‏הצגת רשומות עם תוויות ישראליות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ישראליות. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 25 בפברואר 2015

בעד הכרת הטוב

במוזיקה הישראלית המאמינה על כל גווניה (זמר עברי, זמר מזרחי, פופ ישראלי כמו של עוזי חיטמן, רוק יהודי כמו של מאיר אריאל), יש פשטות, עדינות, ואמונה תמימה - רגש של קרבה לאלוקים, הנוגע בנימי הנפש. השירים האותנטיים הללו מבטאים את הניגון הפנימי של ישראלים רבים, ומגלים את מי שאנחנו באמת. בין שירי האמונה הישראלים מצויים שירים רבים שמביעים רגש תודה, כמו "תודה על כל מה שבראת", "מודה אני" ו"הללוי-ה".

הכרת הטוב היא ערך חשוב במסורת ישראל, והיא הבסיס לכל התפילה והברכות. היא מבוססת על היכולת לראות ולהעריך את הטוב (שאנו לומדים מהבורא: "וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב", בראשית א' ד'), ומבטאת את היכולת להודות ולשמוח על השפע ועל כל הטוב שקיבלנו מה'. אנחנו לא מכירים תודה לתועלת חברתית - בשביל מי שעשה לנו טובה, או בשביל שהחברה תתנהל כמו שצריך, או כערך מוסרי - כי כפיות טובה זה רע, או כי זה להיות בני אדם טובים, אלא כזכות וכחובה - כי זו היכולת המיוחדת שלנו, וגם לפעמים הקושי הגדול שלנו, כיהודים: להודות.

כישראלים, הכרת תודה היא רגש בסיסי ומתאים לנו כל כך, כי היום אנחנו שוב יושבים בארץ אבותינו, כמו שקיווינו, כמו שהובטחנו. אם אנו מבינים באמת את גודל הנס שנעשה לנו, שבי ציון, אנו מתמלאים בשמחה ובהודיה. "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה... הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ, הָיִינוּ שְׂמֵחִים" (תהילים קכ"ו). ואכן, חלק גדול כל כך מהכרת התודה היהודית קשור תמיד לשיבתנו ולישיבתנו בארץ: בברכת המזון ("נודה לך ה' אלוקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה [...] ככתוב: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", דברים ח' י'), בברכת הביכורים, ועוד.

אך בחלק גדול משירי האמונה ה"חילוניים", לצד הכרת תודה מבצבצת נימת תלונה: "על הטובה והרעה והטובה", "ולא היה שלום", "על הדבש ועל העוקץ", "בארץ של חלב, מרור ודבש". כאן רואים את ההבדל בין שירי אמונה "חילונים" ו"דתיים". עבור הדתיים שבינינו, כל נימת תלונה כזו, כשהיא מופנית כלפי אלוקים, צורמת לאוזן. היא לא מהווה חלק מהקאנון היהודי שמבוסס על הכרת תודה שלמה, בוטחת, כי אף שהיא דקה, יש בה משהו מכפיות הטובה, ולכן מחוסר האמונה.

ואכן, בשירים אחרים, הנימה הדקה של תלונה הופכת למרכיב מרכזי של כפיות טובה. וכשכפיות הטובה היא לא רק נימה צורמת בשיר, אלא הקול המרכזי שנשמע בתרבות שלנו, ומקבל במה ערב ובוקר בכל כלי תקשורת רענן, היא אפילו מזכירה את חטא המתלוננים במדבר.

אולי אפשר לומר בזהירות רבה שחוסר הכרת תודה הוא בעיית הבעיות של החברה הישראלית.

יום שלישי, 28 ביוני 2011

בעד שלום

מה פירוש אותו מושג משומש לעייפה, אך בלתי מובן עד תומו - שלום?

שלום הוא שקט ושלווה. המילה 'שלום' לא באה מלשון 'השלמה', אלא מלשון 'שלמות' עצמית. ברובד הפיזי פירושו ביטחון. אמירת "שלום" במקורה היא הכרזה שפני האומר לשלום ואין בכוונתו לפגוע ולהזיק. שאילת שלום - "מה שלומך?" היא שאלה אם הנשאל בריא ושלם, ללא פגע ונזק. ברובד הרוחני, שלום הוא מלאות אמיתית, שלווה פנימית ושלמות עם עצמך.

***

וכמו עבור הפרט, כך עבור הכלל.

שלום הוא שקט ושלווה במדינה. היעדר מלחמות, אך לאו דווקא היעדר מלחמות תקיפה אלא היעדר מלחמות מגן, או במילים אחרות - ביטחון: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם, וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" (ויקרא כ"ז, ה'-ח'). כל זמן שאנו חיים בעולם בו הטבע האנושי הוא אנוכי, תוקפני ואף אכזרי, פציפיזם המבוסס על מוסר נוצרי של אהבת האויב והפניית הלחי השניה משחק לידי התוקפנים והאלימים שבמין האנושי. שלום אינו כניעה ונסיגה וכל שאר הדברים שניסו לשכנע אותנו שהם שלום. לאחר שנים של "שטיפת שלום", צריך להזכיר את הקשר הטבעי בין עוז לשלום: "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום". שלום - שלווה וביטחון, תלוי בעוצמה - הרוחנית והפיזית - של עם ישראל.

שלום הוא גם שלמות פנימית בתוך העם. ביהדות לא עושים "שלום עם אויבים", אלא "שלום על ישראל", בתוך עם ישראל. אמנם, צריך להבין שאחדות היא לא אחידות. הריבוי - האידאולוגי, הדתי והעדתי - יכול להיות גורם ליצירת מחלוקות ומדנים, אך יכול גם להיות מפתח לשלום. כמו שצבעי הקשת מתאחדים ויוצרים את הצבע הלבן, אנו משלימים זה את זה. שלום יביא לאמת. אך יש לשאוף לאחדות - לאחווה, סבלנות וסובלנות בין היחידים והקבוצות השונים בחברה. אפשר לאהוב אחד את השני באהבה שאינה תלויה בדבר, אהבת ישראל. אפשר למצוא בסיס משותף לכולנו, למשל זהות יהודית. ואפשר להתבטל מול כוח גדול מאיתנו, וכך למצוא את המקום בו אנו מתחברים.

***

ואכן, השאיפה הנצחית של עמנו לשלום נקשרה תמיד בשאיפה הנצחית האחרת של יהודים בכל הדורות: בניין ירושלים.

"שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם, יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ, שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי, אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ
לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹקינוּ, אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ"
(תהלים קכ"ב)

בניין ירושלים פירושו גאולה. שתי הבקשות - בניין ירושלים (תקומה לאומית מחודשת ושיבה לארצנו וקיבוץ גלויות וגאולה מאויבינו ובניין בירתנו ובית מקדשנו) ושלום (שקט ושלווה ושלמות פנימית) - קשורות יחד, כי השלמות הרוחנית שלנו והשלמות הגשמית שלנו קשורות יחדיו. וכי עם הגאולה הלאומית תבוא גאולת העולם. כשאנו ניגאל, העולם כולו ייגאל. זה המובן האמיתי והעמוק של בניין ירושלים - ירושלם, עיר-שלם - עיר השלום.

בירושלים מתגלה החיבור בין חלקי העם (כי ירושלים מחברת את שבטי ישראל לעם, במימד המקום, בהיותה מרכז חיינו הלאומיים, הרוחני (מקום המקדש ומוקד העליה לרגל) והשלטוני (המלוכה והמשפט, מקום קריית הממשלה ובית המשפט העליון), ובמימד הזמן, בהיותה בירת הנצח, בעבר, הווה ועתיד, ומוקד געגועינו בכל הדורות) ולעתיד לבוא, בין כל עמי העולם, ובין שמיים וארץ (בין נסתר לגלוי, בין גשמי לרוחני, בין אלוקות ושכינה).

יום רביעי, 1 ביוני 2011

בעד חזון

תמיד מפעים לראות אנשי מעשה שמגשימים את החלום. חלומו של בן גוריון היה גאולה. שאיפה זו היתה כה עמוקה ומהותית בדמותו ובחייו, עד שניתן לומר ש"מדוד עד דוד לא קם כדוד", מדוד בן ישי עד משיח בן דוד לא היה כדוד בן גוריון.

בן גוריון, מייסד מדינת ישראל וראש הממשלה הראשון שלה, הוא אולי מי שהשפיע ועיצב את דמותה יותר מכל אדם אחר. נטייתו המשיחית הודחקה והועלמה בשיח הציבורי ובתודעה הקולקטיבית וההיסטורית שלנו ע"י ההגמוניה השלטת, אך הינה בעלת משמעות והשלכות עמוקות על דמותה של מדינת ישראל. תפיסתו המשיחית בוטאה באינספור מנאומיו, מאמריו, מכתביו ויומניו של בן גוריון, ומתומצתת בספרו של פרופ' דוד אוחנה מהמכון למורשת בן גוריון בנגב, מהבודדים שעסקו בסוגיה, "משיחיות וממלכתיות: בן-גוריון והאינטלקטואלים, בין חזון משיחי לתיאולוגיה מדינית".

תפיסתו של מייסד המדינה לגבי מדינת ישראל היתה שהיא כלי להגשמת החזון המשיחי. "אנו בונים מדינה מתוך חזון נבואי וכיסופים משיחיים". "הציונות היא תנועה משיחית. זוהי אולי המילה היחידה ההולמת אותה, המייחדת אותה. זוהי תנועה, שעורגת לגאולת העם ולגאולת העולם". "יש צורך לסול דרך לחזון אחרית הימים, שגדולי הרוח באומה האמינו בו תמיד" (עמ' 84). "דורות על דורות סבלו, עונו ומסרו את נפשם על אמונתם בחזון אחרית הימים. אמונה זאת לא תכזיב, וחזון אחרית הימים בוא יבוא" (חזון ודרך, כרך א', עמ' 62). "חזון הגאולה המשיחי שקיים את עמנו באפלת הגולה – יקוים בישראל, באשר גורל היהודי תלוי בו, ונצח ישראל לא ישקר" (שנתון הממשלה תשי"ח, עמ' כ"ז).

בן גוריון פעל ממניע משיחי במודע ובמוצהר ובגלוי, עד שרבים מבני שיחו העירו לו שהטרמינולוגיה המשיחית בה הוא משתמש היא מסוכנת. אך הוא טען שלא מדובר בטרמינולוגיה, אלא במהות, והמדינה "לא נבנתה מכוח ציונות או סוציאליזם", שהן "מילים ריקות", אלא "מכוח המשיחיות שפעמה בלב עמנו 3000 שנה". הוא גם טען שמרבית בני דורו פעלו מכוח אותו חזון, אך אצל רבים מהם זה היה באופן לא מודע. למעשה, הוא הרחיק לכת אף לטעון ש"מי שאינו רואה חזון הגאולה המשיחי במרכז ייחודה של האומה אינו רואה אמיתה היסודית של ההיסטוריה היהודית ואבן פינתה של האמונה היהודית" ("משיחיות וממלכתיות", עמ' 204).

החזון המשיחי לפי בן גוריון כולל שני חלקים: הגאולה העצמית של עם ישראל, והמשמעות האוניברסלית של גאולה זו. כך אמר בנאום שנשא בקונגרס של הסוכנות היהודית:
"נשמת היהדות ומקור כוחה, שממנה ינק עמנו הרצון והיכולת לחדש בימינו מלכות ישראל - זהו החזון המשיחי של נביאי ישראל על גאולת עמם, וכל עמי העולם - כלומר, חזון הגאולה היהודית והכל-אנושית. ושני פנים היו לחזון הגאולה היהודית: קיבוץ גלויות, והיות העם היהודי בארצו לעם-סגולה ולאור-גויים; וגם חזון הגאולה האנושית שני פנים לה: שלום בין-לאומי ושלטון הצדק והאחווה בין אדם לאדם ובין עם לעם. וחזון משיחי כפול זה אינו אלא אחד - כי לא תיתכן גאולת עם בלי גאולת האנושות כולה, והאנושות כולה לא תיגאל, אם לא ייגאל כל אחד מחבריה. האמונה בחזון משיחי זה היתה הכוח העיקרי שקיים את עמנו בכל ימי נדודיו וסבלותיו, שהגיעו לשיאם בזוועת השואה הנאצית שהשמידה שישה מיליונים מיהודי אירופה - גברים, נשים, זקנים וטף; ואמונה זו יצקה בנו הכוח והרצון לקומם הריסות ארצנו ולהניח יסוד ראשון לחידוש מלכות ישראל" (עמ' 202-3).

ואכן, הוא ראה במדינת ישראל "יסוד ראשון לחידוש מלכות ישראל". בראייתו, קיבוץ הגלויות והפרחת השממה הם חלק מתהליך הגאולה, אך החזון המשיחי לא התגשם במלואו עם הקמת המדינה. "המדינה היא פרי החזון, אך לא הגשמתו". "ירושלים בנויה?" חזר ושאל. אם לשאול מטבעות לשון מהרב קוק, מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה, ראשית צמיחת גאולתנו...

רמזים לרעיונותיו לגבי הגשמת חזון הגאולה השלמה אפשר למצוא במקומות רבים. למשל, בשנת 1962 התבקש בן גוריון ע"י עורכי המגזין האמריקאי 'סטייל' לתת תחזית לעשרים וחמש שנה. כמה מתחזיותיו התגשמו מאז, כמו קונפדרציה אירופאית ועמידת ישראל בחזית הפיתוח המדעי והטכנולוגי. בין היתר חזה את הקמת בית המקדש השלישי, וכינון הסנהדרין, שיעסוק בבעיות מדיניות כלל עולמיות: "בירושלים ייבנה היכל הנביאים, ובו יהיה מושב בית המשפט האנושי העליון, שיכריע בכל השאלות השנויות במחלוקת בין הפדרציות היבשתיות".

על מנת לקדם את הגשמת החזון, פעל במסגרת דיונים, מכתבים ופולמוס ציבורי מעל גבי העיתונים במטרה לשכנע אנשי רוח כמו גרשם שלום, מרטין בובר ואחרים להירתם למשימה המשיחית:
"'בלא חזון ייפרע עם'. אם אנשי הרוח יהיו חדורים באמונה משיחית זו, והם יצליחו על ידי המדע שהם מלמדים, על ידי הספרות שהם יוצרים, על ידי האמנות, על ידי השירה וגם על ידי התיאטרון, להנחיל את זאת לעם, ואנו נהיה עם סגולה - ועל ידי זה לאור גויים - נתקיים, ואחרת לא נתקיים. זאת ההכרה שירשתי מעיון בכל ההיסטוריה ומכל מה שנעשה בארץ עד היום, ומראיית היהדות בימינו. אני מאמין שזה יהיה. אני מאמין שנהיה לעם סגולה. אבל זה לא יבוא מאליו. שום דבר בארץ לא בא מאליו. ולאנשי הרוח יהיה בזה חלק גדול. השאלה אם אנשי הרוח ייענו לתביעה ההיסטורית ולייעוד ההיסטורי הגדול הזה של העם היהודי" (עמ' 222)
"עלינו להיות למופת ולמורה דרך לאנושות... שנהיה עם סגולה ואור גויים, אני רואה בזה אחת הבעיות הגורליות של עמנו" (עמ' 204).
אנשי הרוח השיבו שחזונו המשיחי הוא רעיון עוועים מסוכן. בן גוריון השיב להם בסערה: "הכרחי להכיר שעדיין לא הגיעה גאולת ישראל. כל מה שקיים - אם לא יימצאו אותם הכוחות שהביאו אותנו עד הלום ולא יפעלו גם להבא - לא יישאר זכר מזה" (עמ' 216).

אך לשווא ביקש בן-גוריון כוח יצירה ייחודי, ישראלי, אותנטי בקרב אנשי רוח השואבים ערכים ממקורות זרים. היה עליו לחפש אצל מי ששואב את ערכיו מן המעיין העתיק שבליבה של האומה בעת שהיא מתכוננת על מוסדותיה שוב. אך עקבותיו של אותו חזון עתיק מכוחו נוסדה מדינת ישראל עודן טבועות בה, וכשם שהתעורר מתרדמתו לאחר אלפיים שנה, הוא ישוב ויתעורר.

יום שלישי, 22 בפברואר 2011

בעד שחרור המחשבה

פוליטיקה היא סובלימציה של מלחמה, אבל לפעמים צריך לחפור בבוץ כדי למצוא יהלומים. אחד מקווי השבר המרכזיים בחברה הישראלית משורטט בין 'ימין' ל'שמאל', ואם נבחן אותו מקרוב אולי נגלה משהו מהותי לגבי החברה הישראלית.

אגב, החלוקה בין 'ימין' ל'שמאל' היא לא בין זכויות אדם וגזענות, נאורות ובערות, דמוקרטיה ופאשיזם, שלום ומלחמה, טובים ורעים. ניכוס המוסריות למחנה אחד אינו מוסרי.

אז מה מייצגת החלוקה בין ימין לשמאל? הימין מייצג המשכיות, מסורתיות ושמרנות, ואילו השמאל מייצג שינוי, רדיקליות ומהפכנות. הדבר נובע מזוויות ראייה שונות על המציאות הקיימת: הימין רואה את השלמות בקיים ולפיכך שואף לחזקו, והשמאל רואה את החוסר בקיים ולפיכך שואף לשנותו. אולי יש קשר לחלוקה ביהדות בין ימין - סניגור לשמאל - קטיגור. השמות 'ימין' ו'שמאל' ניתנו על פי מקומות הישיבה בפרלמנט הבריטי, בו ישבו חברי המפלגה השמרנית בצד ימין וחברי המפלגה הרדיקלית ישבו בצד שמאל.

המתח בין מסורת ושינוי התבטא בהמשך המאה העשרים בהתאם לשינויים ולתמות המרכזיות בכל תקופה: המתח הפוליטי-מדיני בעיתות מלחמה בין נחישות, כושר עמידה ותקיפות לבין פייסנות, ויתור ונסיגה שהציב 'יונים' מול 'ניצים', התחלף בתקופת שינויים כלכליים במתח בין כלכלה חופשית וחירות הפרט לכפיית שוויון ותפיסות סוציאליסטיות וקומוניסטיות. לבסוף, ועד ימינו אפשר לומר, הוא מתבטא בתקופה של שינויים תרבותיים במתח בין לאומיות לקוסמופוליטיות, כשיש להבדיל בין לאומיות - אהבת עמך, ללאומנות - שנאת עמים זרים, ויש להבדיל בין אוניברסליות - כלל אנושיות, ובין קוסמופוליטיות - חתירה לעולם חסר זהויות לאומיות. בימינו, בעידן הפוסט-מודרני, הוא מתבטא במתח בין שימור זהות לפירוקה.

אפשר לממש את שני הצדדים - מסורת ושינוי - בגילויים מתונים וסובלניים הנותנים מקום להשקפות אחרות, או בגילויים קיצוניים וטוטאליטריים הכופים על הזולת את השקפתם. בהקשר זה חשוב לציין שבניגוד לתפיסה הרווחת בישראל, מבחינה היסטורית המסוכנת מבין השתיים היא האידאולוגיה השמאלנית הקיצונית, שהיא האכזרית והרצחנית ביותר בהיסטוריה האנושית. מאה מיליון נפשות הושמדו על ידי רודנים אכזריים מהשמאל הקיצוני, כמו יוסף סטאלין, מאו צה טונג, פול פוט ואחרים. לכן ברוב מדינות העולם, השמאל הקיצוני נחשב לסכנה העיקרית לדמוקרטיה.

ימין ושמאל במסורת היהודית

קשה לומר שהיהדות נוטה באופן מסורתי לימין או לשמאל. היהדות דוגלת באיזון על ידי שמירה על דבר ה'. התורה מאחדת את כל הערכים באופן מאוזן והרמוני המביא לשלום, בעוד דבקות בערך אנושי אחד כערך עליון, או שיעבוד לאידאולוגיה מעשה ידי אדם, ובוודאי הקרבת קרבנות אדם על מזבחה ("קרבנות השלום" לדוגמה), נחשבים עבודת אלילים.

שלושת אבותינו מייצגים התפתחות בין-דורית דיאלקטית: אברהם הוא איש החסד (לפנים משורת הדין, חסד ללא גבולות וללא צדק, למשל סליחה לאנשי סדום), יצחק הוא איש הדין (לפי שורת הדין, צדק חמור ונוקשה ללא חסד, עד ביטול ישות מוחלט), ויעקב-ישראל הוא איש האמת (אליה מגיעים ע"י אחדות המידות). חשוב לזכור שאיננו בני אברהם בלבד אלא בני ישראל. היהדות מראה כיצד לעדן את שני הקטבים וליצור יושר, אמצע, הדרך השלישית. הרמב"ם המליץ ללכת בשביל האמצע, שביל הזהב.

ייתכן שלמשמעות של המושגים הפוליטיים של 'ימין' ו'שמאל' יש קשר כלשהו למשמעות אותם מושגים בתורת הסוד, בה צד ימין מדגיש חוזק, נדיבות, גדלות ורוממות, וצד שמאל מדגיש צדק, הצבת גבולות וראייה מבדילה. השילוב בין חסד ונתינה ואהבת הזולת ובין צמצום, דין, ביקורת וגבולות הכרחי לשמירה על חברה תקינה ובריאה. עלינו לפעול מתוך מדיניות של "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", עלינו לפעול כפרטים וכחברה מתוך גדלות ושאיפת שגשוג, אך גם לבקר את עצמנו ולדעת את גבולותינו, כמו שמדגימים נביאי ישראל. הדרך היחידה בה זה יכול להתקיים היא על ידי ביטול לה'.

עם זאת, מעניין שביהדות נוהגים להקדים בכל דבר את הימין לשמאל: מתחילים כל דבר בצד ימין (פסיעות בתפילה, נטילת ידיים ונעילת נעליים) ומסיימים בצד שמאל, על מנת לסמל ולהקדים את מידת הרחמים למידת הדין. אולי גם במישור הפוליטי-חברתי יש לשתף בין שני הכוחות, ולהקדים את תנועת הבעד וההתחזקות (המכונה בשם ימין) לתנועת הנגד והביקורת (המכונה שמאל).

אפשר להבין את הסיבה לכך באופן אינטואיטיבי: יש קו דק בין ביקורת בונה לביקורת הורסת, בין סתירה לשם תיקון ובניין לבין הרס לשם הרס. קל להגיע ממרד בעריצות למרד בהכל, ומשם קצרה הדרך לניהיליזם. ניתוץ הקיים הוא מהות הרע. צריך לפעול מתוך השאיפה הבסיסית לטוב ומעליה לבנות את השאיפה לביטול הרע ("אנכי ה' אלוקיך - לא יהיה לך אלוקים אחרים על פניי"). ההתנגדות למשהו היא לא מהות בפני עצמה. אי אפשר לבנות מתוך אנטי.

ימין ושמאל בישראל

אי אפשר לבנות מתוך אנטי? נראה שבתנועה שהקימה את מדינת ישראל התהפכו היוצרות. אין להתעלם מהעובדה שאולי ההתנתקות מהעבר היתה חיונית לבניית משהו חדש. בציונות היו יסודות של מרד ומהפכה נגד היהדות המסורתית בת אלפיים שנות הגלות. הזרם הפוליטי המרכזי של הציונות היה שמאלני משום שהיא התחרתה בכוח המשיכה של התנועה הסוציאליסטית והקומוניסטית וספגה לתוכה חלק ממנה. אמנם, יחד עם היסודות המהפכניים היו גם יסודות של המשכיות וחיבור למקורות היהדות בקרב דור מייסדי המדינה. כמו כן, בתור תנועה לאומית, ברור שהיו בה יסודות 'ימניים' ו'מסורתיים'. וכמובן, בניגוד למה שהיה מקובל ב'אליטה', ולכן למה שהופיע במדיה הכתובה והמשודרת, הזרם שנקרא בשלב מסוים 'הזרם הרוויזיוניסטי' היה מקובל על רוב העם כזרם פוליטי משמעותי.

נראה שהיה אפשר לבנות מתוך אנטי כל עוד היסודות השליליים היו חיוניים וכל עוד היסודות החיוביים היו איתנים מספיק. אך נשאלת השאלה: מאחר ומדינת ישראל הוקמה על יסודות שמאליים, של ביקורת ושלילה, הממשיכים להרכיב רעיונית ומעשית את מוקדי השלטון התרבותי והחברתי שלה גם כיום, האם היסודות השליליים של מרד ומהפכה מרכיבים את נדבכיה העמוקים של המדינה בצורה שאינה ברת תיקון, והיא עלולה להתפרק מבפנים בטווח הארוך או הקצר? האם שלילת היהדות לא הופכת לשלילת הציונות (שהיא ביטוייה המעשי)? האם טבוע במדינת ישראל גרעין של הרס עצמי?

תלוי אם נצליח להשתחרר מהדומיננטיות של יסודות הפירוק והשלילה, ואם היסודות החיוביים של התנועה הציונית איתנים מספיק. דווקא בארץ אפשר ליצור איחוד פורה ומועיל בין ימין לשמאל, לאחד את שני הצדדים ולהגיע לשלם שיהיה גדול מסכום חלקיו.

אך המאבק האמיתי המתחולל במדינת ישראל אינו בין ימין לשמאל.

המאבק על הזהות היהודית במדינת ישראל

במדינת ישראל מתחולל קרב שבמרכזו השאלה: האם נזכור מי אנחנו? האם אנו בעלי זהות ייחודית, האם קיומנו כעם ייחודי, או שאנו עם ככל העמים, ואולי אפילו שואפים להיעלם ולהיטמע בהם ובתרבותם? האם נכיר במטען ההיסטורי העמוק ובייעוד של עם ישראל, או שנחתור להתעלם ממנו? האם נביט אחורה לעבר ומתוכו קדימה לעתיד, או שננוע בסימן שאלה תמידי, בורחים מעצמנו ומזהותנו האמיתית, חיים בהווה ממושך, מנותק ותלוש משורשים?

המאבק על המשכיות עם ישראל וערכי עם ישראל עתיק כימי היותנו. אותו עימות חוזר על עצמו בכל דור ודור בין גורמים מתחלפים: בני ישראל והערב-רב (המייצגים זהות קוסמופוליטית 'מערבבת') בדור המדבר, מכבים ומתיוונים בתקופת בית שני, יהודים ומתבוללים בתקופת ההשכלה. גם היום הקרב על דמותה של מדינת ישראל מוכרע יום-יום בשדה הקרב של התודעה והמעשה של כל אחד מאיתנו. העימות כיום הוא בין אלה ששומרים וחיים את מורשת ישראל ובין אלה שהחליפו אותה בתרבות זרה, שחלחלה אלינו על האנטישמיות הטבועה בה.

בינתיים באורח נס הצליח עם ישראל לשמור על זהותו. 80% מהיהודים בישראל שומרים את המסורת במידה רבה לפי נתוני הלמ"ס 2010. לפי סקר מכון גוטמן 2008, 75% מכלל הישראלים מגדירים את עצמם כמסורתיים, דתיים או חרדים, בעוד רבע מהם מגדירים את עצמם כחילונים (למרות שיש חילונים רבים שמרגישים קשר למסורת היהודית). ישנם אנשים החיים ומשמרים ומפתחים באופן אקטיבי את הזהות היהודית, המבוססת על שלושה יסודות: תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל. 'חרדים' מתמקדים במרכיב של תורת ישראל, 'מתנחלים' מתמקדים במרכיב של ארץ ישראל, ו'ימנים' מתמקדים במרכיב של עם ישראל.

מצד שני, ההשפעה היא לא רק בהתנהגות ובשמירה על המסורת, אלא גם בדרכים אחרות, של שינוי רגשי ותפיסתי. מאז תקופת ההשכלה ועד ימינו, התודעה ה'מתבוללת' התפשטה והשתלטה על מעגלים נרחבים בעם ישראל.

ואכן, ניתן להבחין בדפוס חוזר בדוגמאות ההיסטוריות: תחילה רוב העם עומד בפרץ, אך ישנה 'אליטה' שבוחרת בהתבוללות, מפעילה לחץ על הציבור מבפנים תוך לחצים מבחוץ מצד מדינות זרות, העם נגרר אחריה, והסוף: אסון.

גם בישראל של ימינו יש 'אליטה מתבוללת', 'תנועת הנגד', שמשתדלת בכל מאודה להשניא עלינו את מורשתנו ומסורתנו. כבר לא מקובל בימינו 'להמיר דת' אז עושים זאת באופן מתוחכם יותר, בשינוי ערכים, ב'התבוללות' תרבותית רכה. 'תנועת הנגד' המתנגדת לישראל, מתכחשת ליהדות או מכחישה אותה, קשורה באופן טבעי עם השמאל הקוסמופוליטי בארץ ובעולם מכיוון שהם חולקים מספר קווי מתאר משותפים: א) התנגדות, שינוי ומהפכנות ב) קשר ל'אליטה' ג) אג'נדה קוסמופוליטית החותרת למחיקת זהות לאומית ד) אג'נדה פוסט-מודרנית ואנטי-זהותית ה) ניתוק מערכיה ויסודותיה של הזהות היהודית, המונע ראיה צלולה לגביה, ורצון למחוק, לזנוח ולפרק את הזהות היהודית, על מנת להיות משוללי זהות.

לכן המאבק שנראה לעיתים בין ימין לשמאל, ואם מביטים יותר לעומק הוא בין מסורת לשינוי, הוא באמת מאבק אחר: מאבק על הזהות היהודית של מדינת ישראל. זהו המאבק החשוב היחידי. המאבק על הארץ, המאבק על הלאום, המאבק על התורה כולם אינם אלא אחד.

"בני דורנו מתעניינים כל כך בשמאל וימין, עד ששכחו לגמרי שיש גם מעלה ומטה..." (פרנץ ורפל)

כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן. הגיע הזמן לשחרור המחשבה.

יום שלישי, 4 בינואר 2011

בעד תקווה וחירות

רוחות של תקווה וחירות

"כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ, קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי לָךְ..."

מסעו של עם ישראל החל כשנאמר לאבי האומה, אברהם אבינו, "לך לך", והוא פתח במסע שהוא מסע לךַ, חזרה אל עצמך. המסע המשיך עבור עם ישראל כעם ממש ברגע שהפך לעם, ושולח לדרכו באמירה "שלח את עמי", במשך ארבעה חומשי תורה, במדבר אל עבר ארץ כנען. אותו מסע המשיך במדבר הגלות במשך אלף שמונה מאות ושמונים שנה דרך הכיבושים הזרים, העמים, הדתות והתרבויות שביקשו לשעבדנו.

מהותו של עם ישראל היא הליכה, תנועה, מסע. אך אלו לא סתם נדודים. מסע זה אינו מסתכם בשילוח לחופשי. הוא כולל יעד. "אין זה שחרור לשמו, חופש ללא מחויבות או תכלית, אלא חירות, החותרת ליעד רוחני, דתי ולאומי, שיש בצדה גם חובות." (לקסיקון לתרבות ישראל). "לך לך - אל הארץ אשר אראך", "שלח את עמי - ויעבדוני". מסעו של עם ישראל הוא מסע לחירות. "הסוד של כוח העמידה הישראלי במאבקים ובמלחמות שנכפו עלינו מאז נחלנו את עצמאותנו," אמרה גולדה מאיר ב-1969, "הלא הוא גורל הצמידות שבין קיום לקוממיות, ותודעת צמידות זו."

מאבקנו הקיומי זהה עם מאבקנו לחירות, ומכאן שמנו ישראל, "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל". מאבקו של העולם נגד עם ישראל חופף למאבקו נגד החירות. כל אחת מהתרבויות ששלטו ברמה באנושות טיפחה את העבדות, הפיזית והמנטאלית, של בני האדם. מאז מצרים, 'בית עבדים', בית של עבדים, דרך רומי (ברומן המפורסם "אחיי גיבורי התהילה", למשל, הסנטור הרומי שנשלח ליהודה רואה בחוקים הישראליים כמו שבת, יום המנוחה הסוציאלי, הנשמר גם ובמיוחד על ידי "עבדך ואמתך", ובחוק לשחרור העבדים לחופשי, איום קיומי על הציוויליזציה הרומית, עד ש"צר העולם מהכיל את רומא ואת יהודה גם יחד...") ועד התרבות המערבית השלטת היום, המתבססת על חוסר שוויון ועל שעבוד ועבדות (חומרית, לאלילי הכסף, ורוחנית, לאלילי התוהו) המאפשרים לחזקים להמשיך לשלוט בחלשים. מאבקו של עם ישראל לחירות, ובעקבות זאת עם ישראל עצמו, נתפס על ידי הציוויליזציות הללו כאיום קיומי.

המדריך למהפכה

המאבק לחירות של עם ישראל נמשך ביתר עוז. נראה שעוד יש בעם כוח חיים גנוז, והוא סוף סוף מתעורר וממאן להשלים עם שיעבודו. בשנים האחרונות צצו מול עינינו המשתאות ניצניה של מהפיכה. קמה תנועה עממית ובה עוז רוח חדש, שעברה מעמדת מגננה לעמדת מתקפה, ואף למדה לאחד כוחות. סימני שחרור היסטורי, דרמטי, הולכים ונאספים. לכבוד ט"ו בשבט אספתי אחדים מהם, ואגישם לקורא היקר בסלסילה מקושטת סרט:

במקצת הושב על כנו האמון בפוליטיקה הישראלית לאחר שהצטברו מספר הצעות חוק מפוכחות של צדק חברתי ועוז רוח שעברו על אף היותן כל כך ציוניות ויהודיות, כל כך תאבות חיים; פלא שלא חזינו בו עד עתה. חוק הנאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, חוק משאל העם על הגולן, ועוד חוקים שונים למניעת פגיעה ב'עקרונות המדינה' – שם נרדף לזכויותיו הקולקטיביות של עם ישראל.

נוסדו מכללות ומכוני מחקר, כמו "המכון לאסטרטגיה ציונית", "המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה", "המכללה למדינאות", "מרכז אריאל למחקרי מדיניות", תנועות חוץ-פרלמנטריות כמו "אם תרצו" שלקחה על עצמה להשיב לציונות את הסומק ללחיים, "ישראל שלי" הפועלת בזירת האינטרנט, אמצעי תקשורת ועיתונים חדשים (כמו "ישראל היום", "מחר", התחדשות "מקור ראשון", ואף כלי ביקורתי-סאטירי ברשת כמו "לאטמה"), ארגונים הפועלים בתחום המשפטי כמו "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל", תנועת "רגבים" והמרכז לזכויות האדם ביש"ע, ועוד.

ייתכן ואנו חוזים בתחיית העצמות היבשות. האוכלוסיות המוחלשות במדינה (חרדים, דתיים, מתנחלים, ימנים/לאומיים, ספרדים, מזרחים, ערבים, נשים) פקחו את עיניהם לקיפוח והחלו שלא להסכים למצבם כאזרחים סוג ב'. זהו צעד חשוב בדרך לשוויון זכויות, אך "אין אסור מתיר עצמו מבית האסורים" ותפקידנו הנמשך הוא לעזור להם להשתחרר מהמקום בו היו היהודים כל שנות הגלות. יחד איתם, הרוב הישראלי, מורדם, מוחלש, רדוף הזיות ופחדים ומיוסר בשוטים ועקרבים על ידי כלבי התקיפה של הדמוקרטיה, מתעורר לחיים. ההתפכחות של חלקים נרחבים בחברה הישראלית מחזיונות נביאי השקר (המגולמים היום בידי תקשורת אנטי-ישראלית) בשילוב תנועת השיבה אל היהדות, מתחוללת באינספור דרכים קטנות וגדולות, כמו למשל המוזיקה היהודית המתחדשת. הרוב הישראלי מגלה את עצמו מחדש ומשתחרר מהשלטון הזר ששרר כאן משך למעלה מ-60 שנה. זהו שלב המבהיר כבדולח את עצם קיומנו: המאבק לחירות.

האמנם אפשר שסיימנו לפחד להיות יהודים? האמנם אפשר שאנו שבים אל עצמנו, והופכים לישראלים באמת?

"קול דודי הנה זה בא, מציץ מן החרכים..."

בעד התבגרות

מצורף מאמר מעניין על 'רצח אב אידיאולוגי' – הרעיון ש'תנועת הנגד' נגד היהדות בישראל שורשה במתח הבלתי ניתן לפתירה בין הקשר אל העבר ויצירת היהודי החדש. המאמר נכתב על ידי ד"ר דרור אידר והופיע באקדמות כ"א (אלול תשס"ח) בשם "אֵם כל ההתנתקויות - על הדחקתו של המטאפיזי בשיח התרבות בישראל".  בין טענותיו: 'תנועת הנגד' נגד היהדות בישראל נובעת מרצח אב אידאולוגי (רצח הא-ל, כמו בתרבות הנוצרית, רק שהוא אביהם של ישראל) שבוצע במהלך ההתנתקות מהעבר ויצירת היהודי החדש בתקופת האמנסיפציה וההשכלה ולאחריה הציונות; הרצון הנואש להיפטר מארץ ישראל העתיקה נובע גם הוא מחוסר יכולת להתמודד עם הזהות היהודית; ותהליך השלום מילא וואקום של ריטואל דתי ועבודת אלילים (כולל קרבנות למולך השלום).

 http://data.jsc1.org/study-materials/2010/medinat-yisreal/7.pdf

יום רביעי, 24 בנובמבר 2010

בעד זיכרון

מעט ציטוטים ששכחנו או שהושכחו

"אין רשות לשום יהודי לוותר על זכות העם היהודי בארץ. אין זו סמכות של שום יהודי. אין זו סמכות של שום גוף יהודי. אין זו אפילו סמכותו של העם היהודי כולו החי אתנו היום - לוותר על איזה חלק שהוא בארץ. זוהי זכות האומה היהודית לדורותיה, זכות שאיננה להפקעה בשום תנאי. אילו גם היו יהודים באיזה זמן שהוא המכריזים על הסתלקותם מזכות זו - אין בכוחם ובסמכותם להפקיע זכות זו מהדורות הבאים. שום ויתור ממין זה אינו מחייב ואינו קושר את העם היהודי. זכותנו על הארץ – על הארץ כולה – קיימת ועומדת לעד, ועד ביצוע הגאולה המלאה והשלמה לא נזוז מזכותנו ההיסטורית." - דוד בן גוריון.

"לא היו מיליוני יהודים לאפר במותם, אלא לאחר שהפכו אבק בחייהם." - מנחם בגין.

"אם לא תחסלו את הגולה, הגולה תחסל אתכם." - זאב ז'בוטינסקי, בדברו על הגלותיות שבתוכנו.

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון" - יצחק רבין בנאומו האחרון בכנסת 5.10.95

"הציונות היא חזרה ליהודיות, עוד קודם שהיא חזרה לארץ היהודים" - בנימין זאב הרצל.

"הדרך היחידה להכניע את העם הזה היא באמצעות סימום התודעה הלאומית" - נתן אלתרמן.