטאת את היכולת להודות ולשמוח על השפע ועל כל הטוב שקיבלנו מה'. אנחנו לא מכירים תודה לתועלת חברתית - בשביל מי שעשה לנו טובה, או בשביל שהחברה תתנהל כמו שצריך, או כערך מוסרי - כי כפיות טובה זה רע, או כי זה להיות בני אדם טובים, אלא כזכות וכחובה - כי זו היכולת המיוחדת שלנו, וגם לפעמים הקושי הגדול שלנו, כיהודים: להודות.

כישראלים, הכרת תודה היא רגש בסיסי ומתאים לנו כל כך, כי היום אנחנו שוב יושבים בארץ אבותינו, כמו שקיווינו, כמו שהובטחנו. אם אנו מבינים באמת את גודל הנס שנעשה לנו, שבי ציון, אנו מתמלאים בשמחה ובהודיה. "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה... הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ, הָיִינוּ שְׂמֵחִים" (תהילים קכ"ו). ואכן, חלק גדול כל כך מהכרת התודה היהודית קשור תמיד לשיבתנו ולישיבתנו בארץ: בברכת המזון ("נודה לך ה' אלוקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה [...] ככתוב: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", דברים ח' י'), בברכת הביכורים, ועוד.

אך בחלק גדול משירי האמונה ה"חילוניים", לצד הכרת תודה מבצבצת נימת תלונה: "על הטובה והרעה והטובה", "ולא היה שלום", "על הדבש ועל העוקץ", "בארץ של חלב, מרור ודבש". כאן רואים את ההבדל בין שירי אמונה "חילונים" ו"דתיים". עבור הדתיים שבינינו, כל נימת תלונה כזו, כשהיא מופנית כלפי אלוקים, צורמת לאוזן. היא לא מהווה חלק מהקאנון היהודי שמבוסס על הכרת תודה שלמה, בוטחת, כי אף שהיא דקה, יש בה משהו מכפיות הטובה, ולכן מחוסר האמונה.

ואכן, בשירים אחרים, הנימה הדקה של תלונה הופכת למרכיב מרכזי של כפיות טובה. וכשכפיות הטובה היא לא רק נימה צורמת בשיר, אלא הקול המרכזי שנשמע בתרבות שלנו, ומקבל במה ערב ובוקר בכל כלי תקשורת רענן, היא אפילו מזכירה את חטא המתלוננים במדבר.

אולי אפשר לומר בזהירות רבה שחוסר הכרת תודה הוא בעיית הבעיות של החברה הישראלית.

יום שלישי, 24 בפברואר 2015

בעד איזון

כל חברה נמצאת במתח בין שתי מגמות: קולקטיביזם ואינדיבידואליזם. בקטבים הקיצוניים של גישות אלה ליחסי הפרט והכלל, או שהכלל מוחק את האינדיבידואליות של היחיד (כמו שקורה בחברות טוטאליטריות), או שהזהות האינדיבידואלית של היחיד מוחקת את הכלל (כמו שבא לידי ביטוי בשירו של שלום חנוך: "אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם... יש רק יחידים").

למול אינדיבידואליזם קיצוני, בו כל אחד רואה רק את עצמו, בלי תודעת הזולת ובלי השתייכות ותרומה לחברה, ולמול קולקטיביזם קיצוני, בו היחיד חשוב רק בהיותו חלק מהכלל, שדורס לחלוטין את הפרט ומנצלו לצרכיו, היהדות מציגה דרך שלישית: היחיד והכלל תלויים זה בזה ותורמים זה לזה. ליחיד אין קיום ללא השתייכותו לכלל, גורלו תלוי בגורל הכלל, והשתייכותו לכלל מאפשרת לו לבנות את זהותו הייחודית. ולכלל אין קיום ללא כוחות חייו, רצונו החופשי ושאיפותיו של כל אחד מהיחידים המרכיבים אותו, וללא התפקיד המיוחד של כל אחד ואחד מהם. יש כאן שילוב בין טובת הכלל ובין טובת הפרט, ובין ערבות הדדית לבין בחירה חופשית.

מצד אחד, לכל אחד מאיתנו הכוח - הגדול לאין שיעור - להכריע במעשיו את העולם כולו לזכות או לחובה. וכך הרבים יכולים להיתפס בעוון היחיד. והקשר עמוק מזה, כמו שכתב הרבי מלובביטש: "וידוע בענין יחיד וכלל, שהיחיד ע"י פעולותיו, לא זו בלבד שהוא פועל על הכלל בכללותו – שענין זה ישנו באומות העולם גם כן – אלא שפועל גם על כל היחידים הנמצאים בהכלל". לעומת זאת, היחיד בתפילה הוא לא יהודי נפרד, בודד, ואינו עומד בפני עצמו, אלא רק כחלק מהכלל. את כל בקשותיו הוא מבקש עבור כלל העם, ואפילו את הבקשות האישיות והאינטימיות ביותר הוא מבטא בלשון רבים: "וטהר ליבנו לעבדך באמת..." וכך ליחיד נמחל והוא מתברך מכוחו ומזכותו של הכלל. האיזון מתאפשר כי כולנו קשורים זה בזה באופן שהוא מעבר להבנתנו. לכולנו שורש אחד.

לכל אורך ההיסטוריה, יהודים בחרו למסור את נפשם כדי להמשיך את הזהות הכללית של עם ישראל, מתוך בחירה והזדהות. אבל זו היתה בחירה בחיי נצח. כי "נצח ישראל לא ישקר", ומי שדבק בנצח ישראל חי לנצח, כחלק מההמשכיות והנצחיות של כלל ישראל.