יום שלישי, 28 ביוני 2011

בעד שלום

מה פירוש אותו מושג משומש לעייפה, אך בלתי מובן עד תומו - שלום?

שלום הוא שקט ושלווה. המילה 'שלום' לא באה מלשון 'השלמה', אלא מלשון 'שלמות' עצמית. ברובד הפיזי פירושו ביטחון. אמירת "שלום" במקורה היא הכרזה שפני האומר לשלום ואין בכוונתו לפגוע ולהזיק. שאילת שלום - "מה שלומך?" היא שאלה אם הנשאל בריא ושלם, ללא פגע ונזק. ברובד הרוחני, שלום הוא מלאות אמיתית, שלווה פנימית ושלמות עם עצמך.

***

וכמו עבור הפרט, כך עבור הכלל.

שלום הוא שקט ושלווה במדינה. היעדר מלחמות, אך לאו דווקא היעדר מלחמות תקיפה אלא היעדר מלחמות מגן, או במילים אחרות - ביטחון: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם, וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" (ויקרא כ"ז, ה'-ח'). כל זמן שאנו חיים בעולם בו הטבע האנושי הוא אנוכי, תוקפני ואף אכזרי, פציפיזם המבוסס על מוסר נוצרי של אהבת האויב והפניית הלחי השניה משחק לידי התוקפנים והאלימים שבמין האנושי. שלום אינו כניעה ונסיגה וכל שאר הדברים שניסו לשכנע אותנו שהם שלום. לאחר שנים של "שטיפת שלום", צריך להזכיר את הקשר הטבעי בין עוז לשלום: "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום". שלום - שלווה וביטחון, תלוי בעוצמה - הרוחנית והפיזית - של עם ישראל.

שלום הוא גם שלמות פנימית בתוך העם. ביהדות לא עושים "שלום עם אויבים", אלא "שלום על ישראל", בתוך עם ישראל. אמנם, צריך להבין שאחדות היא לא אחידות. הריבוי - האידאולוגי, הדתי והעדתי - יכול להיות גורם ליצירת מחלוקות ומדנים, אך יכול גם להיות מפתח לשלום. כמו שצבעי הקשת מתאחדים ויוצרים את הצבע הלבן, אנו משלימים זה את זה. שלום יביא לאמת. אך יש לשאוף לאחדות - לאחווה, סבלנות וסובלנות בין היחידים והקבוצות השונים בחברה. אפשר לאהוב אחד את השני באהבה שאינה תלויה בדבר, אהבת ישראל. אפשר למצוא בסיס משותף לכולנו, למשל זהות יהודית. ואפשר להתבטל מול כוח גדול מאיתנו, וכך למצוא את המקום בו אנו מתחברים.

***

ואכן, השאיפה הנצחית של עמנו לשלום נקשרה תמיד בשאיפה הנצחית האחרת של יהודים בכל הדורות: בניין ירושלים.

"שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם, יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ, שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי, אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ
לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹקינוּ, אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ"
(תהלים קכ"ב)

בניין ירושלים פירושו גאולה. שתי הבקשות - בניין ירושלים (תקומה לאומית מחודשת ושיבה לארצנו וקיבוץ גלויות וגאולה מאויבינו ובניין בירתנו ובית מקדשנו) ושלום (שקט ושלווה ושלמות פנימית) - קשורות יחד, כי השלמות הרוחנית שלנו והשלמות הגשמית שלנו קשורות יחדיו. וכי עם הגאולה הלאומית תבוא גאולת העולם. כשאנו ניגאל, העולם כולו ייגאל. זה המובן האמיתי והעמוק של בניין ירושלים - ירושלם, עיר-שלם - עיר השלום.

בירושלים מתגלה החיבור בין חלקי העם (כי ירושלים מחברת את שבטי ישראל לעם, במימד המקום, בהיותה מרכז חיינו הלאומיים, הרוחני (מקום המקדש ומוקד העליה לרגל) והשלטוני (המלוכה והמשפט, מקום קריית הממשלה ובית המשפט העליון), ובמימד הזמן, בהיותה בירת הנצח, בעבר, הווה ועתיד, ומוקד געגועינו בכל הדורות) ולעתיד לבוא, בין כל עמי העולם, ובין שמיים וארץ (בין נסתר לגלוי, בין גשמי לרוחני, בין אלוקות ושכינה).

יום רביעי, 1 ביוני 2011

בעד חזון

תמיד מפעים לראות אנשי מעשה שמגשימים את החלום. חלומו של בן גוריון היה גאולה. שאיפה זו היתה כה עמוקה ומהותית בדמותו ובחייו, עד שניתן לומר ש"מדוד עד דוד לא קם כדוד", מדוד בן ישי עד משיח בן דוד לא היה כדוד בן גוריון.

בן גוריון, מייסד מדינת ישראל וראש הממשלה הראשון שלה, הוא אולי מי שהשפיע ועיצב את דמותה יותר מכל אדם אחר. נטייתו המשיחית הודחקה והועלמה בשיח הציבורי ובתודעה הקולקטיבית וההיסטורית שלנו ע"י ההגמוניה השלטת, אך הינה בעלת משמעות והשלכות עמוקות על דמותה של מדינת ישראל. תפיסתו המשיחית בוטאה באינספור מנאומיו, מאמריו, מכתביו ויומניו של בן גוריון, ומתומצתת בספרו של פרופ' דוד אוחנה מהמכון למורשת בן גוריון בנגב, מהבודדים שעסקו בסוגיה, "משיחיות וממלכתיות: בן-גוריון והאינטלקטואלים, בין חזון משיחי לתיאולוגיה מדינית".

תפיסתו של מייסד המדינה לגבי מדינת ישראל היתה שהיא כלי להגשמת החזון המשיחי. "אנו בונים מדינה מתוך חזון נבואי וכיסופים משיחיים". "הציונות היא תנועה משיחית. זוהי אולי המילה היחידה ההולמת אותה, המייחדת אותה. זוהי תנועה, שעורגת לגאולת העם ולגאולת העולם". "יש צורך לסול דרך לחזון אחרית הימים, שגדולי הרוח באומה האמינו בו תמיד" (עמ' 84). "דורות על דורות סבלו, עונו ומסרו את נפשם על אמונתם בחזון אחרית הימים. אמונה זאת לא תכזיב, וחזון אחרית הימים בוא יבוא" (חזון ודרך, כרך א', עמ' 62). "חזון הגאולה המשיחי שקיים את עמנו באפלת הגולה – יקוים בישראל, באשר גורל היהודי תלוי בו, ונצח ישראל לא ישקר" (שנתון הממשלה תשי"ח, עמ' כ"ז).

בן גוריון פעל ממניע משיחי במודע ובמוצהר ובגלוי, עד שרבים מבני שיחו העירו לו שהטרמינולוגיה המשיחית בה הוא משתמש היא מסוכנת. אך הוא טען שלא מדובר בטרמינולוגיה, אלא במהות, והמדינה "לא נבנתה מכוח ציונות או סוציאליזם", שהן "מילים ריקות", אלא "מכוח המשיחיות שפעמה בלב עמנו 3000 שנה". הוא גם טען שמרבית בני דורו פעלו מכוח אותו חזון, אך אצל רבים מהם זה היה באופן לא מודע. למעשה, הוא הרחיק לכת אף לטעון ש"מי שאינו רואה חזון הגאולה המשיחי במרכז ייחודה של האומה אינו רואה אמיתה היסודית של ההיסטוריה היהודית ואבן פינתה של האמונה היהודית" ("משיחיות וממלכתיות", עמ' 204).

החזון המשיחי לפי בן גוריון כולל שני חלקים: הגאולה העצמית של עם ישראל, והמשמעות האוניברסלית של גאולה זו. כך אמר בנאום שנשא בקונגרס של הסוכנות היהודית:
"נשמת היהדות ומקור כוחה, שממנה ינק עמנו הרצון והיכולת לחדש בימינו מלכות ישראל - זהו החזון המשיחי של נביאי ישראל על גאולת עמם, וכל עמי העולם - כלומר, חזון הגאולה היהודית והכל-אנושית. ושני פנים היו לחזון הגאולה היהודית: קיבוץ גלויות, והיות העם היהודי בארצו לעם-סגולה ולאור-גויים; וגם חזון הגאולה האנושית שני פנים לה: שלום בין-לאומי ושלטון הצדק והאחווה בין אדם לאדם ובין עם לעם. וחזון משיחי כפול זה אינו אלא אחד - כי לא תיתכן גאולת עם בלי גאולת האנושות כולה, והאנושות כולה לא תיגאל, אם לא ייגאל כל אחד מחבריה. האמונה בחזון משיחי זה היתה הכוח העיקרי שקיים את עמנו בכל ימי נדודיו וסבלותיו, שהגיעו לשיאם בזוועת השואה הנאצית שהשמידה שישה מיליונים מיהודי אירופה - גברים, נשים, זקנים וטף; ואמונה זו יצקה בנו הכוח והרצון לקומם הריסות ארצנו ולהניח יסוד ראשון לחידוש מלכות ישראל" (עמ' 202-3).

ואכן, הוא ראה במדינת ישראל "יסוד ראשון לחידוש מלכות ישראל". בראייתו, קיבוץ הגלויות והפרחת השממה הם חלק מתהליך הגאולה, אך החזון המשיחי לא התגשם במלואו עם הקמת המדינה. "המדינה היא פרי החזון, אך לא הגשמתו". "ירושלים בנויה?" חזר ושאל. אם לשאול מטבעות לשון מהרב קוק, מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה, ראשית צמיחת גאולתנו...

רמזים לרעיונותיו לגבי הגשמת חזון הגאולה השלמה אפשר למצוא במקומות רבים. למשל, בשנת 1962 התבקש בן גוריון ע"י עורכי המגזין האמריקאי 'סטייל' לתת תחזית לעשרים וחמש שנה. כמה מתחזיותיו התגשמו מאז, כמו קונפדרציה אירופאית ועמידת ישראל בחזית הפיתוח המדעי והטכנולוגי. בין היתר חזה את הקמת בית המקדש השלישי, וכינון הסנהדרין, שיעסוק בבעיות מדיניות כלל עולמיות: "בירושלים ייבנה היכל הנביאים, ובו יהיה מושב בית המשפט האנושי העליון, שיכריע בכל השאלות השנויות במחלוקת בין הפדרציות היבשתיות".

על מנת לקדם את הגשמת החזון, פעל במסגרת דיונים, מכתבים ופולמוס ציבורי מעל גבי העיתונים במטרה לשכנע אנשי רוח כמו גרשם שלום, מרטין בובר ואחרים להירתם למשימה המשיחית:
"'בלא חזון ייפרע עם'. אם אנשי הרוח יהיו חדורים באמונה משיחית זו, והם יצליחו על ידי המדע שהם מלמדים, על ידי הספרות שהם יוצרים, על ידי האמנות, על ידי השירה וגם על ידי התיאטרון, להנחיל את זאת לעם, ואנו נהיה עם סגולה - ועל ידי זה לאור גויים - נתקיים, ואחרת לא נתקיים. זאת ההכרה שירשתי מעיון בכל ההיסטוריה ומכל מה שנעשה בארץ עד היום, ומראיית היהדות בימינו. אני מאמין שזה יהיה. אני מאמין שנהיה לעם סגולה. אבל זה לא יבוא מאליו. שום דבר בארץ לא בא מאליו. ולאנשי הרוח יהיה בזה חלק גדול. השאלה אם אנשי הרוח ייענו לתביעה ההיסטורית ולייעוד ההיסטורי הגדול הזה של העם היהודי" (עמ' 222)
"עלינו להיות למופת ולמורה דרך לאנושות... שנהיה עם סגולה ואור גויים, אני רואה בזה אחת הבעיות הגורליות של עמנו" (עמ' 204).
אנשי הרוח השיבו שחזונו המשיחי הוא רעיון עוועים מסוכן. בן גוריון השיב להם בסערה: "הכרחי להכיר שעדיין לא הגיעה גאולת ישראל. כל מה שקיים - אם לא יימצאו אותם הכוחות שהביאו אותנו עד הלום ולא יפעלו גם להבא - לא יישאר זכר מזה" (עמ' 216).

אך לשווא ביקש בן-גוריון כוח יצירה ייחודי, ישראלי, אותנטי בקרב אנשי רוח השואבים ערכים ממקורות זרים. היה עליו לחפש אצל מי ששואב את ערכיו מן המעיין העתיק שבליבה של האומה בעת שהיא מתכוננת על מוסדותיה שוב. אך עקבותיו של אותו חזון עתיק מכוחו נוסדה מדינת ישראל עודן טבועות בה, וכשם שהתעורר מתרדמתו לאחר אלפיים שנה, הוא ישוב ויתעורר.

בעד רומנטיקה

הקשר העתיק בין האדם והאדמה, שנשכח מאיתנו בחברה העירונית המודרנית, מתגלה בכתבי מורשתנו. הקשר הזה מתגלה קודם כל בשמם, כי שם הוא מהות. האדם נוצר מן האדמה ולכן שמו ניתן לו מן האדמה: "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים" - אנו אדמה וקצת רוח.

הקשר המיוחד בין אדם ואדמה מצוי לאורך הסיפור על שורשי ההתחלה. תחילה אנו מקבלים את הרקע: "וַיַּצְמַח ה' אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל; וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ב', ט'), ואז מופיע האדם על הבמה: "וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב', ט"ו). וכעת מוצגת בפנינו הדילמה: האדם מקבל שתי הנחיות, מעין 'מצוות עשה' ו'מצוות לא תעשה': באפשרותו לאכול מכל העצים שבגן, אך לא מעץ ה'דעת-טוב-ורע'. מדוע? כדי שהאדם לא יהפוך להיות כאלוקים, יודע טוב ורע - 'דעת' היא מלשון אחדות והיכרות אינטימית (בדומה לידיעה תנ"כית אחרת, "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ"), כלומר הכרה המערבבת ואינה מבחינה בין טוב לרע. אך האדם עושה זאת, בניגוד לרצון הבורא, ועל החטא הקשור באדמה הוא נענש באדמה במידה כנגד מידה: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ... בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב... וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱ-לֹהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" (בראשית ג', י"ז/י"ט/כ"ג).

מהופעתה החוזרת של האדמה בסיפור החטא ועונשו, אפשר ללמוד דבר מה משמעותי: הקשר בין אדם ואדמה משמש כהשתקפות הקשר שלו עם הבורא. האדם שומר ומטפח את עולמו של ה', בגן-עדן או עלי אדמות, תוך שהוא מבחין בין טוב לרע, על פי מצוות ה'. בתמורה, ה' מעניק לאדם דרך האדמה את השפע ותנובת הטוב, או לחילופין, בעקבות חטאו מרצונו, מונע ממנו את השפע בעצירת גשמים וחוסר פוריות האדמה. אם חטאיו רבים וכבדים מנשוא, האדמה אינה מחזיקה אותו עוד, והאדם גולה מעליה. החטא, המבטא סטיה מרצון ה' ואיבוד המוסריות האנושית, מביא לגלות, גלות חיצונית שמעידה על הגלות הפנימית.

בדומה לקשר של האב הקדמון, האדם הראשון, אל האדמה, כך גם הקשר שבין עם וארץ משקף את הקרבה שבין עם לאלוקיו. הקשר למולדת כמראה לקשר עם אלוקים מופיע לכל אורך התורה.

האמירה הראשונה של ה' אלוקי אברהם לאבי האומה עוסקת בדיוק בקשר זה: "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ..." (בראשית י"ב א'). זהו הקשר שמודגש בהמשך פעמים אינספור, כשהארץ מובטחת לשלושת אבות האומה ולזרעם, לבנים שיצאו מהם, לעם ישראל. לאברהם, "כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם", ליצחק, "כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל", וליעקב, "הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ--לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ". בהמשך, ארבעה חומשים שלמים עוסקים במסעם של בני ישראל לארץ זבת חלב ודבש. כשהמרגלים הנשלחים לרגל בארץ מוציאים את דיבתה רעה ומניאים את לב העם למאוס בארץ חמדה, העונש על כך הוא שמסע הגלות במדבר הוארך לארבעים שנה, ובכייתו של אותו לילה הופכת לבכייה לדורות - לחורבנם של שני בתי המקדש, ואיתה לגלות מעל הארץ בת קרוב לאלפיים שנה. ספר יהושע עוסק ב"כיבוש" וב"התנחלות", בגבולות הארץ וכיבושה וחלוקתה לנחלות. ביתר ספרי התנ"ך מתוארים הנסיונות לחיות כחברה לאור התורה בארץ ישראל, או הנסיונות לברוח ממחויבות זו... לבסוף, ממש כמו שחטאו של אדם הביא לגלותו מגן-עדן, וחטאו של קין הביא לגלותו, חטאיהם של ישראל מרצון ה' גורמים שיגלו מעל אדמתם. קרבתו ורצונו של ה' בנו מתבטאות בשפע שהוא מעניק לעמו בארץ ישראל, או לחילופין כשהיא דוחה אותנו ואנו גולים מעליה. גם הקרבה והרצון של עם ישראל לבוראם מתבטאים בקשר שלהם עם ארץ ישראל ועם האדמה, ובמוכנות לקיים בה את החוק האלוקי והמיוחד של התורה, בתור עם.

הארץ היא מקום הרצון, בה נבחן ומתגלה הקשר בין הבורא לאדם - וככל ברית כלולות, מבטאת מחויבות ואהבה של שני הצדדים. העובדה שברית זו נגלית לעין דווקא בארץ, מצויה בכל התורה (ראו כדוגמה את פרשת בחוקותי), ובמיוחד ב'קריאת שמע':

"וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם - לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם, וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה, לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ; וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר ה', נֹתֵן לָכֶם. וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם; וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם, וִימֵי בְנֵיכֶם, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם -- כִּימֵי הַשָּׁמַיִם, עַל-הָאָרֶץ." (דברים י"א)

כבר עברו עלינו תקופות רעות וטובות. תקופות של נאמנות לברית ואיתם שגשוג, וגם תקופות חטא ובגידה ואיתם גלות - ואולי כעת הגיע זמנם של הימים על פני אדמתנו לרבות כימי השמים על הארץ... אך גם לאלו שאינם מאמינים בברית זו, ובהבטחה הגנוזה בה, צריך להיות ברור היסוד העתיק שלה: עבור עם, אדמה וארץ פירושן אהבה וחיים.