יום שני, 5 במאי 2014

בעד הקשבה

בעולם המודרני אנו מוצפים במלל בלתי פוסק, בפייסבוק ואתרי אינטרנט, בתכניות טלוויזיה, ברדיו, בעיתון, בספרים ומאמרים... ורובו חסר משמעות. "מילים מילים ואת משמעותן, יבוא לו גל ישטוף אותן". אמנם מילים מתאימות לרגישות היהודית: תמיד אהבנו את המילים, ומה היינו בלי המילה הכתובה וארון הספרים היהודי? במיוחד כשדיבור וכתיבה בשבילנו הם קודם כל זיכרון. אך האזנה קשובה לקולם של חז"ל מגלה שלפעמים עדיף לשתוק. בתמציתיות אופיינית הם הזהירו מפני הפרזה במילים: "סייג לחכמה - שתיקה", "מילה בסלע - שתיקה בתרי", "כל ימיי הייתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה". שתיקה שווה יותר מדיבור, והיא זו שמהווה תנאי לחכמה. יותר מדי מילים מסתירות את התוכן, המהות של הדברים. גם ה' לא נמצא ברעש ובהמולה, כי אם ב"קול דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א', י"ט י"ב).

כשאתה שותק, אתה מסוגל להקשיב.

חוש השמיעה הוא העיקרי ביהדות מבין חמשת החושים. אחת הפעולות הרווחות בתורה הן הדיבור - והשמיעה. ה' "מדבר", "אומר", "מצווה" (או משה בשמו), ובני ישראל "שומעים", "מאזינים", "אם שמוע תשמעו", וכמובן - "שמע ישראל". שמיעה היא לא רק שמיעה באוזן, אלא בלב; ולא רק הבנה שכלית, אלא קבלה עמוקה והפנמת הדברים. לפעמים התפקידים גם מתחלפים: ה' לא רק מדבר - אלא גם מקשיב, ובכך מתאפשר חיבור וקשר הדדי דרך התפילה. ואנו גם מצווים לדבר ולהעביר הלאה לילדינו ("והגדת לבנך", "ושיננתם לבניך").

"עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים". לעיתים, בעולם המודרני ובייחוד הפוסט-מודרני, האדם חווה הרגשה של חוסר נראות, או כאילו מה שהוא עושה חסר משמעות. הפופולריות של תכניות הריאליטי ו"15 דקות התהילה" אולי שואבת מהרגשה זו. אבל ברגע שמבינים שיש מי שרואה ושומע תמיד, מבינים שיש משמעות למעשינו, ואפילו לכוונותינו, גם אם הם לכאורה לא שינו דבר בעולם.

האדם חושש שהקשבה פאסיבית מבטלת אותו. אך הקשבה איננה פעולה פאסיבית. היא פעולה אקטיבית מאד, המאפשרת קיום לאחר, והתעלות מעבר לעצמנו. בשעה שאנו מקשיבים אנו כביכול מבטלים את עצמנו בפני הזולת, אבל בעצם אנו הווים במלוא נוכחותנו. אם נלמד להקשיב אחד לשני במקום לנהל מונולוגים, נחיה חיים מלאים יותר. פחות אמירה, יותר להיות. פחות שכל, יותר לב. אנו בני אדם - משמע אנו מסוגלים להקשיב. למדנו את היכולת הזאת מה'.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה