יום שני, 24 בינואר 2011

בעד מודעות

אי אז בשנות התשעים מכרו לנו אשליית 'שלום'. "הטעו את עמי לומר שלום שלום ואין שלום". חלקנו מלכתחילה לא שגינו בה ורובנו התפכחנו מאשליית 'תהליך השלום' השקרית שהתפוצצה לנו בפנים בתחילת שנות האלפיים.

הערבים לא רוצים שלום ולא רוצים מדינה. זו תחבולה, כחלק מהמאמץ לחסל את מדינת ישראל היהודית באמצעות מאבק דיפלומטי ומזוין לסירוגין, כשכל שלב תומך ומקדם את השלב הבא. ערפאת טיפח את האסטרטגיה של תורת השלבים, סבבים של מו"מ וסבבים של אלימות, כשגם במהלך המו"מ מכינים את שלב האלימות הבא.

אין דבר כזה פלסטינים. הם ערבים. ה'עם הפלסטיני' נוצר כאמצעי להשמדת הישות הציונית. הם אפילו לא מסוגלים לבטא את השם 'פלסטין' - רוכל ערבי ליד חומות העיר העתיקה קורא באנגלית "Balestinian Beer", בערבית Falastin. 'העם הפלסטיני' הומצא במן חיקוי חיוור לעם ישראל, על מנת להילחם איתו על אותה כברת ארץ, ע"י הליגה הערבית (ברית מדינות ערב) שהקימה ב-1964 את אש"ף (ה'ארגון לשחרור פלשתין') כחיקוי מודע לתנועה הציונית, התנועה לשחרור ארץ ישראל, התנועה הלאומית של העם היהודי. זה היה לפני מלחמת ששת הימים בה נכבשו חבלי הארץ הקרויים 'יהודה ושומרון'. בהמשך הפך ארגון הטרור אש"ף לפת"ח, שכעת עומד בראשות 'הרשות הפלשתינית', המנהיגה את ה'ישות הפלשתינית'. "הם הקניאוני בלא אל ואני אקניאם בלא עם".

תכנית השלבים גובשה כאסטרטגיה בכינוס הליגה הערבית ב-1974. באותו יום בו חתם יאסר ערפאת על הצהרת העקרונות של הסכם אוסלו במדשאת הבית הלבן ב-1993, הוא הסביר בראיון לטלוויזיה הירדנית שהמטרה היחידה היא לגנוב את ארץ ישראל מעם ישראל, ותו לא: "מאחר ואיננו יכולים להביס את ישראל במלחמה, אנו עושים זאת בשלבים. אנו לוקחים כל פיסה וכל שטח שאנחנו יכולים מפלשטין ומקימים שם ריבונות, ומשתמשים בה כקרש קפיצה לקחת עוד. כשיגיע הזמן, יצטרפו אלינו אומות ערב למכה סופית נגד ישראל. על מנת להשיג את המטרה של השיבה לפלשטין על כולנו לפעמים לחרוק שיניים, אבל אל לכך לפגוע במאבק המתמשך באויב הציוני. נסיגתה המואצת של ישראל מהשטחים הכבושים היא רק שלב ראשון בהקמתה של מדינת פלסטינית שבירתה ירושלים. רק מדינה כזו תוכל אז להמשיך את המאבק למיגור האויב מכל שטחי פלסטין."

פלסטין היא פלשתינה. ארץ ישראל.


קצת היסטוריה של ארץ-ישראל

יישוב יהודי היה קיים ברציפות בארץ ישראל במשך 3000 שנה, מאז כיבוש הארץ ע"י יהושע (1272 לפנה"ס) ועד חורבן בית המקדש השני (73 לספירה), גם בתקופת התנאים שחיברו את המשנה (שנחתמה ב-200 לספירה), האמוראים שחיברו את הגמרא (שנחתמה ב-500 לספירה) ובמשך 1800 השנים האחרונות עד ימינו.

עם ישראל חי בארצו בריבונות ישראלית במשך קרוב לאלף וחמש מאות שנים, מתוכם עמד בית המקדש במשך 1000 שנה. כשהיתה להם אחדות ואמונה וקיום תורה ומוסר חברתי, ישבו בני ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מחוברים למעגל השנה ולאדמה, והממלכה עמדה בקשרים עם תרבויות רחוקות וידעה תקופות פריחה (כמו תקופת דוד המלך ושלמה המלך) ותקופות שפל (כמו גלות בבל). אך כפי שרואים בתנ"ך, מצב רווח היה אובדן האחדות, האמונה, שמירת התורה והמוסריות. באו תקופות של כיבושים זרים, מלחמות ואפילו גלויות, שתמיד באו בהזמנה שלנו, על ידי השמאל שלנו או הימין שלנו, מי שלא היה לו נוח עם שאר אחיו. הנביאים התריעו שאם לא יחזרו בתשובה - ישובו אל הצדק, המוסריות, אלוקים - הם יגלו מעל הארץ כמו שמובטח בתנ"ך. אכן, בשלב ראשון, עשרת השבטים גלו מהארץ על ידי אשור. ממלכת יהודה נותרה למרות שאיבדה את עצמאותה, הנביאים הפצירו בעם לשוב אך זה לא קרה, וגם בית המקדש השני חרב, ואיתו ממלכת יהודה, במלחמה בה מתו כשניים וחצי מיליון יהודים. הרומאים הכריחו את מרבית הניצולים לגלות מעל אדמתם, לגלות ארוכה ומרה שתימשך אלף שמונה מאות שנה.


אחרי חורבן המקדש, כשכבשו הרומאים את ארץ ישראל, הקיסר אדריאנוס, שרצה למחוק את הקשר בין היהודים ליהודה, כינה את ארץ ישראל בשם המנהלי 'פרובינקיה סוריה-פלשתינה' ע"ש הפלישתים שהיו אויבים מרים של עם ישראל בעבר כביזיון ועלבון ליהודים, פרובינקיה שכללה את מחוז סוריה בצפון ופלשת בדרום. עם זאת כולם ידעו שבאמרם 'פלשתינה' הם מתכוונים לארץ ישראל. גם אחרי החורבן וסיום התקופה הריבונית נשאר בארץ מיעוט יהודי, וכבכל ארצות הגלות, גם המיעוט היהודי שבארץ סבל קשות מרדיפה. הארץ עברה כיבוש אחר כיבוש (הרומאי, הביזנטי, הצלבני, הממלוכי, העותומאני). אף כובש לא הרשה ליהודים לחזור, אך אף כיבוש לא הפך את ירושלים לבירתו, והארץ נותרה שוממה: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" (ויקרא כ"ו ל"ב).

במשך אלף ושמונה מאות שנה התגעגעו היהודים למולדתם ולא שכחו אותה. הקשר לא ניתק. הם זכרו את ירושלים גם בזמני שמחה, צמו על החורבן, והתפללו לשוב לארצם, בכל עמוד ועמוד בספר התפילה, בכל יום, שלוש פעמים ביום. מאז ומעולם עלו יהודים לארץ לחיות בה או להיקבר בה. השאיפה לציון היתה תמיד חלק מהותי מהזהות היהודית בגלות.

הציונות המעשית צריכה למעשה להיות מתוארכת לעליית אלפי תלמידי הגר"א בתחילת המאה ה-19 (1809), ולמבשרי הציונות משה הס, הרב יהודה אלקלעי והרב צבי הירש קלישר שהקדימו ב40 שנה את התנועה הציונית שמלמדים בבי"ס ולא היוו זרם מינורי. ולאחריהם העליה הראשונה שהיתה מורכבת מחלוצים חרדים (1881, ובעליות שהיו ברובן דתיות, מ-1740 עד העליה השניה ב1904). העליות הבאות, החילוניות, נבעו משילוב גורמים חיצוניים ופנימיים: ציונות, אנטישמיות גוברת, פרעות ופוגרומים, ולגיטימציה מצד הגויים לעליה ארצה. את המושבות הראשונות הקימו החלוצים הראשונים, יהודים חרדים חקלאים (הבלדה על יואל משה סלומון), שחרטו על דגלם הקמת מושבות קבוצתיות ועבודת אדמה והקימו את רחובות, ראשון לציון, ראש פינה, פתח תקווה, נס ציונה, זכרון יעקב, יסוד המעלה, עקרון, חדרה, מקווה ישראל, לצד היישוב היהודי 'הישן' שהתקיים לאורך אלפי שנים ומעולם לא פסק, בירושלים, יפו, טבריה, צפת וחברון. באמצע המאה ה-19 החלו עליות מרוכזות יותר של יהודים לארץ. באותו זמן היה עדיין כיבוש עותומאני, טורקי מוסלמי, ובארץ התגוררו 'פלאחים' ערבים ובדואים (אמנם, היו שטענו, כמו דוד בן גוריון ויצחק בן צבי בספרם על תולדות ארץ ישראל, שאותם פלאחים מעטים היו צאצאי יהודים שאולצו להתאסלם מספר דורות לפני כן. תיאוריית ההתחברות עדיין חיה ובועטת). בזמן המנדט הבריטי עודדו הבריטים את הערבים להגר פנימה בעודם מונעים מיהודי אירופה הנרדפים, המוכים, העומדים בפני שואה, לחזור לארצם, בשורת 'ספרים לבנים' גזעניים שאסרו על יהודים לעלות, להתיישב, לבנות בתים ולרכוש קרקעות בארץ.

מרבית הערבים בארץ ישראל הם מהגרים חדשים שהגיעו ברובם לארץ במאה ה-20. למעשה, כ-90% מהם הם צאצאי מהגרים ערבים שהיגרו לארץ מאז מחצית המאה ה-19, 1850 ואילך, ובמיוחד בשלושים שנות קיומו של המנדט הבריטי (1917 עד 1947), לאחר שהחלוצים החלו להפריח את השממה, לייבש ביצות ולסלול כבישים, וכמובן, לספק עבודה. הם באו לארץ מארצות ערב: ירדן, סוריה, לבנון, כוויית, ערב הסעודית, עיראק, מצרים, אלג'יר, בוסניה, צ'צניה, חורן, חיג'אז, בהגירת עבודה. רוב המהגרים הערבים חיקו את דפוסי ההתיישבות החלוצית העברית: הם התיישבו היכן וכיצד שהתיישבו החלוצים העברים.

אף אחת ממדינות ערב השכנות לא התקיימה כישות מדינית לפני 1913, אלא כחלק מהאימפריה העות'ומאנית הטורקית המוסלמית. הן לא היו אלא אוסף בלתי מאורגן של שבטים, שכל הזמן ניסו לכבוש שטחים אחד מהשני. המהגרים הביאו לארץ הקודש את ה'תרבות' העתיקה של הפחדת השכן במטרה לגזול את אדמתו. רבים מהם היו פושעים או מנודים, שלא יכלו למצוא תעסוקה בארצותיהם ולכן חיפשו את מזלם במקום אחר. השלטון הבריטי הסכים לקלוט חלק מהם ככוח עבודה זול והרשה להם להתיישב בשטח שיועד למדינת היהודים, על פי כתב המנדט שהופקד בידיהם (יאסר ערפאת, לדוגמה, מנהיג אש"פ, שקרא לעצמו 'פליט פלסטיני', לא היה יליד הארץ אלא נולד בקהיר שבמצרים בשנת 1929, ודיבר ערבית בניב מצרי. הוא שירת בצבא המצרי, למד באוניברסיטת קהיר וחי בה עד 1956, אז עבר לערב הסעודית. בשנת 1958. יחד עם חבריו מערב הסעודית, ייסד בכוויית את ארגון הטרור פת"ח, שקדם לאש"ף). הערבים ה"פלשתינאים" דורשים הכרה בזכויות שהיו להם "לפני 1948", לא לפני כן, לפני 1917 לדוגמה, שכן אז לא היו כאן. אם יוסיפו 60 שנה למניין זכויותיהם 'ההיסטוריות' על ארץ ישראל הם עלולים לשלוח את עצמם חזרה לארצות מוצאם – ירדן, סוריה, מצרים, לבנון, כוויית, ערב הסעודית, ועיראק. 'שחרור פלסטין', לפיכך, הוא חיסול ישראל.

כמו שכתב רבין, "מדינה פלשתינאית תקום רק על חורבותיה של מדינת ישראל" ('פנקס שירות').

מקורות:
פלסטין תחליף את ישראל: דברי מנהיגים פוליטיים ודתיים פלסטיניים
נמאס! האמנה הפלשתינית במלואה
סופה של ישראל - סרט אפקטים 'פלסטיני' בו תל אביב מתכסה דגלי אש"ף ושדרן בכאפיה מחליף את יונית לוי בחדשות ערוץ 2.


פורסם על ידי ב-

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)