בעד איזון

כל חברה נמצאת במתח בין שתי מגמות: קולקטיביזם ואינדיבידואליזם. בקטבים הקיצוניים של גישות אלה ליחסי הפרט והכלל, או שהכלל מוחק את האינדיבידואליות של היחיד (כמו שקורה בחברות טוטאליטריות), או שהזהות האינדיבידואלית של היחיד מוחקת את הכלל (כמו שבא לידי ביטוי בשירו של שלום חנוך: "אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם... יש רק יחידים").

למול אינדיבידואליזם קיצוני, בו כל אחד רואה רק את עצמו, בלי תודעת הזולת ובלי השתייכות ותרומה לחברה, ולמול קולקטיביזם קיצוני, בו היחיד חשוב רק בהיותו חלק מהכלל, שדורס לחלוטין את הפרט ומנצלו לצרכיו, היהדות מציגה דרך שלישית: היחיד והכלל תלויים זה בזה ותורמים זה לזה. ליחיד אין קיום ללא השתייכותו לכלל, גורלו תלוי בגורל הכלל, והשתייכותו לכלל מאפשרת לו לבנות את זהותו הייחודית. ולכלל אין קיום ללא כוחות חייו, רצונו החופשי ושאיפותיו של כל אחד מהיחידים המרכיבים אותו, וללא התפקיד המיוחד של כל אחד ואחד מהם. יש כאן שילוב בין טובת הכלל ובין טובת הפרט, ובין ערבות הדדית לבין בחירה חופשית.

מצד אחד, לכל אחד מאיתנו הכוח - הגדול לאין שיעור - להכריע במעשיו את העולם כולו לזכות או לחובה. וכך הרבים יכולים להיתפס בעוון היחיד. והקשר עמוק מזה, כמו שכתב הרבי מלובביטש: "וידוע בענין יחיד וכלל, שהיחיד ע"י פעולותיו, לא זו בלבד שהוא פועל על הכלל בכללותו – שענין זה ישנו באומות העולם גם כן – אלא שפועל גם על כל היחידים הנמצאים בהכלל". לעומת זאת, היחיד בתפילה הוא לא יהודי נפרד, בודד, ואינו עומד בפני עצמו, אלא רק כחלק מהכלל. את כל בקשותיו הוא מבקש עבור כלל העם, ואפילו את הבקשות האישיות והאינטימיות ביותר הוא מבטא בלשון רבים: "וטהר ליבנו לעבדך באמת..." וכך ליחיד נמחל והוא מתברך מכוחו ומזכותו של הכלל. האיזון מתאפשר כי כולנו קשורים זה בזה באופן שהוא מעבר להבנתנו. לכולנו שורש אחד.

לכל אורך ההיסטוריה, יהודים בחרו למסור את נפשם כדי להמשיך את הזהות הכללית של עם ישראל, מתוך בחירה והזדהות. אבל זו היתה בחירה בחיי נצח. כי "נצח ישראל לא ישקר", ומי שדבק בנצח ישראל חי לנצח, כחלק מההמשכיות והנצחיות של כלל ישראל.