בעד מודעות

אי אז בשנות התשעים מכרו לנו אשליית 'שלום'. "הטעו את עמי לומר שלום שלום ואין שלום". חלקנו מלכתחילה לא שגינו בה ורובנו התפכחנו מאשליית 'תהליך השלום' השקרית שהתפוצצה לנו בפנים בתחילת שנות האלפיים.

הערבים לא רוצים שלום ולא רוצים מדינה. זו תחבולה, כחלק מהמאמץ לחסל את מדינת ישראל היהודית באמצעות מאבק דיפלומטי ומזוין לסירוגין, כשכל שלב תומך ומקדם את השלב הבא. ערפאת טיפח את האסטרטגיה של תורת השלבים, סבבים של מו"מ וסבבים של אלימות, כשגם במהלך המו"מ מכינים את שלב האלימות הבא.

אין דבר כזה פלסטינים. הם ערבים. ה'עם הפלסטיני' נוצר כאמצעי להשמדת הישות הציונית. הם אפילו לא מסוגלים לבטא את השם 'פלסטין' - רוכל ערבי ליד חומות העיר העתיקה קורא באנגלית "Balestinian Beer", בערבית Falastin. 'העם הפלסטיני' הומצא במן חיקוי חיוור לעם ישראל, על מנת להילחם איתו על אותה כברת ארץ, ע"י הליגה הערבית (ברית מדינות ערב) שהקימה ב-1964 את אש"ף (ה'ארגון לשחרור פלשתין') כחיקוי מודע לתנועה הציונית, התנועה לשחרור ארץ ישראל, התנועה הלאומית של העם היהודי. זה היה לפני מלחמת ששת הימים בה נכבשו חבלי הארץ הקרויים 'יהודה ושומרון'. בהמשך הפך ארגון הטרור אש"ף לפת"ח, שכעת עומד בראשות 'הרשות הפלשתינית', המנהיגה את ה'ישות הפלשתינית'. "הם הקניאוני בלא אל ואני אקניאם בלא עם".

תכנית השלבים גובשה כאסטרטגיה בכינוס הליגה הערבית ב-1974. באותו יום בו חתם יאסר ערפאת על הצהרת העקרונות של הסכם אוסלו במדשאת הבית הלבן ב-1993, הוא הסביר בראיון לטלוויזיה הירדנית שהמטרה היחידה היא לגנוב את ארץ ישראל מעם ישראל, ותו לא: "מאחר ואיננו יכולים להביס את ישראל במלחמה, אנו עושים זאת בשלבים. אנו לוקחים כל פיסה וכל שטח שאנחנו יכולים מפלשטין ומקימים שם ריבונות, ומשתמשים בה כקרש קפיצה לקחת עוד. כשיגיע הזמן, יצטרפו אלינו אומות ערב למכה סופית נגד ישראל. על מנת להשיג את המטרה של השיבה לפלשטין על כולנו לפעמים לחרוק שיניים, אבל אל לכך לפגוע במאבק המתמשך באויב הציוני. נסיגתה המואצת של ישראל מהשטחים הכבושים היא רק שלב ראשון בהקמתה של מדינת פלסטינית שבירתה ירושלים. רק מדינה כזו תוכל אז להמשיך את המאבק למיגור האויב מכל שטחי פלסטין."

פלסטין היא פלשתינה. ארץ ישראל.

קצת היסטוריה של ארץ-ישראל

יישוב יהודי היה קיים ברציפות בארץ ישראל במשך 3000 שנה, מאז כיבוש הארץ ע"י יהושע (1272 לפנה"ס) ועד חורבן בית המקדש השני (73 לספירה), גם בתקופת התנאים שחיברו את המשנה (שנחתמה ב-200 לספירה), האמוראים שחיברו את הגמרא (שנחתמה ב-500 לספירה) ובמשך 1800 השנים האחרונות עד ימינו.

עם ישראל חי בארצו בריבונות ישראלית במשך קרוב לאלף וחמש מאות שנים, מתוכם עמד בית המקדש במשך 1000 שנה. כשהיתה להם אחדות ואמונה וקיום תורה ומוסר חברתי, ישבו בני ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מחוברים למעגל השנה ולאדמה, והממלכה עמדה בקשרים עם תרבויות רחוקות וידעה תקופות פריחה (כמו תקופת דוד המלך ושלמה המלך) ותקופות שפל (כמו גלות בבל). אך כפי שרואים בתנ"ך, מצב רווח היה אובדן האחדות, האמונה, שמירת התורה והמוסריות. באו תקופות של כיבושים זרים, מלחמות ואפילו גלויות, שתמיד באו בהזמנה שלנו, על ידי השמאל שלנו או הימין שלנו, מי שלא היה לו נוח עם שאר אחיו. הנביאים התריעו שאם לא יחזרו בתשובה - ישובו אל הצדק, המוסריות, אלוקים - הם יגלו מעל הארץ כמו שמובטח בתנ"ך. אכן, בשלב ראשון, עשרת השבטים גלו מהארץ על ידי אשור. ממלכת יהודה נותרה למרות שאיבדה את עצמאותה, הנביאים הפצירו בעם לשוב אך זה לא קרה, וגם בית המקדש השני חרב, ואיתו ממלכת יהודה, במלחמה בה מתו כשניים וחצי מיליון יהודים. הרומאים הכריחו את מרבית הניצולים לגלות מעל אדמתם, לגלות ארוכה ומרה שתימשך אלף שמונה מאות שנה.

אחרי חורבן המקדש, כשכבשו הרומאים את ארץ ישראל, הקיסר אדריאנוס, שרצה למחוק את הקשר בין היהודים ליהודה, כינה את ארץ ישראל בשם המנהלי 'פרובינקיה סוריה-פלשתינה' ע"ש הפלישתים שהיו אויבים מרים של עם ישראל בעבר כביזיון ועלבון ליהודים, פרובינקיה שכללה את מחוז סוריה בצפון ופלשת בדרום. עם זאת כולם ידעו שבאמרם 'פלשתינה' הם מתכוונים לארץ ישראל. גם אחרי החורבן וסיום התקופה הריבונית נשאר בארץ מיעוט יהודי, וכבכל ארצות הגלות, גם המיעוט היהודי שבארץ סבל קשות מרדיפה. הארץ עברה כיבוש אחר כיבוש (הרומאי, הביזנטי, הצלבני, הממלוכי, העותומאני). אף כובש לא הרשה ליהודים לחזור, אך אף כיבוש לא הפך את ירושלים לבירתו, והארץ נותרה שוממה: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" (ויקרא כ"ו ל"ב).

במשך אלף ושמונה מאות שנה התגעגעו היהודים למולדתם ולא שכחו אותה. הקשר לא ניתק. הם זכרו את ירושלים גם בזמני שמחה, צמו על החורבן, והתפללו לשוב לארצם, בכל עמוד ועמוד בספר התפילה, בכל יום, שלוש פעמים ביום. מאז ומעולם עלו יהודים לארץ לחיות בה או להיקבר בה. השאיפה לציון היתה תמיד חלק מהותי מהזהות היהודית בגלות.

הציונות המעשית צריכה למעשה להיות מתוארכת לעליית אלפי תלמידי הגר"א בתחילת המאה ה-19 (1809), ולמבשרי הציונות משה הס, הרב יהודה אלקלעי והרב צבי הירש קלישר שהקדימו ב40 שנה את התנועה הציונית שמלמדים בבי"ס ולא היוו זרם מינורי. ולאחריהם העליה הראשונה שהיתה מורכבת מחלוצים חרדים (1881, ובעליות שהיו ברובן דתיות, מ-1740 עד העליה השניה ב1904). העליות הבאות, החילוניות, נבעו משילוב גורמים חיצוניים ופנימיים: ציונות, אנטישמיות גוברת, פרעות ופוגרומים, ולגיטימציה מצד הגויים לעליה ארצה. את המושבות הראשונות הקימו החלוצים הראשונים, יהודים חרדים חקלאים (הבלדה על יואל משה סלומון), שחרטו על דגלם הקמת מושבות קבוצתיות ועבודת אדמה והקימו את רחובות, ראשון לציון, ראש פינה, פתח תקווה, נס ציונה, זכרון יעקב, יסוד המעלה, עקרון, חדרה, מקווה ישראל, לצד היישוב היהודי 'הישן' שהתקיים לאורך אלפי שנים ומעולם לא פסק, בירושלים, יפו, טבריה, צפת וחברון. באמצע המאה ה-19 החלו עליות מרוכזות יותר של יהודים לארץ. באותו זמן היה עדיין כיבוש עותומאני, טורקי מוסלמי, ובארץ התגוררו 'פלאחים' ערבים ובדואים (אמנם, היו שטענו, כמו דוד בן גוריון ויצחק בן צבי בספרם על תולדות ארץ ישראל, שאותם פלאחים מעטים היו צאצאי יהודים שאולצו להתאסלם מספר דורות לפני כן. תיאוריית ההתחברות עדיין חיה ובועטת). בזמן המנדט הבריטי עודדו הבריטים את הערבים להגר פנימה בעודם מונעים מיהודי אירופה הנרדפים, המוכים, העומדים בפני שואה, לחזור לארצם, בשורת 'ספרים לבנים' גזעניים שאסרו על יהודים לעלות, להתיישב, לבנות בתים ולרכוש קרקעות בארץ.

מרבית הערבים בארץ ישראל הם מהגרים חדשים שהגיעו ברובם לארץ במאה ה-20. למעשה, כ-90% מהם הם צאצאי מהגרים ערבים שהיגרו לארץ מאז מחצית המאה ה-19, 1850 ואילך, ובמיוחד בשלושים שנות קיומו של המנדט הבריטי (1917 עד 1947), לאחר שהחלוצים החלו להפריח את השממה, לייבש ביצות ולסלול כבישים, וכמובן, לספק עבודה. הם באו לארץ מארצות ערב: ירדן, סוריה, לבנון, כוויית, ערב הסעודית, עיראק, מצרים, אלג'יר, בוסניה, צ'צניה, חורן, חיג'אז, בהגירת עבודה. רוב המהגרים הערבים חיקו את דפוסי ההתיישבות החלוצית העברית: הם התיישבו היכן וכיצד שהתיישבו החלוצים העברים.

אף אחת ממדינות ערב השכנות לא התקיימה כישות מדינית לפני 1913, אלא כחלק מהאימפריה העות'ומאנית הטורקית המוסלמית. הן לא היו אלא אוסף בלתי מאורגן של שבטים, שכל הזמן ניסו לכבוש שטחים אחד מהשני. המהגרים הביאו לארץ הקודש את ה'תרבות' העתיקה של הפחדת השכן במטרה לגזול את אדמתו. רבים מהם היו פושעים או מנודים, שלא יכלו למצוא תעסוקה בארצותיהם ולכן חיפשו את מזלם במקום אחר. השלטון הבריטי הסכים לקלוט חלק מהם ככוח עבודה זול והרשה להם להתיישב בשטח שיועד למדינת היהודים, על פי כתב המנדט שהופקד בידיהם (יאסר ערפאת, לדוגמה, מנהיג אש"פ, שקרא לעצמו 'פליט פלסטיני', לא היה יליד הארץ אלא נולד בקהיר שבמצרים בשנת 1929, ודיבר ערבית בניב מצרי. הוא שירת בצבא המצרי, למד באוניברסיטת קהיר וחי בה עד 1956, אז עבר לערב הסעודית. בשנת 1958. יחד עם חבריו מערב הסעודית, ייסד בכוויית את ארגון הטרור פת"ח, שקדם לאש"ף). הערבים ה"פלשתינאים" דורשים הכרה בזכויות שהיו להם "לפני 1948", לא לפני כן, לפני 1917 לדוגמה, שכן אז לא היו כאן. אם יוסיפו 60 שנה למניין זכויותיהם 'ההיסטוריות' על ארץ ישראל הם עלולים לשלוח את עצמם חזרה לארצות מוצאם – ירדן, סוריה, מצרים, לבנון, כוויית, ערב הסעודית, ועיראק. 'שחרור פלסטין', לפיכך, הוא חיסול ישראל.

כמו שכתב רבין, "מדינה פלשתינאית תקום רק על חורבותיה של מדינת ישראל" ('פנקס שירות').

מקורות:

מתי התיישבו ערבים על אדמת ארץ ישראל מהיכן הגיעו ומתי התגבשו לכדי עם פלשתיני - אריה גבע
מי הם הפלשתינים - יורם אטינגר

מכשיר חדש במלחמה – צפריר רונן

השמש סובבת סביב המדינה הפלסטינית – פרופ' אריה אלדד

"מדינה פלשתינית תקום על חורבותיה של ישראל" - יצחק רבין / מרכז אריאל - יומן מדיני נובמבר 2008

מאמינים לפלסטינים ונותנים להם מדינה עצמאית? – הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון

פלסטין תחליף את ישראל: דברי מנהיגים פוליטיים ודתיים פלסטיניים
נמאס! האמנה הפלשתינית במלואה

http://he.wikipedia.org/wikiהאמנה_הלאומית_הפלסטינית

סופה של ישראל - סרט אפקטים 'פלסטיני' בו תל אביב מתכסה דגלי אש"ף ושדרן בכאפיה מחליף את יונית לוי בחדשות ערוץ 2.

For your friends abroad

There's no such thing as "Palestine"

The true story of the Palestinian Phased Plan on Youtube

Palestinian people do not exist | Jaoseph Farah

The Arabic Phased Plan

Peace or Piece-by-piece?

בעד חזרה אל עצמנו

לפעמים נראה שיש לנו פיצול אישיות: אוהבים את המדינה - ואוהבים לקטר עליה. מוכנים למסור את נפשנו עבורה - ומאוכזבים ממנה. למה זה? מצד אחד יש את האנשים, הארץ, המורשת, הערכים, הרוח, והם יפים כל כך. מצד שני, אנו מרגישים שיש איזה יסוד זר, חתרני, מנוכר, מתכחש לעצמו, אפילו שונא את עצמו, בתרבות הישראלית.

במקום להתבסס על תרבות ישראל אותנטית וליצור אותה מחדש, התרבות הישראלית "לא מוציאה את הלשון הארוכה שלה מתרבות המערב". קיימים בה יסודות תרבותיים, הלכי רוח, ערכים ומוסר של תרבות זרה.

תרבות המערב היא בין היתר מעין גלגול של תרבות יוון העתיקה, על האמנות, הספרות, השירה, המוזיקה והפילוסופיה המערבית, והיא מלאת יופי. "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת" אך "וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם" (בראשית ט', כ"ז) כשבפסוק לפני כן, "בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם" (שם, כ"ו). היא אמורה להתמלא בערכים מוסריים ורוחניים של בני שם, ולהיות מכוונת לטוב כפי ששם מכיר אותו. אחרת היופי שלה הוא שקרי. היסוד האובדני הטראגי שבתרבות יוון הפגאנית העתיקה מצוי בתרבות המערבית, ובעקבות אימוצנו את תרבות המערב - גם בתרבות הישראלית, למרות שנטיה זו מנוגדת לנטיה הטבעית הישראלית לקידוש החיים.

עם הערכים המערביים חלחלו גם הלכי רוח נוצריים למדינת ישראל, מה שהוביל למספר אבסורדים, כמו: הפנמת האנטישמיות הנוצרית הרווחת במערב, הטמעת מוסר נוצרי ולא יהודי, ואף אתאיזם.

מסיבות שונות, כמו למשל הטענה שהיהודים רצחו את משיחם, או שהיהודים הם ישראל שבבשר והנוצרים הם ישראל שברוח, הבעיה של הנוצרים היתה עצם קיומם של היהודים, ולכן, לא משנה מה יעשו, אין להם זכות קיום. האנטישמיות הנוצרית של עמי אירופה שמשך אלפי שנים הוצאה לפועל ברדיפות, פוגרומים, גירושים, עלילות דם, והמרות דת, הפכה לאחר האמנסיפציה ל"אנטישמיות החדשה", נגד היהודים כעם ולא כדת, שהובילה לשואה. וגם אחריה היא לא נעלמה, אלא הפכה לאנטי-ישראליות. באקדמיה באירופה עוסקים בציונות כבעיה שצריך לפתרה בפתרון סופי, 10% מהחלטות האו"ם נוגעות בישראל, והוא אף קיבל החלטה הרואה בציונות גזענות.

באופן אבסורדי, עם אימוץ תרבות המערב הפנמנו את האנטישמיות המערבית. הפנמנו את זרם העומק של שנאת ישראל העובר בה. זו הסיבה שבציבוריות הישראלית שונאים את מי שמזכיר לנו את זהותנו היהודית ומפריע לנו להתבולל: החרדים הם היהודים האותנטיים מבית סבא. המתנחלים מיישבים את ארצנו ומוכנים למסור עליה את נפשם, ואיך נימלט מעצמנו אם הם מתעקשים להשיב אותנו לארץ האבות? הימנים מייצגים את עם ישראל האותנטי שמסרב לשכוח את ייחודנו הלאומי ויסודות השנאה העצמית לא דבקו בו.

באופן אבסורדי לא פחות, הוטמע המוסר הנוצרי במדינה היהודית היחידה בעולם. במקום מוסר ישראל הדוגל ב"ואהבת לרעך כמוך", לאהוב את החבר ולא את האויב, חלק גדול מהתרבות הישראלית שואב ממוסר הנצרות, הדוגל ב"אהבו את אויביכם" והפניית הלחי השניה, רחמים על האויב ולא על החבר. היהודים מנסים באופן אבסורדי להיות הנוצרים היחידים בעולם. באותו אופן, אנו הולכים לאור שאר אידאלי הנצרות: אידאל הקדוש המעונה, חזרה כפייתית על צליבת היהודי המכפר על כל חטאי האנושות, ואפילו רצח הא-ל, או למעשה האתאיזם החבוי בנצרות.

זרם העומק הזה מעצב את מוקדי הכוח ומחלחל בתרבות הישראלית. שונאי יהדותם במוצהר, אלה ש"אין להם אלוקים", הם משוללי מוסר, ולכן התעמולה שלהם כה חריפה, כוזבת ולא בוחלת באמצעים, עד שהיא מחלחלת ומשפיעה עמוקות על הישראלי הממוצע, שהופך לשונא יהדותו בלא מודע ("אני לא שונא את יהדותי, אלא אדיש ומנוכר כלפיה, ובז ל'יהודים האותנטיים' ולמי שמייצג אותה"). ליבו לא מאפשר לו לחיות בניכור כה רב מעצמו... אך כשהוא מנסה לגשש אחר דרך לחזור לעצמו, הוא מוצא עצמו לכוד ברשת שנטוותה על ידי שונאי ישראל.

הפתרון הוא לחזור לעצמנו.

בעד תקווה וחירות

רוחות של תקווה וחירות

"כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ, קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי לָךְ..."

מסעו של עם ישראל החל כשנאמר לאבי האומה, אברהם אבינו, "לך לך", והוא פתח במסע שהוא מסע לךַ, חזרה אל עצמך. המסע המשיך עבור עם ישראל כעם ממש ברגע שהפך לעם, ושולח לדרכו באמירה "שלח את עמי", במשך ארבעה חומשי תורה, במדבר אל עבר ארץ כנען. אותו מסע המשיך במדבר הגלות במשך אלף שמונה מאות ושמונים שנה דרך הכיבושים הזרים, העמים, הדתות והתרבויות שביקשו לשעבדנו.

מהותו של עם ישראל היא הליכה, תנועה, מסע. אך אלו לא סתם נדודים. מסע זה אינו מסתכם בשילוח לחופשי. הוא כולל יעד. "אין זה שחרור לשמו, חופש ללא מחויבות או תכלית, אלא חירות, החותרת ליעד רוחני, דתי ולאומי, שיש בצדה גם חובות." (לקסיקון לתרבות ישראל). "לך לך - אל הארץ אשר אראך", "שלח את עמי - ויעבדוני". מסעו של עם ישראל הוא מסע לחירות. "הסוד של כוח העמידה הישראלי במאבקים ובמלחמות שנכפו עלינו מאז נחלנו את עצמאותנו," אמרה גולדה מאיר ב-1969, "הלא הוא גורל הצמידות שבין קיום לקוממיות, ותודעת צמידות זו."

מאבקנו הקיומי זהה עם מאבקנו לחירות, ומכאן שמנו ישראל, "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל". מאבקו של העולם נגד עם ישראל חופף למאבקו נגד החירות. כל אחת מהתרבויות ששלטו ברמה באנושות טיפחה את העבדות, הפיזית והמנטאלית, של בני האדם. מאז מצרים, 'בית עבדים', בית של עבדים, דרך רומי (ברומן המפורסם "אחיי גיבורי התהילה", למשל, הסנטור הרומי שנשלח ליהודה רואה בחוקים הישראליים כמו שבת, יום המנוחה הסוציאלי, הנשמר גם ובמיוחד על ידי "עבדך ואמתך", ובחוק לשחרור העבדים לחופשי, איום קיומי על הציוויליזציה הרומית, עד ש"צר העולם מהכיל את רומא ואת יהודה גם יחד...") ועד התרבות המערבית השלטת היום, המתבססת על חוסר שוויון ועל שעבוד ועבדות (חומרית, לאלילי הכסף, ורוחנית, לאלילי התוהו) המאפשרים לחזקים להמשיך לשלוט בחלשים. מאבקו של עם ישראל לחירות, ובעקבות זאת עם ישראל עצמו, נתפס על ידי הציוויליזציות הללו כאיום קיומי.

המדריך למהפכה

המאבק לחירות של עם ישראל נמשך ביתר עוז. נראה שעוד יש בעם כוח חיים גנוז, והוא סוף סוף מתעורר וממאן להשלים עם שיעבודו. בשנים האחרונות צצו מול עינינו המשתאות ניצניה של מהפיכה. קמה תנועה עממית ובה עוז רוח חדש, שעברה מעמדת מגננה לעמדת מתקפה, ואף למדה לאחד כוחות. סימני שחרור היסטורי, דרמטי, הולכים ונאספים. לכבוד ט"ו בשבט אספתי אחדים מהם, ואגישם לקורא היקר בסלסילה מקושטת סרט:

במקצת הושב על כנו האמון בפוליטיקה הישראלית לאחר שהצטברו מספר הצעות חוק מפוכחות של צדק חברתי ועוז רוח שעברו על אף היותן כל כך ציוניות ויהודיות, כל כך תאבות חיים; פלא שלא חזינו בו עד עתה. חוק הנאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, חוק משאל העם על הגולן, ועוד חוקים שונים למניעת פגיעה ב'עקרונות המדינה' – שם נרדף לזכויותיו הקולקטיביות של עם ישראל.

נוסדו מכללות ומכוני מחקר, כמו "המכון לאסטרטגיה ציונית", "המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה", "המכללה למדינאות", "מרכז אריאל למחקרי מדיניות", תנועות חוץ-פרלמנטריות כמו "אם תרצו" שלקחה על עצמה להשיב לציונות את הסומק ללחיים, "ישראל שלי" הפועלת בזירת האינטרנט, אמצעי תקשורת ועיתונים חדשים (כמו "ישראל היום", "מחר", התחדשות "מקור ראשון", ואף כלי ביקורתי-סאטירי ברשת כמו "לאטמה"), ארגונים הפועלים בתחום המשפטי כמו "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל", תנועת "רגבים" והמרכז לזכויות האדם ביש"ע, ועוד.

ייתכן ואנו חוזים בתחיית העצמות היבשות. האוכלוסיות המוחלשות במדינה (חרדים, דתיים, מתנחלים, ימנים/לאומיים, ספרדים, מזרחים, ערבים, נשים) פקחו את עיניהם לקיפוח והחלו שלא להסכים למצבם כאזרחים סוג ב'. זהו צעד חשוב בדרך לשוויון זכויות, אך "אין אסור מתיר עצמו מבית האסורים" ותפקידנו הנמשך הוא לעזור להם להשתחרר מהמקום בו היו היהודים כל שנות הגלות. יחד איתם, הרוב הישראלי, מורדם, מוחלש, רדוף הזיות ופחדים ומיוסר בשוטים ועקרבים על ידי כלבי התקיפה של הדמוקרטיה, מתעורר לחיים. ההתפכחות של חלקים נרחבים בחברה הישראלית מחזיונות נביאי השקר (המגולמים היום בידי תקשורת אנטי-ישראלית) בשילוב תנועת השיבה אל היהדות, מתחוללת באינספור דרכים קטנות וגדולות, כמו למשל המוזיקה היהודית המתחדשת. הרוב הישראלי מגלה את עצמו מחדש ומשתחרר מהשלטון הזר ששרר כאן משך למעלה מ-60 שנה. זהו שלב המבהיר כבדולח את עצם קיומנו: המאבק לחירות.

האמנם אפשר שסיימנו לפחד להיות יהודים? האמנם אפשר שאנו שבים אל עצמנו, והופכים לישראלים באמת?

"קול דודי הנה זה בא, מציץ מן החרכים..."

בעד לימוד התורה

שאלות לחימום: למה הקמפיין 'נגד חוק האברכים' שלילי ולא חיובי, למה הוא לא 'בעד השוואת זכויות' או 'בעד העלאת התמיכה בסטודנטים'? למה הוא מכוון באופן ספציפי נגד חרדים? האם תחושת הפילוג שנוצרה משרתת מישהו, שלא אכפת לו מהמחיר הכבד שהיא גובה (עד שאפילו ח"כ דב חנין אמר ש"מי שהופך את החרדים לאויב העם – טועה")? ולמה נראה שהמאבק מתקיים בעיקר בתחומי 'מדינת התקשורת' (נוכחות הסטודנטים בהפגנות, למרות שאורגנו על ידי ארגונים חזקים ואגודות הסטודנטים, ונתמכו באופן חסר תקדים על ידי האוניברסיטאות ששלחו אי-מיילים בתפוצה מלאה לכל הסטודנטים, ארגנו הסעות חינם ואף השביתו את הלימודים - היתה מועטת, כפי שניכר בתמונות. לא היתה שום פרופורציה בינה לבין החשיפה התקשורתית.

אבל חרדים הם לא בני אדם כמונו. הם נוהגים להכות את ילדיהם. הם גם טפילים, עלוקות, מוצצים את דמנו (כפי שבמקרה עושים גם המתנחלים, וכפי שעשו במקרה גם היהודים). אבל כשמגיע שלב שבו יש אינפלציה של דעות קדומות במידה כזו ששנאת אחים נראית אובייקטיבית ולגיטימית, כשתעמולה מהמסד האנטישמי מופעלת כמעט אחד לאחד על אחינו בני ישראל, כשציבור שלם מוצא מהלגיטימיות, הגיע הזמן לעשות חשבון נפש עמוק. מול הסחף ותופעת שנאת ישראל הפושה בארצנו קיימת תחושת דחיפות עזה, הנובעת מכך ששנאת ישראל גרמה לכל האסונות שלנו, מהגלות ועד לשואה. בשם הצדק ובשם היותנו אחים יהודים, אני קוראת: עשו אהבה, לא מלחמה!

תעמולה שקרית והפרכתה

קודם כל, מדוע לימוד תורה אינו נחשב לפחות כמו עיסוק באמנות או בקולנוע? האם יש הבדל בין מי שעוסק רק באמנות, ובין מי שעוסק רק בתורה, מורשתו הגדולה והיחידה של עם ישראל? אלו ואלו יכולים להתפרנס מעיסוקם שכן הם תורמים לתרבות הישראלית. אין הבדל שבמהות (כלומר קיים הבדל גדול, אבל מהבחינה עליה אנו מדברים) בין לימוד תורה ללימודי תיאטרון, קולנוע, פילוסופיה, ספרות כללית, סוציולוגיה ושאר מקצועות, שהתועלת הנודעת מהם לתחום התעשיה או הטכנולוגיה אינה רבה יותר. יש מי שבוחר ללמוד תיאטרון, ויש מי שבוחר ללמוד גמרא. מי שלא רוצה לממן תלמידי ישיבות צריך לסכור את הזרם ולמנוע הזרמת תקציבים לכו-לם - לתלמידי הישיבות, לתלמידי הקולנוע, לתלמידי הסוציולוגיה, וכו'.

1) "התקציבים זורמים אל החרדים על חשבוננו."

הציבור החרדי הוא לא רק אחת השכבות החלשות במדינה אלא גם אחד המגזרים הכי מקופחים במדינה. ספציפית בעניין 'חוק האברכים': יש בישראל כ-650 אלף חרדים. מתוך כלל המגזר החרדי, המונה כאמור למעלה מחצי מיליון נפש, יש 14 אלף אברכים המקבלים הבטחת הכנסה ע"פ חוק האברכים. תקציב התמיכה לאברכים עומד על 120 מיליון שקל. רק לשמע הנתונים צריך לתהות האם לא מעורבים שיקולים לא-אתיים וטכניקות הסתרה מזעזעות בטיפול התקשורתי בעניין. אברך שלומד כל היום מקבל בסך הכל 1000 שקל בחודש, ונאסר עליו לעבוד. אז קודם כל, הם מונעים מאידאל ולא מתאוות בצע. הם לא מרוויחים מלימוד תורה. הם עניים. שנית, זו הבטחת הכנסה מופחתת המהווה רק שליש מהבטחת ההכנסה הנורמלית מהביטוח הלאומי, אותה מקבלים 140,000 איש בישראל (במילים אחרות, אם האברכים היו מחליטים להפסיק ללמוד והופכים למובטלים הם היו מקבלים 3000 שקל - פי 3). היא מהווה רק רבע מתמיכת המדינה בסטודנט, המסובסד בכ-20,000 שקלים בשנה על ידי המדינה (זו הסיבה ששכר הלימוד במכללות הפרטיות גבוה בכ-20,000 שקל משכר הלימוד באוניברסיטה). אפילו בלי לקחת בחשבון את העובדה שיש הרבה יותר סטודנטים מאברכים המקבלים הבטחת הכנסה ע"פ חוק האברכים - הסטודנט מקבל פי 4 מהאברך. ההשוואה לסטודנטים מופרכת. שוויון? איפה.

כלומר שקיימת אפליה, אבל הפוכה. המגזר החרדי הוא אחד המגזרים המקופחים במדינה, בתשתיות, בחינוך, בתרבות, ברווחה. בתחום החינוך, לדוגמה, מוסדות חינוך חילונים מתוקצבים בממוצע פי 4 ממוסדות חינוך חרדים. במגזר החרדי יכולים רק לחלום על טיולים, יועצים, סבסוד ספרים, מחשבים, שעת מחנך, סיורים וכו'... למעשה הם חולמים על הקצאת כיתות. וכך הפערים מונצחים. אין בכך משום טענה לבלעדיות הקיפוח של הציבור החרדי: גם המגזר הערבי והפריפריה מופלים לרעה. כיצד ייתכן ומתקבל על הדעת שתקציב המועבר לבית ספר בהרצליה יהיה גבוה פי 10 בממוצע מהתקציב של בית ספר בירוחם? שלא לדבר על החוסר המשווע באפליה מתקנת. אבל למה שנתעצבן על הדברים המעצבנים באמת? עדיף להתעצבן על האוכלוסיה הכי חלשה במדינה.

לשם השוואה בדקתי את סכומי הכסף בהם מתפלשים גורמים אחרים:

• לקיבוצים מחקו במחיקה האחרונה 16.1 מיליארד שקלים.
• להשכלה הגבוהה אושר השנה תקציב ממשלתי של 7.5 מיליארד שקלים. מתוכו עמד תקציב התמיכה לסטודנטים על 450 מליון שקל. כלומר – ולא שיש מקום להשוואה לדעתי בין לימוד מקצוע ללימוד תורה – סטודנט חילוני מקבל מהמדינה פי 4 מסטודנט חרדי. רוב הכסף פשוט הולך לבכירי האוניברסיטה, דיקנים, רקטורים משיאני השכר במגזר הציבורי. הישיבות לעומתם פשוט מעבירות את הכספים לאברכים ולא לראשי הישיבה.
• תקציב התרבות הוא 720 מיליון שקלים, כש-40% מתוכם 'מממנים' (ביטוי נבזי בו נעשה שימוש רק בהקשר לכספים המשמשים באופן חוקי לחלוטין את הציבור החרדי בישראל, כספים אחרים 'מופנים' או 'מועברים') את מוסדות התרבות (כמו תיאטרונים, ספריות) בעיר מסוימת שתושביה מונים 5% בלבד מאוכלוסיית ישראל. לא רציתי למשל לבדוק כמה כסף נשפך על המבנה החדש והחיוני של הבימה.

2) "החרדים לא עובדים. הם פרזיטים."

רוב החרדים עובדים. ב-82% מהמשפחות החרדיות מישהו עובד ומפרנס את המשפחה, בכ-40% מהמשפחות שני בני הזוג עובדים, וב-7% גם אחד מהילדים עובד ומסייע בפרנסה. 67% מהנשים החרדיות עובדות ו-55% מהגברים החרדים עובדים, 6% מהם בהיי-טק, לפי מכון מותגים. למעשה "יש עליהום על החרדים. רבים מהם עובדים, ואלה שלא עובדים חיים יותר מגמ"חים מאשר על חשבון המדינה" ("רוב הגברים החרדים דווקא עובדים", תני גולדשטיין, ynet, 21.09.10).

מדוע בכל זאת קיימת אבטלה במגזר החרדי (שהיא בעיה יותר להם מאשר לנו)? החוק אוסר על חרדים לעבוד עד גיל 27. אם יעבדו, יגוייסו לצבא. החוק דן מגזר שלם לעוני, אבל לאף אחד לא מפריע הצדק, רק מפריע שהם לא יותר עניים. על פי הנתונים לעיל מובן שברגע שאנשים חרדים יכולים לעבוד, הם עובדים. אבל למישהו יש אינטרס להעלים את הנתונים האלה ואת שורש הבעיה מעיני הציבור, ולא להעלות את החוק הפגום הזה לדיון ציבורי.

מלבד זאת, 10% מכלל הגברים ו-13% מכלל הנשים במגזר החרדי מחפשים עבודה ולא מוצאים. לתופעה הקשה של אבטלה שלא מרצון אין אח ורע בציבור הכללי. היה אפשר לטעון שהיא נגרמת מחוסר הכשרה מקצועית מספקת, אך כיום כשלחרדים רבים (ובעיקר נשים חרדיות) יש תארים במדעי המחשב, חשבונאות וכו', מתברר שמדובר באפליה קשה בתוך תהליך הקבלה לעבודה: בהכללה, יתקבל קודם לעבודה האשכנזי החילוני, אח"כ המזרחי, אח"כ הרוסי, האתיופי, הערבי ורק בסוף החרדי. אגב, זה תופס גם לגבי צה"ל, שלחלוטין לא ערוך להתגייסות חרדית ולכן גם מקשה עליה ועורם קשיים בפני חרדים שרוצים להתגייס או להתקדם. זהו מנגנון אכזרי: מונעים מהם לעבוד או להתגייס ואז מאשימים אותם שאינם עובדים או מתגייסים. וזה שוב מזכיר מנגנון דומה מההיסטוריה: אחד המקצועות היחידים שהותרו ליהודים היתה הלוואת ריבית, כי לנוצרים היה אסור לעסוק בה, ואז כשרבים מהיהודים היו מלווים בריבית, הנוצרים היו מאשימים אותם שהם טפילים ורודפי בצע.

עוד קצת לגבי האבטלה בציבור הישראלי: שיעור האבטלה בישראל הוא מהנמוכים בעולם ועמד ב-2010 על 6.2% אבטלה, שהם 191 אלף מובטלים, אך ישנם אנשים שאינם רשומים בלשכות העבודה ולא מחפשים עבודה, כי אינם משתתפים בכוח העבודה או שכלל לא נכנסו אליו (לדוגמה, עקרות בית). כנראה שרוב החרדים שאינם עובדים נמנים על הקטגוריה הזאת. הנתונים מאלפים. המספרים הם: 79,768 גברים ערבים, 211,135 נשים ערביות, 64,152 גברים חרדים, 46,856 נשים חרדיות, 226,054 שאר הגברים, 346,346 שאר הנשים. ("האבטלה יורדת אבל מיליון איש לא עובדים", דה-מרקר, 03.09.10). החרדים, שכאמור מונים כחצי מיליון, מהווים מיעוט בעניין זה. ומעניין שאיש אינו מדבר על שיעור האבטלה הדרמטי במגזר הערבי.

2) "החרדים לא משלמים מיסים."

כאמור, רוב החרדים עובדים ולכן משלמים מס הכנסה. אבל יותר ממחצית מכלל המסים הנגבים בישראל הם מסים עקיפים - והחרדים משלמים אותם, ככל אזרח, כשהם קונים מוצרים. גם אלו שלא עובדים משלמים מיסים על מוצרי מזון, לבוש, קניית דירות וכו' שאותם הם קונים באלפים, לרוב מתוצרת כחול לבן. בנוסף חרדים רבים משלמים יחד עם שאר העשירון העליון את רוב המיסים בארץ (האחים חדד - כלי כסף, משפחת רייכמן, לביוב, מוסיוב, משפחת שפירא בעלי רשת שטיחי כרמל לשעבר, בעלי חנויות ושותפים בקניונים ורבים נוספים המשתייכים לעשירון העליון).

3) "החרדים לא ציוניים ולא תורמים לחברה."
הם אוהבים את הארץ והמדינה ואת עם ישראל. הם מתפללים עלינו 3 פעמים ביום. מספרים שיש חרדים שלא עומדים בצפירה, אבל כמי שהסתובבה בבני ברק ובירושלים בזמני צפירה, אלו שטויות.

כל מגזר אחר לא צריך 'להצדיק את עצמו', אז מראש יש טעם לפגם בפיסקה הבאה, וזה שוב קצת מזכיר את "אבל הם נאמנים למלך" לגבי היהודים, אבל בכל זאת:

תרומת המגזר החרדי לחברה הישראלית עצומה: רוב הארגונים החברתיים ועמותות החסד מופעלים לרווחת כלל החברה הישראלית על ידי אנשים חרדים (לדוגמה יד שרה, עזר מציון, חסדי נעמי, יד אליעזר, מאיר פנים, זכרון מנחם), ובכלל בחסד ובצדקה - התנדבות ועשייה חברתית היא נורמה חברתית בה משתתף ומשתתפת כמעט כל אדם חרדי. הם תורמים בצביון יהודי של המדינה, בהמשכיות החינוך היהודי ובקיום היהדות, וביופי טהור ויצרני של מעשים טובים - מי שלא מכיר מקרוב את הציבור החרדי לא מבין איזה יופי ואיזה חסדים אנשים עושים סתם ככה (גם אצל חילונים - יש לנו עם די מתוק). הם תורמים בחיזוק הילודה היהודית (כשאנו במלחמה דמוגרפית שקטה), הם המגזר שהכי מטייל בארץ (אחרי הציבור הדתי-לאומי). שליש ממתיישבי יהודה ושומרון הם חרדים. בשנים האחרונות יש רבבות חיילים חרדים ואפילו קצינים חרדים. בקיצור, הם ציונים יותר מהרבה מאד תל אביבים.

4) "אז למה הם לא נוטלים חלק ומעורבים עם כלל הציבור?"

אם התשובה לא מובנת מעצם הצורך במאמר הזה - המציג נתונים השונים כל כך ממה שמצוטט בתקשורת - שווה לבדוק איזה חלק מההסתגרות בא בגללנו ולא בגללם.

לאחר המשט מטורקיה ואופן סיקורו המזעזע בתקשורת העולמית כתב העיתונאי חמי שלו שלאחר מלחמת יום כיפור, במענה לקיסינג'ר שהאשים אותה בפרנואידיות, "השיבה גולדה מאיר באמירה שהפכה לנכס צאן ברזל של אוספי הציטוטים ש"גם לפרנואידים יש אויבים". על אותו המשקל אפשר היה להגיב על הכותרת "מנטליות של מצור" שהתנוססה השבוע על שער שבועון החדשות היוקרתי ה"אקונומיסט" [שטענה שמאחר שישראל מרגישה בסכנה תמידית היא מסתגרת], באמירה ש"גם אומות עם מנטליות של מצור מותקפות לעיתים מכל עבר." ("המצור שבתוכנו", ישראל היום, 11.06.10)

ייתכן שגם מגזרים עם מנטליות של מצור מותקפים לעיתים מכל עבר.

אם אנו עוינים את החרדים והרגש שלנו כלפיהם כמעט דומה לרגש שחשו הגויים כלפי היהודים בכל ההיסטוריה (מלבד כל הדם והאימה), אם קיימת אפליה חריפה וזכויותיו של הציבור החרדי בישראל מקופחות, ועל כן נציגיו בכנסת צריכים במרבית הזמן להילחם על תקציבים ושוויון, האם זה מפתיע שהם יקימו גטאות? מי אחראי לעוול - אנחנו או הם? יש להבין שהחברה הישראלית נמדדת ביחסה אליהם כפי שאומות העולם נמדדו ביחסם אלינו.

המגזר החרדי לא חי בעולם אחר. הם קוראים עיתונים ושומעים חדשות ויודעים בדיוק מה אנחנו חשים כלפיהם. איך הם מרגישים כשבתזמון מושלם מדי כמה שבועות כותרות העיתונים עוסקות בקמפיין חדש, ארסי ושטוף שנאה נגדם? איך הם מרגישים כשאנו משתפים פעולה באופן מוחלט עם השנאה? רצון לפצוח איתנו בריקודים? "אם נדקור אותם, לא יזוב דם?" לא כדאי לעצור ולחשוב אם אנו לא גורמים עוול לציבור שלם, שרק מתעצם כי אנו סבלנו ממנו בהיסטוריה?

למה אני נגד ה'נגד' במקרה של חוק האברכים:

בגלל הדמוקרטיה: רוב הישראלים מסורתיים ובעד שימור המסורת היהודית ולימוד התורה - 60% מהיהודים הישראלים מגדירים את עצמם "דתיים" או "מסורתיים" (סקר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 2010). כ'חילונים חסרי זיקה לדת' מגדירים את עצמם רק מיעוט קטן של 18% מיהודי ישראל (סקר מכון גוטמן 2008). אז נכון שזה לא משתקף בתקשורת, אבל התקשורת קיצונית ומורכבת ברובה מאנשים השונאים במוצהר את היהדות.

בגלל החוק: החרדים הם אזרחים שווי זכויות על פי חוק, למרות שלא בריאליה. כמעט כל קריאה נגדם למעשה קוראת לקפח עוד יותר את זכויותיהם ולהפלות אותם לרעה - בניגוד לחוק.

בגלל הצדק והמוסר: כאמור, הם מונעים מאידאל ולא משיקולים של כסף. אף אחד לא מרוויח מלימוד תורה. הם עניים. וכאמור, המגזר החרדי מקופח בתקציבי חינוך, רווחה, תרבות, ומופלה לרעה יחסית לחלקו באוכלוסיה. לכן היינו אמורים להיאבק שישוו את זכויותיהם ולא שיבטלו את כבשת הרש שלהם.

בגלל הפלורליזם: פלורליזם פירושו נתינת מקום למגוון קבוצות, דעות והשקפות. כל מגזר תורם באופן ייחודי לו. הציבור החרדי תורם רבות בתחומים רבים.

בגלל שישראל היא מדינה יהודית: אנשים מאמינים יודעים שלימוד התורה חשוב לעם ישראל ברמה הרוחנית וברמה הפיזית. הדאגה שלא תישכח תורה מישראל והתמיכה בלומדי תורה גייסו מאמץ קולקטיבי במשך אלפיים שנה. כשאסרו על יהודים ללמוד תורה (למשל בתקופת הרומאים), יהודים רבים מסרו את נפשם - נהרגו - עליה. לימוד התורה הוא מה ששמר על העם היהודי בכל ההיסטוריה. ללימוד תורה ולתמיכה בו יש מקום במדינה היהודית היחידה בעולם.

לקריאה נוספת: http://www.olam-jew.com/shut/takzivim.htm

בעד התבגרות

מצורף מאמר מעניין על 'רצח אב אידיאולוגי' – הרעיון ש'תנועת הנגד' נגד היהדות בישראל שורשה במתח הבלתי ניתן לפתירה בין הקשר אל העבר ויצירת היהודי החדש. המאמר נכתב על ידי ד"ר דרור אידר והופיע באקדמות כ"א (אלול תשס"ח) בשם "אֵם כל ההתנתקויות - על הדחקתו של המטאפיזי בשיח התרבות בישראל".  בין טענותיו: 'תנועת הנגד' נגד היהדות בישראל נובעת מרצח אב אידאולוגי (רצח הא-ל, כמו בתרבות הנוצרית, רק שהוא אביהם של ישראל) שבוצע במהלך ההתנתקות מהעבר ויצירת היהודי החדש בתקופת האמנסיפציה וההשכלה ולאחריה הציונות; הרצון הנואש להיפטר מארץ ישראל העתיקה נובע גם הוא מחוסר יכולת להתמודד עם הזהות היהודית; ותהליך השלום מילא וואקום של ריטואל דתי ועבודת אלילים (כולל קרבנות למולך השלום).

 http://data.jsc1.org/study-materials/2010/medinat-yisreal/7.pdf