יום שלישי, 22 בפברואר 2011

בעד שחרור המחשבה

פוליטיקה היא סובלימציה של מלחמה, אבל לפעמים צריך לחפור בבוץ כדי למצוא יהלומים. אחד מקווי השבר המרכזיים בחברה הישראלית משורטט בין 'ימין' ל'שמאל', ואם נבחן אותו מקרוב אולי נגלה משהו מהותי לגבי החברה הישראלית.

אגב, החלוקה בין 'ימין' ל'שמאל' היא לא בין זכויות אדם וגזענות, נאורות ובערות, דמוקרטיה ופאשיזם, שלום ומלחמה, טובים ורעים. ניכוס המוסריות למחנה אחד אינו מוסרי.

אז מה מייצגת החלוקה בין ימין לשמאל? הימין מייצג המשכיות, מסורתיות ושמרנות, ואילו השמאל מייצג שינוי, רדיקליות ומהפכנות. הדבר נובע מזוויות ראייה שונות על המציאות הקיימת: הימין רואה את השלמות בקיים ולפיכך שואף לחזקו, והשמאל רואה את החוסר בקיים ולפיכך שואף לשנותו. אולי יש קשר לחלוקה ביהדות בין ימין - סניגור לשמאל - קטיגור. השמות 'ימין' ו'שמאל' ניתנו על פי מקומות הישיבה בפרלמנט הבריטי, בו ישבו חברי המפלגה השמרנית בצד ימין וחברי המפלגה הרדיקלית ישבו בצד שמאל.

המתח בין מסורת ושינוי התבטא בהמשך המאה העשרים בהתאם לשינויים ולתמות המרכזיות בכל תקופה: המתח הפוליטי-מדיני בעיתות מלחמה בין נחישות, כושר עמידה ותקיפות לבין פייסנות, ויתור ונסיגה שהציב 'יונים' מול 'ניצים', התחלף בתקופת שינויים כלכליים במתח בין כלכלה חופשית וחירות הפרט לכפיית שוויון ותפיסות סוציאליסטיות וקומוניסטיות. לבסוף, ועד ימינו אפשר לומר, הוא מתבטא בתקופה של שינויים תרבותיים במתח בין לאומיות לקוסמופוליטיות, כשיש להבדיל בין לאומיות - אהבת עמך, ללאומנות - שנאת עמים זרים, ויש להבדיל בין אוניברסליות - כלל אנושיות, ובין קוסמופוליטיות - חתירה לעולם חסר זהויות לאומיות. בימינו, בעידן הפוסט-מודרני, הוא מתבטא במתח בין שימור זהות לפירוקה.

אפשר לממש את שני הצדדים - מסורת ושינוי - בגילויים מתונים וסובלניים הנותנים מקום להשקפות אחרות, או בגילויים קיצוניים וטוטאליטריים הכופים על הזולת את השקפתם. בהקשר זה חשוב לציין שבניגוד לתפיסה הרווחת בישראל, מבחינה היסטורית המסוכנת מבין השתיים היא האידאולוגיה השמאלנית הקיצונית, שהיא האכזרית והרצחנית ביותר בהיסטוריה האנושית. מאה מיליון נפשות הושמדו על ידי רודנים אכזריים מהשמאל הקיצוני, כמו יוסף סטאליןמאו צה טונגפול פוט ואחרים. לכן ברוב מדינות העולם, השמאל הקיצוני נחשב לסכנה העיקרית לדמוקרטיה.

ימין ושמאל במסורת היהודית

קשה לומר שהיהדות נוטה באופן מסורתי לימין או לשמאל. היהדות דוגלת באיזון על ידי שמירה על דבר ה'. התורה מאחדת את כל הערכים באופן מאוזן והרמוני המביא לשלום, בעוד דבקות בערך אנושי אחד כערך עליון, או שיעבוד לאידאולוגיה מעשה ידי אדם, ובוודאי הקרבת קרבנות אדם על מזבחה ("קרבנות השלום" לדוגמה), נחשבים עבודת אלילים.

שלושת אבותינו מייצגים התפתחות בין-דורית דיאלקטית: אברהם הוא איש החסד (לפנים משורת הדין, חסד ללא גבולות וללא צדק, למשל סליחה לאנשי סדום), יצחק הוא איש הדין (לפי שורת הדין, צדק חמור ונוקשה ללא חסד, עד ביטול ישות מוחלט), ויעקב-ישראל הוא איש האמת (אליה מגיעים ע"י אחדות המידות). חשוב לזכור שאיננו בני אברהם בלבד אלא בני ישראל. היהדות מראה כיצד לעדן את שני הקטבים וליצור יושר, אמצע, הדרך השלישית. הרמב"ם המליץ ללכת בשביל האמצע, שביל הזהב.

ייתכן שלמשמעות של המושגים הפוליטיים של 'ימין' ו'שמאל' יש קשר כלשהו למשמעות אותם מושגים בתורת הסוד, בה צד ימין מדגיש חוזק, נדיבות, גדלות ורוממות, וצד שמאל מדגיש צדק, הצבת גבולות וראייה מבדילה. השילוב בין חסד ונתינה ואהבת הזולת ובין צמצום, דין, ביקורת וגבולות הכרחי לשמירה על חברה תקינה ובריאה. עלינו לפעול מתוך מדיניות של "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", עלינו לפעול כפרטים וכחברה מתוך גדלות ושאיפת שגשוג, אך גם לבקר את עצמנו ולדעת את גבולותינו, כמו שמדגימים נביאי ישראל. הדרך היחידה בה זה יכול להתקיים היא על ידי ביטול לה'.

עם זאת, מעניין שביהדות נוהגים להקדים בכל דבר את הימין לשמאל: מתחילים כל דבר בצד ימין (פסיעות בתפילה, נטילת ידיים ונעילת נעליים) ומסיימים בצד שמאל, על מנת לסמל ולהקדים את מידת הרחמים למידת הדין. אולי גם במישור הפוליטי-חברתי יש לשתף בין שני הכוחות, ולהקדים את תנועת הבעד וההתחזקות (המכונה בשם ימין) לתנועת הנגד והביקורת (המכונה שמאל).

אפשר להבין את הסיבה לכך באופן אינטואיטיבי: יש קו דק בין ביקורת בונה לביקורת הורסת, בין סתירה לשם תיקון ובניין לבין הרס לשם הרס. קל להגיע ממרד בעריצות למרד בהכל, ומשם קצרה הדרך לניהיליזם. ניתוץ הקיים הוא מהות הרע. צריך לפעול מתוך השאיפה הבסיסית לטוב ומעליה לבנות את השאיפה לביטול הרע ("אנכי ה' אלוקיך - לא יהיה לך אלוקים אחרים על פניי"). ההתנגדות למשהו היא לא מהות בפני עצמה. אי אפשר לבנות מתוך אנטי.

ימין ושמאל בישראל

אי אפשר לבנות מתוך אנטי? נראה שבתנועה שהקימה את מדינת ישראל התהפכו היוצרות. אין להתעלם מהעובדה שאולי ההתנתקות מהעבר היתה חיונית לבניית משהו חדש. בציונות היו יסודות של מרד ומהפכה נגד היהדות המסורתית בת אלפיים שנות הגלות. הזרם הפוליטי המרכזי של הציונות היה שמאלני משום שהיא התחרתה בכוח המשיכה של התנועה הסוציאליסטית והקומוניסטית וספגה לתוכה חלק ממנה. אמנם, יחד עם היסודות המהפכניים היו גם יסודות של המשכיות וחיבור למקורות היהדות בקרב דור מייסדי המדינה. כמו כן, בתור תנועה לאומית, ברור שהיו בה יסודות 'ימניים' ו'מסורתיים'. וכמובן, בניגוד למה שהיה מקובל ב'אליטה', ולכן למה שהופיע במדיה הכתובה והמשודרת, הזרם שנקרא בשלב מסוים 'הזרם הרוויזיוניסטי' היה מקובל על רוב העם כזרם פוליטי משמעותי.

נראה שהיה אפשר לבנות מתוך אנטי כל עוד היסודות השליליים היו חיוניים וכל עוד היסודות החיוביים היו איתנים מספיק. אך נשאלת השאלה: מאחר ומדינת ישראל הוקמה על יסודות שמאליים, של ביקורת ושלילה, הממשיכים להרכיב רעיונית ומעשית את מוקדי השלטון התרבותי והחברתי שלה גם כיום, האם היסודות השליליים של מרד ומהפכה מרכיבים את נדבכיה העמוקים של המדינה בצורה שאינה ברת תיקון, והיא עלולה להתפרק מבפנים בטווח הארוך או הקצר? האם שלילת היהדות לא הופכת לשלילת הציונות (שהיא ביטוייה המעשי)? האם טבוע במדינת ישראל גרעין של הרס עצמי?

תלוי אם נצליח להשתחרר מהדומיננטיות של יסודות הפירוק והשלילה, ואם היסודות החיוביים של התנועה הציונית איתנים מספיק. דווקא בארץ אפשר ליצור איחוד פורה ומועיל בין ימין לשמאל, לאחד את שני הצדדים ולהגיע לשלם שיהיה גדול מסכום חלקיו.

אך המאבק האמיתי המתחולל במדינת ישראל אינו בין ימין לשמאל.

המאבק על הזהות היהודית במדינת ישראל

במדינת ישראל מתחולל קרב שבמרכזו השאלה: האם נזכור מי אנחנו? האם אנו בעלי זהות ייחודית, האם קיומנו כעם ייחודי, או שאנו עם ככל העמים, ואולי אפילו שואפים להיעלם ולהיטמע בהם ובתרבותם? האם נכיר במטען ההיסטורי העמוק ובייעוד של עם ישראל, או שנחתור להתעלם ממנו? האם נביט אחורה לעבר ומתוכו קדימה לעתיד, או שננוע בסימן שאלה תמידי, בורחים מעצמנו ומזהותנו האמיתית, חיים בהווה ממושך, מנותק ותלוש משורשים?

המאבק על המשכיות עם ישראל וערכי עם ישראל עתיק כימי היותנו. אותו עימות חוזר על עצמו בכל דור ודור בין גורמים מתחלפים: בני ישראל והערב-רב (המייצגים זהות קוסמופוליטית 'מערבבת') בדור המדבר, מכבים ומתיוונים בתקופת בית שני, יהודים ומתבוללים בתקופת ההשכלה. גם היום הקרב על דמותה של מדינת ישראל מוכרע יום-יום בשדה הקרב של התודעה והמעשה של כל אחד מאיתנו. העימות כיום הוא בין אלה ששומרים וחיים את מורשת ישראל ובין אלה שהחליפו אותה בתרבות זרה, שחלחלה אלינו על האנטישמיות הטבועה בה.

בינתיים באורח נס הצליח עם ישראל לשמור על זהותו. 80% מהיהודים בישראל שומרים את המסורת במידה רבה לפי נתוני הלמ"ס 2010. לפי סקר מכון גוטמן 2008, 75% מכלל הישראלים מגדירים את עצמם כמסורתיים, דתיים או חרדים, בעוד רבע מהם מגדירים את עצמם כחילונים (למרות שיש חילונים רבים שמרגישים קשר למסורת היהודית). ישנם אנשים החיים ומשמרים ומפתחים באופן אקטיבי את הזהות היהודית, המבוססת על שלושה יסודות: תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל. 'חרדים' מתמקדים במרכיב של תורת ישראל, 'מתנחלים' מתמקדים במרכיב של ארץ ישראל, ו'ימנים' מתמקדים במרכיב של עם ישראל.

מצד שני, ההשפעה היא לא רק בהתנהגות ובשמירה על המסורת, אלא גם בדרכים אחרות, של שינוי רגשי ותפיסתי. מאז תקופת ההשכלה ועד ימינו, התודעה ה'מתבוללת' התפשטה והשתלטה על מעגלים נרחבים בעם ישראל.

ואכן, ניתן להבחין בדפוס חוזר בדוגמאות ההיסטוריות: תחילה רוב העם עומד בפרץ, אך ישנה 'אליטה' שבוחרת בהתבוללות, מפעילה לחץ על הציבור מבפנים תוך לחצים מבחוץ מצד מדינות זרות, העם נגרר אחריה, והסוף: אסון.

גם בישראל של ימינו יש 'אליטה מתבוללת', 'תנועת הנגד', שמשתדלת בכל מאודה להשניא עלינו את מורשתנו ומסורתנו. כבר לא מקובל בימינו 'להמיר דת' אז עושים זאת באופן מתוחכם יותר, בשינוי ערכים, ב'התבוללות' תרבותית רכה. 'תנועת הנגד' המתנגדת לישראל, מתכחשת ליהדות או מכחישה אותה, קשורה באופן טבעי עם השמאל הקוסמופוליטי בארץ ובעולם מכיוון שהם חולקים מספר קווי מתאר משותפים: א) התנגדות, שינוי ומהפכנות ב) קשר ל'אליטה' ג) אג'נדה קוסמופוליטית החותרת למחיקת זהות לאומית ד) אג'נדה פוסט-מודרנית ואנטי-זהותית ה) ניתוק מערכיה ויסודותיה של הזהות היהודית, המונע ראיה צלולה לגביה, ורצון למחוק, לזנוח ולפרק את הזהות היהודית, על מנת להיות משוללי זהות.

לכן המאבק שנראה לעיתים בין ימין לשמאל, ואם מביטים יותר לעומק הוא בין מסורת לשינוי, הוא באמת מאבק אחר: מאבק על הזהות היהודית של מדינת ישראל. זהו המאבק החשוב היחידי. המאבק על הארץ, המאבק על הלאום, המאבק על התורה כולם אינם אלא אחד.

"בני דורנו מתעניינים כל כך בשמאל וימין, עד ששכחו לגמרי שיש גם מעלה ומטה..." (פרנץ ורפל)

כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן. הגיע הזמן לשחרור המחשבה.

יום חמישי, 10 בפברואר 2011

בעד הישרדות

המניע העמוק ביותר הקיים בתוך כל יצור חי הוא יצר ההישרדות. אמנם, מצד אחד, זה גורם לכך שאפשר להפעיל מניפולציה על אנשים, לשחק על התקוות והפחדים הקיומיים שלהם ולהפעילם כרצונך. וכמו כן, הפחדים והחרדות הנובעים מיצר ההישרדות עלולים לשתק ולגרום להזיות של בריחה מהתמודדות עם המציאות, באופן שמנוגד בדיוק למטרתם ההישרדותית המקורית. אנו פגיעים ורגישים למניפולציות מצד גורמים אינטרסנטיים, המספקות לנו סיפור שנרצה להאמין בו בכל מחיר. זה מסוכן. דווקא לכן כמיהתנו לביטחון ושקט וחרדותינו הקיומיות מהוות את עקב אכילס שלנו. דווקא מאבק הישרדותי דורש פיכחון ועירנות מתמדת.

מצד שני, בלי יצר ההישרדות לא היינו שורדים... אז בואו נשתמש בתכונות הטובות שהוא מקנה, כמו אומץ, זהירות ופיכחון, ולא בתכונות השליליות שהוא עלול להקנות, כמו חרדה, שיתוק ובריחה מהצציאות, ונישיר אליה מבט מפוכח וכן.

אנו שרויים במאבק הישרדותי מתמיד. "רבת שכנה נפשי עם שונא שלום. אני שלום וכי אדבר, המה למלחמה" (תהילים ק"כ). 'הסכסוך' הערבי-ישראלי, כינוי מניפולטיבי שמורה שכביכול יש פה הדדיות, הוא בעצם מלחמה חד-צדדית של הערבים נגד הישראלים, הנמשך עוד מלפני קום המדינה, ואם לא ייפתר משורשו, עשוי להימשך לנצח. הסיבה היא שאותו 'סכסוך', או מלחמה חד-צדדית כאמור, אינו טריטוריאלי, אלא קונספטואלי. אין עניינו ב'שטחים' אלו או אחרים, אלא בעצם הרעיון של מדינה יהודית. החלום ה'פלשתיני' הוא חיסולה של מדינת ישראל. באמנה הלאומית הפלשתינית מופיע בגלוי הפתרון הסופי לבעיית הציונות ומדינת היהודים, מדינת ישראל.

ה'פלסטינים' לא מעוניינים במדינה. 'המאבק למען מדינה פלסטינית' הוא תחבולה. זו הסיבה לחוסר הוויתור ה'פלשתיני' על הגבולות וזו הסיבה האמיתית לגרירת הרגליים האינסופית במשאים ומתנים עם ישראל סביב ההכרזה על סיום ה'סכסוך'. 'תהליך השלום' ורעיון 'המדינה הפלסטינית' הוא חלק מתכנית השלבים הערבית: התכנית למחוק את ישראל באמצעות שילוב של מאבק מזוין ודיפלומטי לסירוגין, בשילוב דה-לגיטימציה גוברת למדינת ישראל. הסכנה שבשיתוף פעולה עם תכנית השלבים הערבית היא שכל שיתוף פעולה כזה מקדם אותה, וזה בלתי הפיך.

באותו יום שחתם על "הצהרת העקרונות" בהסכמי אוסלו, יאסר ערפאת התראיין לטלוויזיה הירדנית ואמר: "מטרתנו היא לקחת כל שטח שנוכל, ולהשתמש בו כקרש קפיצה לקחת עוד, באופן דיפלומטי או מזוין, עד שבעזרת המדינות הערביות נוכל להנחית מכה סופית נגד ישראל".

אין טעם לדבר על 'פתרון הסכסוך' או 'שלום' - מילים ריקות, שקרים וכזבים, שאמנם אנו כמהים להאמין בהם, אך עלינו לזכור שאסור ליהודי לטמון את הראש בחול ואסור ליהודי להאמין באשליות שווא. זהו אחד הלקחים החשובים שעמנו למד מהשואה. מנהיגים, אנשי תקשורת ו'אנשי רוח' נטלו את תפקיד נביאי השקר ש"הטעו את עמי לומר שלום שלום ואין שלום" (יחזקאל י"ג, י'), בנו עבורנו בקפידה אוטוסוגסטיה מסוכנת, וגרמו לנו להשלות את עצמנו ש'השלמה' עם הערבים אפשרית. ה'אליטה' השולטת בתקשורת, באקדמיה, בבתי המשפט משתפת פעולה עם אויבינו המוצהרים בשטיפת מוח לאומית, המציאה את המושג 'השטחים הכבושים' והדביקה אותו ליהודה ושומרון. תוכנתנו לחשוב שאם רק נוותר על יהודה ושומרון יבוא שלום על ישראל. כמובן שאין קשר בין 'שלום' לבין ויתור על חבלי יהודה ושומרון, ובכל זאת הם קשורים בעינינו באופן בל יינתק, כי נעשתה כאן עבודה רבה של תעמולה: לדוגמה שימוש במושגים זהים אך בעלי משמעות שונה עבור יהודים ועבור ערבים. בעוד אנו סבורים שה'כיבוש' שמדובר עליו הוא ה'כיבוש' של שטחי יהודה ושומרון, ה'כיבוש' שהערבים מדברים עליו הוא ה'כיבוש' של כל מדינת ישראל. הם מדברים על כל היהודים החיים בשלטון ריבוני בארץ ישראל. לא על "שטחי 67'" אלא על "שטחי 48'". לא על נוכחות יהודית בחברון על אלא על נוכחות יהודית בירושלים. לא על גבעות ריקות בהרי המרכז אלא גם על ערי השפלה, על הגליל, על הנגב, על תל אביב ויפו, על חיפה ועכו, על באר שבע וערד.

למה? למה הם רוצים לוותר על חבלי ארץ כשהם יודעים שזה לא יקדם ביטחון ושלום על ישראל?

יש כמה סיבות לכך. הראשונה היא פחד מהערבים שחיים שם. השניה היא פחד מעצמאות ושלטון ריבוני. והשלישית היא שיהודה ושומרון הם לא רק חבלי ארץ, אלא זהות עברית עתיקה. הם לא מסוגלים להתמודד עם מדינה שמגלה את זהותה היהודית כמו שקרה לאחר מלחמת ששת הימים. הם מעוניינים למחוק את הזהות היהודית של מדינת ישראל.

זו הסיבה העמוקה ביותר ללהיטות האובססיבית כל כך של אותה כת אנטי-יהודית בתוכנו להעביר אותנו שטיפת מוח. הם הרי לא תמימים מספיק להאמין באשליות שהם מוכרים. אף אחד מהם לא חושב שהפיכת חבלי ארץ נוספים לערביים יקרב שלום על ישראל, ולמעשה הם יודעים שזה רק יגביר את האמביציה שלהם להשמידנו. ובכל זאת הם להוטים לוותר על לב מולדתנו. לעזאזל השלום, לעזאזל אחיהם, ולעזאזל הרגש שפעם בלב עם שנשאר נאמן למולדתו במשך אלף ותשע מאות שנים. בדיוק בגלל הרגש הזה, שמפחיד אותם. בדיוק בגלל שהם פשוט לא מסוגלים להתמודד עם המטען הזהותי, ההיסטורי, של ארץ אבותינו, מולדתנו ההיסטורית העתיקה. הרצון לחסל את הזהות היהודית של מדינת ישראל כל כך עמוק ולא רציונאלי, שהם משתוקקים לבנות את פלשתינה אפילו על חורבות ישראל, כפי שניבא רבין: "מדינה פלשתינית תקום רק על חורבותיה של ישראל".

ואיך הם הצליחו לרמות ולהשלות אותנו ככה?

הצליחו למכור לנו שקרים ולעבוד עלינו בעזות מצח כל כך ברורה... כי גם אנחנו מתכחשים למי שאנחנו. איבדנו כל זהות, ושכחנו מי אנחנו ולמה אנחנו כאן.

מה עושים?

רואים למה הם הטיפו... ועושים ההיפך. אם הם הטיפו לנסיגה מלב המולדת, ברור שמאבק ההישרדות שלנו דורש את הפרחת ויישוב לב מולדתנו. אם הם הטיפו להשלמה עם אויבינו, ברור שמאבק ההישרדות שלנו דורש את סילוקם מארצנו. אם הם הטיפו לבריחה מהזהות שלנו, ברור שמאבק ההישרדות שלנו דורש היאחזות בה בכל מחיר.

מדוע יש להחיל את הריבונות הישראלית ביו"ש?

א) כי זוהי לב מולדתנו. יהודה ושומרון הם הם ערש המולדת, ארץ האבות, ארץ ישראל העתיקה. דור המייסדים היו אנשי "ארץ ישראל השלמה" בכל נימי נפשם: הם חשו וידעו שזוהי אדמת חיינו. כמו שלא "מוותרים" על אמא, לא "מוותרים" על המולדת. כל שעל מאדמתנו הוא שלנו, חיוני לעצם קיומנו וחיינו כאן. דוד בן גוריון אמר: "אין רשות לשום יהודי לוותר על זכות העם לארצו. אין זה מסמכותו של שום גוף יהודי, אין זו אפילו סמכותו של העם היהודי כולו, החי אתנו היום, לוותר על איזה שהוא חלק בארץ. זוהי זכות האומה לדורותיה, זכות שאין להפקיעה בשום תנאי. אילו היו היהודים באיזה זמן שהוא מכריזים על הסתלקותם מזכות זו, אין בכוחם ובסמכותם להפקיע זכות זו מהדורות הבאים. שום וויתור ממין זה אינו מחייב ואינו קושר את העם היהודי. זכותנו על הארץ – על הארץ כולה, קיימת ועומדת לעד, ועד ביצוע הגאולה המלאה והשלמה לא נזוז מזכותנו ההיסטורית".

ב) להפסיק את הדה-לגיטימציה הגוברת למדינת ישראל. ויתור על הזכות על ארץ האבות העתיקה שקול לויתור על זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל כולה. ויתור על הזכות ביהודה ושומרון הוא ויתור על הזכות בארץ ישראל כולה. העמדה הישראלית לא מנסה בכלל להתמודד עם ההתנגדות לעצם זכות קיומה של מדינת ישראל - בצדק. אסור לתת לטענות אלה במה או לשתף איתן פעולה, ועצם התגובה להן נותנת להן כביכול לגיטימיות. אבל שכחנו שה'סיפור הציוני' כולו תלוי בכך של'פלסטינים' אין טענה לשום דבר. זה משהו שהימין מבין בעוד השמאל (השמאל הציוני שנותר) מסרב להבין: אם מכירים בזכותם של ה'פלסטינים' למשהו בכלל, מכירים בכך שישראל ביצעה עוול ל'פלסטינים' בעצם קיומה (ה'נכבה', או 'שואה' בעברית) - ומערערים על הציונות ויעדיה. ואז, ללא קשר לכוחו של הצבא או ההייטק או כל דבר אחר, העולם יחשוב שהיא לא לגיטימית. אנשים יתחילו לומר שהחלטת האו"ם מס' 181 היתה טעות, שהפרוייקט הציוני כולו הוא פשע. הערבים מבינים זאת היטב. התנועה האנטי ישראלית בעולם מבינה זאת היטב.




ב) בגלל הצדק. על פי המשפט הבינלאומי, מדינת ישראל היא הריבון ביהודה ושומרון גם אם היא מנסה להתכחש לכך.

ג) מבחינה בטחונית-קיומית, ריבונות ישראלית על יהודה ושומרון היא הדרך היחידה לשמור על ישראל.
מדינת טרור ערבית-מוסלמית חמש דקות מפתח תקווה וכפר סבא, בתקווה הנואלת שתל אביב לא תהפוך לעוטף עזה הבאה, היא אשליה במקרה הטוב, ואם תתממש תהיה אסון קולוסאלי. השמדה עצמית. ריכוז היהודים בגבולות מצומצמים של רצועת חוף קטנה וצרה שמשני צדדיה מדינות ערביות עוינות, הוא רעיון הבל מסוכן, כשאבא אבן, חבר מפלגת העבודה ושגריר ישראל באו"ם, כינה בשם 'גבולות אושוויץ' את הגבולות שמלפני מלחמת ששת הימים.



ג) הקמת מדינה ערבית ביהודה ושומרון תעניק 'זכות שיבה' ותביא למחיקת מדינת ישראל.
בעוד המדינה הפלשתינאית תהיה ריקה מיהודים - יודן-ריין - מדינת ישראל תישאר מדינה דו לאומית. למעשה לא מובטח רוב יהודי מוצק לאורך זמן גם בה, שהרי כבר כעת למעלה 20% מאזרחי ישראל הם ערבים, ובמחוז הצפון כבר למעלה ממחצית האזרחים הם ערבים. אבל בוודאי שלא תהיה שום דרך לפקח על שיעורי הילודה וההגירה ב'פלסטין'. על פי רישומי האו"ם ישנם שבעה מיליון 'פליטים פלסטיניים' בעולם. כבר כעת ישנה היערכות בשטח לקלוט מיליוני מהגרים: בניית חמש ערים ערביות המתוכננות לאכלס 100,000 תושבים ערבים כל אחת, שאת בנייתן ותשתיותיהן מספקת מדינת ישראל. עיר אחת כבר הוקמה: רוואבי, 'גבעתיים' בעברית. בשאר אל-מצרי, המשקיע המיליונר מדובאי שהקים את רוואבי, אמר: "ברוואבי ייסדתי את פלסטין, שבירתה ירושלים". מלבד זאת, לאחר זמן יבואו דרישות על זכות לנשק למען "התגוננות עצמית", והנה לנו צבא ערבי חמוש בנשק מתקדם שתי דקות מכפר סבא.

ה) מלבד זאת, יש מי שמאמין שבגלל שוויתרנו על ארץ ישראל ומאסנו בה היתה לנו בכיה לדורות, חורבן שני בתי מקדש ויציאה לגלות, ולא מעוניין לחזור על זה שוב.
 
לפיכך עלינו להחיל ריבונות ישראל ביהודה ובהרי המרכז, תוך הצבת אולטימטום ל'רשות הפלשתינאית' לפיו על הערבים להכיר באופן מלא בזכויות עם ישראל בכל ארצו - או פינוי למדינות ערב. במידה ולא יסכימו, וזו האפשרות הריאלית יותר, נגרש אותם מעל אדמתנו במסגרת פינוי-פיצוי כמו ב'תכנית ההתנתקות'. במידה ויסכימו, נחיל ריבונות ישראלית על כל הישובים היהודיים ועל כל השטח הריק ביהודה ושומרון, ונדון במעמדם של הגושים (גושי הישובים הערביים) ושל תושביהם.

בעד אחווה

גם ליהודי יש זכויות אדם

העוולות נגד המתנחלים
מן העוולות ביו"ש | גרשון מסיקה
החתול יעקב ומגורשי גוש קטיף | דרור ונונו
האלימות בפינוי רמת מגרון: מזעזע


עוולות הערבים
אונס על רקע לאומני | תמר הר-פז
אינתיפאדת ההצתות של ערביי ישראל לאחר השריפה בכרמל


עוולות השמאל והשמאל הקיצוני
ההסתה שהכשירה את ההתנתקות ומי מנע מלחמת אחים אחרי אלטלנה? | זאב גלילי
נאנסות על קידוש הכיבוש - בגידת השמאל בפעילות השלום שנפגעות מינית ע"י ערבים | עו"ד רוני אלוני סדובניק
עלילות דם - מתיישבים התלוננו לא פעם כי ערבים מטיחים בהם האשמות שווא בדבר פגיעה באדמותיהם. לטענת יחידת "תצפית", אתמול היא אכן תיעדה ערבים ופעילים יהודיים פוגעים בעצים כדי לטעון שוב שמדובר ב"תג מחיר".
פעילי שמאל קיצוני נתפסו מציתים עצי זית של ערבים כעלילת דם נגד מתנחלים:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/211180
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3981060,00.html
ומי מונעים דו קיום בהתיישבות בסוסיא



אנטישמיות בישראל
פוגרום איי אל: תיעוד האנטישמיות והניאו-נאציזם בקרב ערבים, עובדים זרים, עולי בריה"מ שאינם יהודים וכו', במדינת ישראל