בעד צדק

דמוקרטיה - שלטון העם על עצמו - מתבססת על עיקרון החירות: העם חופשי לבחור את נציגיו השולטים בו.

אולם, ישנה תפיסה שמעל עיקרון החירות מצוי עיקרון הצדק. תפיסה זו גורסת שצדק מצוי מעל דמוקרטיה, ולכן ניתן להגביל את הדמוקרטיה למען הצדק, ובמקרים בהם הצדק מופר, יש לוותר על החירות ולהשיב את הצדק על כנו.

על עיקרון זה מבוססת הטענה שבג"צ, הפרקליטות והיועצים המשפטיים מגינים על מיעוטים ועל זכויות אדם. הכוונה היא שהמשפטנים לא מייצגים רק את "שלטון החוק", אלא למעשה מייצגים את "שלטון הצדק".

אך ברגע שהוחלט לוותר על החירות לטובת הצדק, וניתן למשפטנים כוח להחליט מהו אותו צדק, ניתן להם כוח מוחלט. וכוח מוחלט משחית בצורה מוחלטת.

מי שאמונים על הצדק הפסיקו להתייחס לצדק כאל שיקול, ורואים במשפט כלי לקידום מטרות פוליטיות, על פי האינטרסים שלהם והשקפת עולמם הסובייקטיבית, בניגוד לדעת הרוב כפי שמתבטאת על ידי נבחרי הציבור בכנסת.

כוחם המוחלט הפך לעריצות.

לכן בישראל כיום אין דמוקרטיה - ואין צדק.

מדינה שבה למיעוט יש כוח לכפות את דרכו שלו על הרוב איננה דמוקרטית.

ההנחה ששופטי בג"צ והמשפטנים בפרקליטות המדינה ובמחלקות המשפטיות במשרדי הממשלה הם נציגי הצדק עלי אדמות, ושיש להם מונופול על הצדק, היא שגויה. יש להם סמכות לפרש את החוק - לא לקבוע אותו. יש להם סמכות לשפוט לפי החוק - לא לבטל אותו ביומרה של "צדק" ובשם "הדמוקרטיה", המשמשים אותם לדרוס את זכויות האזרח וחירויות הפרט, לחתור תחת יסודות הדמוקרטיה, לערער את שלטון החוק - ולרמוס את הצדק.

יש צורך בבלמים ובאיזונים כדי להשיב את הדמוקרטיה - והצדק - למדינה:

א) להגביל בחוק את כוחם של המשפטנים. פיסקת התגברות המאפשרת לכנסת לאשרר חוקים שבית המשפט העליון מבטל היא חובה בכל מערכת דמוקרטית מתפקדת. כך גם הגדרת סמכויותיו של היועמ"ש בחוק, כך שלא יוכל לנכס לעצמו סמכויות כרצונו. המשפטנים חייבים להיות תחת ביקורת תמידית של נבחרי הציבור, מכיוון שהם עלולים להרחיב את כוחם מתוקף היותם פרשני החוק.
המטרה היא שבשורה התחתונה יקבע רצון העם, ולא מיעוט עריץ. זו מהות הדמוקרטיה.

ב) לוודא שהשיקול היחיד המנחה את המשפטנים הוא הצדק. בחינוך משפטני העתיד של ישראל יש להנחיל את הצדק כעיקרון-על (ולא את עיקרון החירות המתבטא ב"חירויות הפרט" וב"זכויות אדם"), מתוך הבנה שתפקיד המשפט הוא להביא צדק. כי בלא צדק - אין חירות.

בעד הכרת הטוב

במוזיקה הישראלית המאמינה על כל גווניה (זמר עברי, זמר מזרחי, פופ ישראלי כמו של עוזי חיטמן, רוק יהודי כמו של מאיר אריאל), יש פשטות, עדינות, ואמונה תמימה - רגש של קרבה לאלוקים, הנוגע בנימי הנפש. השירים האותנטיים הללו מבטאים את הניגון הפנימי של ישראלים רבים, ומגלים את מי שאנחנו באמת. בין שירי האמונה הישראלים מצויים שירים רבים שמביעים רגש תודה, כמו "תודה על כל מה שבראת", "מודה אני" ו"הללוי-ה".

הכרת הטוב היא ערך חשוב במסורת ישראל, והיא הבסיס לכל התפילה והברכות. היא מבוססת על היכולת לראות ולהעריך את הטוב (שאנו לומדים מהבורא: "וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב", בראשית א' ד'), ומבטאת את היכולת להודות ולשמוח על השפע ועל כל הטוב שקיבלנו מה'. אנחנו לא מכירים תודה לתועלת חברתית - בשביל מי שעשה לנו טובה, או בשביל שהחברה תתנהל כמו שצריך, או כערך מוסרי - כי כפיות טובה זה רע, או כי זה להיות בני אדם טובים, אלא כזכות וכחובה - כי זו היכולת המיוחדת שלנו, וגם לפעמים הקושי הגדול שלנו, כיהודים: להודות.

כישראלים, הכרת תודה היא רגש בסיסי ומתאים לנו כל כך, כי היום אנחנו שוב יושבים בארץ אבותינו, כמו שקיווינו, כמו שהובטחנו. אם אנו מבינים באמת את גודל הנס שנעשה לנו, שבי ציון, אנו מתמלאים בשמחה ובהודיה. "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה... הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ, הָיִינוּ שְׂמֵחִים" (תהילים קכ"ו). ואכן, חלק גדול כל כך מהכרת התודה היהודית קשור תמיד לשיבתנו ולישיבתנו בארץ: בברכת המזון ("נודה לך ה' אלוקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה [...] ככתוב: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", דברים ח' י'), בברכת הביכורים, ועוד.

אך בחלק גדול משירי האמונה ה"חילוניים", לצד הכרת תודה מבצבצת נימת תלונה: "על הטובה והרעה והטובה", "ולא היה שלום", "על הדבש ועל העוקץ", "בארץ של חלב, מרור ודבש". כאן רואים את ההבדל בין שירי אמונה "חילונים" ו"דתיים". עבור הדתיים שבינינו, כל נימת תלונה כזו, כשהיא מופנית כלפי אלוקים, צורמת לאוזן. היא לא מהווה חלק מהקאנון היהודי שמבוסס על הכרת תודה שלמה, בוטחת, כי אף שהיא דקה, יש בה משהו מכפיות הטובה, ולכן מחוסר האמונה.

ואכן, בשירים אחרים, הנימה הדקה של תלונה הופכת למרכיב מרכזי של כפיות טובה. וכשכפיות הטובה היא לא רק נימה צורמת בשיר, אלא הקול המרכזי שנשמע בתרבות שלנו, ומקבל במה ערב ובוקר בכל כלי תקשורת רענן, היא אפילו מזכירה את חטא המתלוננים במדבר.

אולי אפשר לומר בזהירות רבה שחוסר הכרת תודה הוא בעיית הבעיות של החברה הישראלית.

בעד איזון

כל חברה נמצאת במתח בין שתי מגמות: קולקטיביזם ואינדיבידואליזם. בקטבים הקיצוניים של גישות אלה ליחסי הפרט והכלל, או שהכלל מוחק את האינדיבידואליות של היחיד (כמו שקורה בחברות טוטאליטריות), או שהזהות האינדיבידואלית של היחיד מוחקת את הכלל (כמו שבא לידי ביטוי בשירו של שלום חנוך: "אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם... יש רק יחידים").

למול אינדיבידואליזם קיצוני, בו כל אחד רואה רק את עצמו, בלי תודעת הזולת ובלי השתייכות ותרומה לחברה, ולמול קולקטיביזם קיצוני, בו היחיד חשוב רק בהיותו חלק מהכלל, שדורס לחלוטין את הפרט ומנצלו לצרכיו, היהדות מציגה דרך שלישית: היחיד והכלל תלויים זה בזה ותורמים זה לזה. ליחיד אין קיום ללא השתייכותו לכלל, גורלו תלוי בגורל הכלל, והשתייכותו לכלל מאפשרת לו לבנות את זהותו הייחודית. ולכלל אין קיום ללא כוחות חייו, רצונו החופשי ושאיפותיו של כל אחד מהיחידים המרכיבים אותו, וללא התפקיד המיוחד של כל אחד ואחד מהם. יש כאן שילוב בין טובת הכלל ובין טובת הפרט, ובין ערבות הדדית לבין בחירה חופשית.

מצד אחד, לכל אחד מאיתנו הכוח - הגדול לאין שיעור - להכריע במעשיו את העולם כולו לזכות או לחובה. וכך הרבים יכולים להיתפס בעוון היחיד. והקשר עמוק מזה, כמו שכתב הרבי מלובביטש: "וידוע בענין יחיד וכלל, שהיחיד ע"י פעולותיו, לא זו בלבד שהוא פועל על הכלל בכללותו – שענין זה ישנו באומות העולם גם כן – אלא שפועל גם על כל היחידים הנמצאים בהכלל". לעומת זאת, היחיד בתפילה הוא לא יהודי נפרד, בודד, ואינו עומד בפני עצמו, אלא רק כחלק מהכלל. את כל בקשותיו הוא מבקש עבור כלל העם, ואפילו את הבקשות האישיות והאינטימיות ביותר הוא מבטא בלשון רבים: "וטהר ליבנו לעבדך באמת..." וכך ליחיד נמחל והוא מתברך מכוחו ומזכותו של הכלל. האיזון מתאפשר כי כולנו קשורים זה בזה באופן שהוא מעבר להבנתנו. לכולנו שורש אחד.

לכל אורך ההיסטוריה, יהודים בחרו למסור את נפשם כדי להמשיך את הזהות הכללית של עם ישראל, מתוך בחירה והזדהות. אבל זו היתה בחירה בחיי נצח. כי "נצח ישראל לא ישקר", ומי שדבק בנצח ישראל חי לנצח, כחלק מההמשכיות והנצחיות של כלל ישראל.

בעד אומץ

הציונות התבססה על אקטיביות ויוזמה, אך עם השנים עברנו לתפיסה של פסיביות ומגננה. אם נמשיך בדרך הזו נוכל להרוויח זמן, אך הדרך הזו תוביל אותנו לסוף מר, כמו הצפרדע המתבשלת בסיר שמרתיחים לאט, שמתרגלת לטמפרטורה העולה בהדרגה ולא קופצת החוצה, עד שהיא מתבשלת למוות.

עוד מבצעים נקודתיים, עוד הבלגה ועוד התעלמות לא יביאו לנו שלום. גם נסיגה בוודאי שלא תביא שלום. הנסיגות רק מקרבות את האויב אלינו. המשך הכניעה והנסיגות מביאים להמשך המלחמה ולמוות.

דרך המגננה והפסיביות פירושה הבלגה והעלמת עין מכל מה שרוחש מתחת לפני השטח. דרך המגננה והפסיביות מכתיבה לחכות ליריב, ולהעניק לו את היתרון. דרך המגננה והפסיביות מכתיבה לצאת רק למבצעים מקומיים, שמטפלים רק בסימפטומים, ומכתיבה שהטרור, האימה והדם יימשכו. דרך המגננה והפסיביות פירושה לחכות לרגע האחרון, כשמאוחר מדי.

הבחירה בידינו אם לטפל באופן נקודתי בסימפטומים או לפתור את הבעיה מהיסוד. שורש הבעיה היא כמובן נוכחותו של אויב בארצנו. זה לא ייגמר כל עוד אויבינו יחיו בארצנו, בתוכנו, בערינו, סמוך לגבולותינו. אם לא נטפל בבעיה מהשורש, נשאיר לילדינו להתמודד עם בעיה חמורה שתהיה הרבה יותר גדולה ואף בלתי פתירה: לאחר שבקום המדינה מנו כמיליון וחצי, ועכשיו הם מונים כ-4.5 מיליון, אויבי ישראל בארצנו ימנו עשרות מיליוני אנשים. רק הרחקת שונאינו אל מחוץ לגבולות ארצנו תביא שלום - ביטחון ושקט - לישראל.

יש אנשים שהשמיצו את העברת האוכלוסין כפתרון "גזעני", לא לגיטימי, וכינו אותה בשם "טרנספר", כדי להזכיר לנו בתת מודע את המילה 'טרנספורט' שמחזירה אותנו אל השואה, ו'טיהור אתני' כדי להזכיר לנו את יוגוסלביה. להיפך, זה הפתרון שימנע את הצלחת הנאצים של היום. זה פתרון לא גזעני, נגד גזענות/אנטישמיות, אלימות ושפיכות דמים, שנאה וטרור. אפשר כמובן להסכים או לא להסכים, וכמובן מותר ואפילו רצוי להתווכח על אפשריות ויעילות דרך זו, אבל לא מוסרי לנכס את המוסר. 

הפתרון הזה צודק, כי זו ארצנו. הוא חיוני, כי זה כמו ניתוח מציל חיים, שיציל חיי אדם ואומה שלמה. הוא אפשרי, ברגישות ובנחישות. ברור שהוא יקרה במוקדם או במאוחר, וברור שצריך כמה שיותר מהר. הוא מוסרי, כי לא מוסרי להשלים עם גזענות, טרור, שנאה, ונהרות דם, רק כי אין לך כוח להילחם על שלך, כן, גם מול כל העולם.

לא מדובר על "ערבים" או "מי שאינו יהודי", אלא על כל מי שעוין אותנו ולכן מהווה סכנה עבורנו. אם יהיה אפשרי, לא יועברו הערבים בכללותם, אלא רק מי שמתנגד לקיומנו כאן (הרי ישנם ערבים ציונים שנאמנים למדינה: אמנם מעטים לצערנו, אבל יש עדה שלמה - העדה הדרוזית, חלק מהערבים הנוצרים, ואפילו פה ושם ערבים מוסלמים). אפשר לשאול מי לנו ומי לצרינו, ועל בסיס הגדרה עצמית כל מי שמתנגד לכיבוש הציוני יסולק מהכיבוש הציוני. לא מדובר רק על כל ערביי יו"ש ועזה המתנגדים לקיומנו כאן, אלא גם על אותם ערביי ישראל שנטמעו בתוכנו אבל שונאים אותנו ויהרגו אותנו בשעת הכושר, או שלא נטמעו בתוכנו ועוסקים בהרס תשתיות של המדינה בגלל התנגדות לכיבוש הציוני, ירי/יידוי אבנים/זריקת בקת"בים וזיקוקי תבערה בכוחות הביטחון ובאזרחים תמימים בשל דתם היהודית. אם לא יהיה אפשרי, יהיה מחוייב המציאות להעביר את כולם, אך לא בגלל שהם ערבים, אלא בגלל שהם אויבים שלנו ומלאי איבה כלפינו. למעשה, מי שלא מסוגל לערוך את ההבחנה הפשוטה הזאת הוא גזען. מי שחושב שיש לבני קבוצה אתנית/דתית מסוימת לגיטימציה להיות גזענים/אנטישמים - הוא גזען, והוא תומך בגזענות. מי שחושב שרק ליהודים אין זכות להגן על עצמם, להילחם באויביהם ולסלקם מארצם, ושלישראל אין זכות כמו כל מדינה נורמלית לסלק בוגדים, כמו החוק במדינה שלנו והחוק בכל מדינה נורמלית - הוא גזען, ותומך בגזענות.

לגבי האפשריות של העברת אוכלוסין - העברנו כ-9,000 איש ב'התנתקות' ב-2005. באמצעות לוגיסטיקה דומה וקצת מעוף אפשר לעשות זאת שוב. אמנם זה יהיה מסובך יותר כי הם אוכלוסיה עוינת, וקשה יותר כי מדובר ב-4.5 מיליון, אבל דרגת העוינות שלהם לא תשתנה, ולא כדאי לחכות שהם יהיו 10 מיליון. העברות אוכלוסין של עשרות מיליונים נעשו בעבר, אך מכיוון שהן תמיד נעשות ללא הסכמת האוכלוסיה המפונה, ככל שהאוכלוסיה המפונה קטנה יותר כך קל יותר לפנות אותה.

לגבי סוגיית פינוי-פיצוי, פייגלין מדבר על זה, לאחר שרחבעם זאבי דיבר על כך, אבל זה לא מוסרי לממן אויבים בכספנו (לקחת כסף מאנשים שעובדים קשה ולתת אותו לאויביהם זה גניבה ולא מוסרי, וגם אי אפשר להבטיח שהוא לא ילך למטרות לא טובות, או נגדנו). אין התנגדות שהאו"ם ומדינות ערב וכמה ממדינות המערב יתרמו כסף למטרה זו כמו שהם עושים עכשיו. הרי אין סיבה בעולם שהידידים הרבים ייעלמו כשאלה שהם תורמים להם כבר לא יילחמו ביהודים בארצם...

לגבי "מה יאמרו בעולם": א) אנחנו מדינה ריבונית, והגדרתה של מדינה ריבונית היא שהיא עצמאית להחליט על בטחונה, גבולותיה ועתידה כרצונה, בלי להיות תלויה באף אחד ובלי לשאול אף אחד אחר. ב) עדיף לחיות בניגוד לרצון העולם מאשר למות בהסכמת העולם, כמו שכבר קרה. ג) הסכמת העולם אינה מהווה מצפן מוסרי. הרבה פעמים היא מדד הפוך של מוסר כפול ככל שזה נוגע לנו. כאמור, לעולם יש רקורד בהעלמת עין ושיתוף פעולה עם זוועות בכל הנוגע ליהודים. גם כאן, אם העולם יתנגד, זה יהיה מוסר כפול: במאה ה-20 יושבו סכסוכים אתניים/דתיים רבים ועקובים מדם ע"י העברות אוכלוסין של עשרות מיליוני איש. רק כשהעברת האוכלוסין נועדה להגן על יהודים, היא הופכת פתאום ללא מוסרית?

זה הפתרון היחיד, ויש מקורות רבים בתורה לכך, למשל: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה... ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם, וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה, והיה כאשר דימיתי לעשות להם אעשה לכם" (במדבר ל"ג נ"ג-נ"ו).

לפי המציאות, ההיסטוריה, והוראות התורה, זה הפתרון המוסרי, הצודק, ההומאני, הנכון והטוב ביותר לעתידנו ולעתיד עמנו.

בעד מוסר וחיי אדם

כמה שווים חיים של בן אדם? - אי אפשר לחשב את ערכם. קדושת החיים היא ערך עליון.

הגנה עצמית ומכת מנע הן לא רק זכות, אלא חובה מוסרית. כדי להציל חיים של בן אדם מותר להרוג את מי שעומד לקחת אותם. קל וחומר שכדי להציל חיי אדם, מותר להרחיק ולגרש את המתנכל להרגו.

כדי להגן על חיי אומה שלמה, מותר להרחיק ולגרש מאות אלפי אנשים ששוטמים אותה. זו אף חובה מוסרית. יש פה סכנה פרטית - כי מישהו מביניהם עלול לקחת את חייו של מישהו מתוכה - וסכנה כללית.

החובה המוסרית לגבי הפרט: "הבא להרגך - השכם להרגו" עוד יותר תקפה ומורחבת לגבי אומה שלמה: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה... ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה. והיה כאשר דימיתי לעשות להם אעשה לכם".

מסקנה: כדי להציל אפילו חיי אדם אחד, ובוודאי חיי אומה שלמה, יש להעביר מארצנו את כל תושביה השונאים אותנו והמסכנים את חיינו. מי שיכול לעשות זאת ובוחר שלא לעשות זאת, אחראי לרצח הבא, חלילה.

בעד אמת

ב-"1984", ספרו הדיסטופי של ג'ורג' אורוול, הסיסמה החקוקה על בניין 'מיניסטריון האמת' היא "חירות היא עבדות, בערות היא ידע, מלחמה היא שלום". הסיסמאות שקידמה 'המפלגה' לא היו חצי אמת, או עיוות של האמת, או שקר סתם, אלא היפוך מוחלט מהאמת. הכל הפוך בשפה השקרית החדשה שמכונה "שיחדש". ההיסטוריה משוכתבת כל הזמן ע"י אנשי המפלגה, והחומרים בארכיונים מוחלפים כך שיתאימו לאג'נדה בהווה. הציבור מודע, אך בו זמנית עובד על עצמו שאינו מודע, לשקרים האלו, באמצעות שיטה שאימץ שנקראת "חשיבה כפולה". בספרו הכואב לקריאה ביטא אורוול כמה אמיתות נוקבות על הדרך בה כל זה יכול לקרות: השיח מעצב את המחשבה, התקשורת מבנה את המציאות, והפוליטיקה מכתיבה את ההיסטוריה.

המציאות שלנו במדינת ישראל היא אורווליאנית לחלוטין. הנה כמה דברים שניתן לעשות כדי לפזר את מסך הערפל ולראות את המציאות כפי שהיא באמת:

1) הרחבת והעמקת השיח במישור הפרטי והציבורי: לימוד יסודות המסורת, החוק והמשפט של עמנו, ועיגון הנורמות המוסריות שלנו בתנ"ך וביהדות בכלל, המשמשים כעוגן ביטחון נצחי ומוצק; לימוד היסטוריה עד כמה שאפשר ממקורות ראשוניים, ולא דרך תיווך מוטה ופרשנות שגויה; חשיפה לעמדות שונות, כיוון שכל אחת מאפשרת לראות זווית מסוימת מהאמת; ועליה מעל המפלס הרדוד של האקטואליה והבידור, והצמצום שהם כופים על השפה והמחשבה.

2) ביקורתיות כלפי כלי התקשורת: אצל אורוול, משרד התקשורת הממונה על המידע הוא בעצם משרד תעמולה המפיץ שקרים, ומכונה בשיחדש 'מיניסטריון האמת', שתפקידו להסתיר מהציבור את המציאות במקום להציג אותה בפניו.
בכדי להתמודד עם התקשורת הישראלית, שמתנהגת בדיוק כך, כדאי:
א) להיחשף לאינטרסים הכלכליים והפוליטיים ול"מאחורי הקלעים" של מעצבי דעת הקהל וקובעי סדר היום שלנו, ולהבין את הדרכים בהן התקשורת ממסגרת ומבנה לנו את המציאות, על מנת לצרוך אותה באופן ביקורתי ומושכל.
ב) להיחשף למגוון דעות: במיוחד כשיש אחדות דעים מקיר לקיר לגבי נושא מסוים והתקשורת מובילה קו מחשבה אחיד, מעין קמפיין תעמולה, להבין שהם מנסים למכור לנו משהו, וככל שהמכירה יותר בוטה ואגרסיבית, זה מעיד על כך שהסחורה יותר מפוקפקת. לברר מה הם מנסים להסתיר, ולבקש את דעות המיעוט. (לדוגמה: האם ההתנחלויות הם "מכשול לשלום", או שבאמת הם קו המגן על ערי מישור החוף? האם המדינה באמת מממנת את החרדים, או שהם מופלים לרעה בחינוך, תשתיות, תרבות וכו'?)
ג) הימנעות מלשון הרע ומוציאי שם רע, ובירור עובדתי והיכרות אישית: אנשי התקשורת בונים על חוסר ידע וחוסר היכרות כשהם מטפחים סטריאוטיפים ודמוניזציה, היוצרים שיח מידרדר ואלים נגד קבוצות ומגזרים בחברה. לכן עלינו לברר את העובדות לאשורן לפני שממהרים לקפוץ למסקנות, לא להיכנע לדעות קדומות, לשיפוט מיידי ולהנחת המבוקש, ולדאוג שרגשותינו לא ינגנו לחליל של אף אחד אחר. (למשל, האם ימנים הם באמת פנאטיים ואלימים וקיצונים ושונאי שלום וסכנה לדמוקרטיה, האם חרדים הם באמת פנאטים ואלימים וקיצונים וטפילים ומסריחים, האם מתנחלים הם באמת פנאטים ואלימים וקיצונים ומשיחיים ועושקים אותנו - או שאולי כשפגשנו 'חרדים', 'ימנים' ו'מתנחלים' גילינו שהם אנשים נורמטיבים ונחמדים, וההיפך מכל הסטיגמות השליליות? ואולי לא פגשנו, וכדאי לבדוק בעצמנו במקום להסתמך על התיוג המוטה של אחרים?)
ד) דבקות באמת: רוב הכתבות אינן דיווחים אלא חומרי תעמולה. קל לנו לראות מה רב כוחה של תעמולה (מהתעמולה נגד היהודים ומהתעמולה נגד מדינת ישראל במדינות רבות בעולם). על כן, לא לתת לאף אחד לשטוף לנו את המוח - גם אם קשה לעמוד מול הלחץ החברתי שיוצרת ספירלת השתיקה ומול החומה הבצורה של ה'אמת' בתקשורת, וגם אם לא תמיד מסוגלים למצוא את הכשלים שקיימים בטיעונים השקריים שמציפים אותנו בהם (למשל, כשמספרים לנו על הערבים "המסכנים והתמימים שרוצים שלום" ושזה "תלוי רק בנו", גם אם לא נוכל לשלוף מהשרוול תשובות כמו "הם בחרו בחמאס" או "מה עם ההסתה האיומה ברש"פ"). עלינו לבטוח בעצמנו, ולהכיר את המציאות בעצמנו, ולהסתמך על ההיסטוריה, העובדות, ועל אינטואיציה ושכל ישר.

3) להיאבק ולבחור באמת, גם בזירה הפוליטית, שוב ושוב. וסוף האמת לנצח.

בעד אהבה

כל אדם חושב בוודאי שאל את עצמו פעם מהי משמעות האנטישמיות. זו תופעה כה לא מובנת ויוצאת דופן, שאם חייזר מכוכב אחר היה נחשף בבת אחת להיסטוריה האנושית, אחת משאלותיו הראשונות היתה עוסקת בעם ישראל. השאלה שלו אולי היתה נחלקת לשתי שאלות סותרות: מדוע העם היהודי היה כה רדוף ולמוד סבל? וכיצד למרות זאת שרד באופן כה פלאי?

קודם כל, עצם הכפילות הזאת מבהירה את התשובה העמוקה, האמיתית, שבבסיס הדברים: שהרי נבואת הגלות והצרות נמצאת כבר בתורה, כמו גם ההבטחה שה' לא יעזוב אותנו. בתורה מתואר ומוסבר פשר הסבל שעברנו, ופשר הגאולה שניגאל.

אבל ננסה לבדוק את הדברים גם ברובד החיצוני. למעשה, שתי השאלות לא רק סותרות, אלא גם משלימות: שכן עצם העובדה שאנו העם העתיק ביותר, וששרדנו את כל העמים, הגלויות, הכיבושים והמלחמות, הביאה לצבירת ותק סבל שאין לעמים אחרים, כי רובם פשוט הושמדו כליל או נטמעו ונעלמו, ולא שרדו כדי לספר... כמו כן, את הסבל, הפחד והרדיפות שעבר עמנו בגלות אולי אפשר להסביר מעצם כך וכתוצאה מכך שהיינו בגלות רוב הזמן. עצם היות עם מחוץ למולדתו - זר, חלש וחסר מגן - הופך אותו לנרדף ע"י העמים בתוכם הוא חי. גלות כוללת בתוכה קיום נרדף, עד מוות. כך עולה מפשט התורה (קין מפחד כשמוטלת עליו קללת גלות: "והיה כל מוצאי יהרגני"; אברהם מתנבא בברית בין הבתרים: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינום ארבע מאות שנה", כשהעבדות והעינוי מתוארים ללא סיבה מפורשת אלא כפועל יוצא מעצם היותם גולים; בין הקללות בהר עיבל שיחולו אם לא נשמע בקול ה', קללת הגלות ופיזורנו בין הארצות כוללת קיום המתואר תוך מנוסה ופחד במדינות גלותנו, ללא סיבה מפורשת מעבר לעצם קללת הגלות).

עם זאת, זה לא מסביר מדוע השנאה ממשיכה גם עכשיו, כשהעם היהודי חזר למולדתו ונמצא בארצו שלו. ובכלל, זה לא מסביר מדוע האנטישמיות הינה תופעה יחידה במינה בהיקפה, בעוצמתה ובייחודה המהמם בהיסטוריה האנושית. זה לא מסביר למה היא התבטאה בצורות הנוראיות ביותר, ולמה היא התמידה כל כך הרבה זמן.

אכן, האנטישמיות היא תופעה לא רציונאלית, שלא ניתנת להסבר הגיוני. יתירה מזאת, 'הסברתה' שקולה לנסיון להצדיק אותה. הטעמים שעמי העולם נותנים לסיבת שנאתם אותנו מתחלפים כל הזמן: לפעמים זו סיבה דתית, לאומית, תרבותית, אתנית-גנטית; לפעמים כי אנחנו מתבדלים מדי, ולפעמים שאנחנו משתלבים מדי; עניים מדי, או עשירים מדי; בארץ זרה, או על אדמתנו עם מדינה. בקיצור, ריבוי הסיבות והיותן מנוגדות זו לזו מראה שהן רק לבושים מתחלפים, ויש סיבה עמוקה ויסודית וקמאית ותהומית וחשוכת-מרפא מתחת להם.

ייתכן שגם היא מוצגת, באופן חבוי יותר, בתורה. אולי מדובר ברגשי קנאה ותחושת נחיתות לגבי הקשר המיוחד שלנו עם הבורא.

בסיפורי התורה יש מוטיב רווח של שנאת אחים. העדפת האב את בנו האחד על פני האחרים מובילה לקנאה ולשנאה, המובילות בתורן לרצח, או לגלות.
שנאת אחים היתה כבר בין שני האחים הראשונים בהיסטוריה: קין מקנא בהבל, אחיו הקטן, שה' העדיף אותו וקיבל את מנחתו, ורוצח אותו. הוא נענש על כך בגלות, "נע ונד תהיה בארץ".
שנאת אחים היתה בין אברהם ולוט אחיינו (שהוא אומר עליו "אנשים אחים אנחנו"), שלמרות שאברהם הציל אותו ממוות, רועיו רבים עם רועי אברהם על הארץ ומשאביה. זה לא נגמר ברצח, אבל עדיין נגמר בגלות, והפעם מהצד הנרדף: אברהם אומר ללוט לבחור אזור בארץ, כשהוא עצמו יסוג ויגלה מרצונו למקום אחר.
שנאת האחים חוזרת אצל בניו של אברהם, יצחק וישמעאל. מתחולל ביניהם קרב על הירושה (גם כאן, הארץ, שהובטחה לאביהם), והפעם הפתרון של שרה, שה' תומך בו, הוא גירוש ישמעאל וגלותו מהארץ.
השנאה ממשיכה גם בדור הבא. בניו של יצחק, יעקב ועשו, מתחרים על הבכורה (הקובעת את הירושה ומי יהיה זכאי לקבל את הארץ, שהובטחה ליצחק) ועל הברכות (הכוללות "מטל השמיים ומשמני הארץ"). יעקב 'קונה' את הבכורה מהבכור שאמור להיות היורש החוקי ו'גונב' את הברכות, ועשו מתכנן לרצוח אותו. כאן, כמו בכל הקשור ליעקב אבינו, יש שני רבדים: ברובד הגלוי, המאבק נפתר כשיעקב בורח לחו"ל ויוצא לגלות. אך ברובד הסמוי, יעקב חוזר ארצה, ואף 'מתפייס' עם עשו, כשלמעשה עשו גולה מהארץ ועובר לאדום.
לבסוף, הסמל לשנאת אחים: סיפור יוסף ואחיו. האב מעדיף את הבן הקטן, ואחיו השונאים אותו על חלומות הגדולה והשלטון שלו וחושבים שאביהם יוריש לו הכל, מתכננים לרצוח אותו, אך ממירים זאת במכירתו. יוסף גולה למצרים אך בסופו של דבר בני ישראל כולם גולים מארצם.
גם הגלויות הבאות של עמנו נגרמו בעטיה של שנאת אחים.

אולי באותו אופן ניתן 'להבין' את שנאת העמים אותנו: כקנאת אחים בבן המועדף, "בני בכורי ישראל", העם שנבחר לקבל את הירושה: התורה, הארץ, ולקיים עם הבורא ברית מיוחדת של תפקיד ושליחות להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

ואולי מדובר במאבק של חסרי המוסר וחסרי האלוקים במוסר ובטוב ובצדק האלוקי. שכן זה הדגל שנושא עמנו, זו שליחותנו, זו מהות היהדות והתורה והמצוות, ומרכז אמונתו וערכיו ואורח חייו של עם ישראל. ביהדות, חוק ומוסר הם אותו דבר. אנשים הרוצים לחיות חיי הפקר חסרי דרישות ועכבות מוסריות, ללא השאיפה לסור מרע ולעשות טוב, ללא הדרישה לביקורת עצמית, ללא אפשרות הבחירה החופשית והדרישה לבחור בחיים, ללא הידיעה שיש דין ויש דיין, שונאים את מי שאינו חי כך. כי הוא לא מאפשר להם לחיות כך במצפון שקט. הוא מעיק על מצפונם ומנכיח את כשלונם כשהוא מייצג את הדרישה הזאת באורח חייו ומוכיח שהיא אפשרית. העובדה שלשונאי ישראל אין 'אלוקים', אין עכבות מוסריות, גם מסבירה למה היא התממשה בסבל ובאכזריות כה רבה במהלך ההיסטוריה. שנאת ישראל היא שנאת הטוב וההיפך מאהבת אלוקים.

שנאת ישראל בזמננו

מכיוון שהקיום והזהות של עם ישראל שלובים זה בזה באופן בלתי נפרד, שונאי ישראל רוצים להשמיד אותו חלילה פיזית ("להשמיד להרוג ולאבד", לא מזמן נמחה שליש מיהודי העולם) ורוחנית ("להשכיחם תורתך, ולהעבירם מחוקי מצוותיך"). המלחמה ניטשת כיום בעיקר במדינת ישראל כי רוב העם היהודי מצוי בארץ ישראל. האיום הפיזי גלוי לעין: ציר הרשע הגלוי של האנטישמיות מורכב מציר ערבי-מוסלמי בארצות ערב, ציר מערבי-נוצרי שמרכזו בעיקר באירופה, ומהגיס החמישי בתוכנו שמלבה את השנאה נגדנו. האיום הרוחני הסמוי, של שמד רוחני, מחיקת זהותנו היהודית, חמור באותה מידה. כשאנו רוצים להיאבק בשנאת ישראל, עלינו להיות מודעים לו ולהיאבק בו.

תסביך השנאה העצמית הלא מובן, ושנאת היהדות, מורשתנו העתיקה, העשירה והיפהפיה, והניתוק משרשרת הדורות, היא האבסורד הכי גדול של החברה הישראלית. ישנם יהודים שונאי ישראל: במוצהר ("אני שונא את יהדותי וגאה בזה", אולי כתוצאה מהפנמת האנטישמיות) ושלא במודע ("אני אוהב וגאה להיות יהודי אבל בז לאלה שנאמנים ליהדותם כי כך לימדו אותי"). שונאי-ישראל-במוצהר משתמשים בדרכים מתוחכמות וחריפות כדי להשניא את מורשת ישראל על שאר העם, וכך שנאת ישראל חלחלה לתרבות הישראלית.

המוסד היחידי שניצל במידה מסוימת משנאת ישראל הוא המוסד היחידי שנבחר על ידי הציבור, כנסת ישראל, אך גם היא נתונה במכבש לחצים מצד מוקדי הכוח האמיתיים, הדוחפים את נבחרי הציבור להתעלם מבוחריו ולבטל דה-פקטו את רצון העם. כך קורה שהעם בוחר יותר ויותר 'ימינה' ומקבל יותר ויותר 'שמאלה', ועדיין מסוגל לחשוב שהוא חי בדמוקרטיה. יש רבים שאפילו לא מודעים למלכוד המסוכן הזה. רבים אחרים חושבים שהמציאות הזאת והתהליכים האלה הם גזירת גורל.

לפיכך צריך להילחם: צריך להבין ולהבהיר שאנו במלחמה, כרגע חד-צדדית, ושאם תאבי חיים אנו, עלינו להפוך אותה להדדית. המלחמה בשנאת ישראל צריכה להתחיל קודם כל ביצירת מודעות אליה ולמהלכים המתרקמים מאחורי הקלעים ומעצבים את חיינו. עלינו להפסיק לנהל מלחמת-בלימה, ולעבור לשטח של שונאי ישראל. אין להם מונופול על יוזמה, מקוריות, מעורבות, ואם עתידנו כאן חשוב לנו, עלינו לפתוח במאבק עוצמתי וחסר פשרות בשנאת ישראל מבית ומחוץ.

שיטות הפצת שנאת ישראל במדינת ישראל דומות לדרכים שננקטו בידי אנטישמים בכל הדורות:

1) תעמולת שנאה
- תעמולת נגד: תעמולת שטנה ליהדות. הצגת היהדות כמנוגדת לערכים כמו צדק וחופש, הצגת המגזרים הנאמנים ליהדות כשרויים בחושך. כמובן מנוגד לחלוטין למציאות, ומבוסס על דמגוגיה, פופוליזם, שקרים ודמוניזציה.

- תעמולת בעד שהיא בעצם נגד: תעמולה "בעד ערכים אנושיים כמו 'שלום', 'זכויות אדם' ו'דמוקרטיה'", ככלי לניגוח ישראל והיהדות ע"י הצגת היהדות כסותרת אותם. (קל לישראלים להבחין שמדובר בערימת שקרים נאלחת כשמדובר בתעמולת שקר נגד מדינת ישראל, וקשה יותר להבחין בשקריות שלהם כשהיא מכוונת נגד היהדות). כמובן שזה נעשה תוך קידום העוולות נגדן נזעקים כביכול.

2) הסתה
הרחבת השסעים והפילוגים הדתיים, הפוליטיים, העדתיים והכלכליים בעם, ע"י דה-לגיטימציה ודמוניזציה, תעמולת הפחדה וטפילת האשמות כוזבות, קטלוג ודעות קדומות, שלילת האנושיות ושלילת זכויות, באסטרטגיית 'הפרד ומשול'.
- הצגת המגזרים המייצגים במובהק את הזהות היהודית כאיום על החברה, כמיטב המסורת האנטישמית: החרדים, המתנחלים והימנים (הנאמנים לתורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל) מוצגים כ"גרועים באויבינו", ומתוייגים כפאשיסטים, קיצוניים, אלימים, חשוכים, רוצים מדינת הלכה, כפיה דתית, שואבי כסף, צמאי דם, גזלנים וכובשים, סוטים ועברייני מין.
- מאיימים מפני כוונת החרדים להשתלט עלינו ולהקים 'מדינת הלכה' (כשמי שמכיר אותם יודע שאין דבר הרחוק מהם כמו רצון להשתתף בהתווית דרך לאומית), מכוונת הימנים להשתיק אותנו (כשמי שמכיר אותם יודע שהם מונעים מאהבה לכלל העם ולא יעשו דבר לפגוע בבני עמם, גם לא בשונאיהם מתוכם), ומכוונת המתנחלים למנוע שלום (כשמי שמכיר אותם יודע שהם אלה ששומרים על שלום ישראל).
- סתימת פיות ומניעת השמעת דעות אחרות: הפעלת מכבש לחצים פסיכולוגי של לחץ חברתי, פוליטיקלי-קורקט וקונופורמיזם ודה-לגיטימציה לדעות אחרות והצגת מי שלא משתתף ב"חמש דקות השנאה" כמשת"ף לא מוסרי. השתקה, סתימת פיות ומניעת חופש הביטוי גם לפי החוק והמשפט וע"י המשטרה, וגם ע"י הכחדתם הסימבולית ואי ייצוגם בתקשורת הכללית ואי מתן אפשרות להתבטא, להגיב ולהעביר מסרים, וגם ע"י דה-לגיטימציה כל כך חריפה עד שאין להם כביכול זכות קיום.

3) תעמולה בעד אויבי ישראל
הצגת אויבינו כקרבנות, חפים מפשע, מסכנים ואומללים (תוך ניצול המצפון היהודי ככלי נשק נגד העם היהודי). טשטוש היותם אויבים והעלמת הכיבוש הערבי בארצנו ככל האפשר (כגון יידויי אבנים יומיומיים בגליל וביו"ש, החלק הלא-פרופורציונאלי של ערביי ישראל בפשיעה ובאבטלה, הצתות על רקע לאומני, אונס על רקע לאומני, תנועת נישול מכוונת, השתלטות על קרקעות וחוסר אכיפה של בניה לא חוקית וכו'), במטרה להחליש את העם ולמנוע ממנו להתאחד ולפעול נגד שונאיו. (ושוב, קל לישראלים להבחין בכך כשזה קורה בחו"ל, כשהתקשורת הזרה מציגה את 'הסכסוך' הערבי-ישראלי באופן חד-צדדי ומוצא מהקשרו כתוקפן במקום הקורבן. קשה יותר להבחין בכך כשזה קורה בארץ, למשל כשהתקשורת הישראלית מציגה את המתנחלים באופן חד-צדדי ומוצא מהקשרו כתוקפן במקום הקורבן).

שנאת ישראל הנושנה עזה מתמיד בדורנו ובתוכנו. עלינו להיאבק בה ולהגביר בקרבנו אהבת ישראל. כל אחד מאיתנו צריך לאהוב כל יהודי ואת כל היהודים. ובאהבת ישראל כלול הכל - אהבת ה', אהבת היהדות והתורה והמצוות, אהבת הארץ, אהבת הבריות ואהבת הזולת ואהבת אדם.

אהבת ישראל היא כלל גדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" - לאהוב את חברך כאילו היה אתה עצמך. היא מתבססת על אהבה עצמית (כי אהבה עצמית מאפשרת את אהבת הזולת "כמוך") ועל אהבת ה' (סיום הפסוק הוא "אני ה'", והרי "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", כי כשאתה אוהב את הבורא בכל לבבך, אתה אוהב את כל ברואיו, וזה מאפשר בתוך קשיים והבדלים את אהבת הרע כמוך).