רוחות של תקווה וחירות
"כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ, קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי לָךְ..."
מסעו של עם ישראל החל כשנאמר לאבי האומה, אברהם אבינו, "לך לך", והוא פתח במסע שהוא מסע לךַ, חזרה אל עצמך. המסע המשיך עבור עם ישראל כעם ממש ברגע שהפך לעם, ושולח לדרכו באמירה "שלח את עמי", במשך ארבעה חומשי תורה, במדבר אל עבר ארץ כנען. אותו מסע המשיך במדבר הגלות במשך אלף שמונה מאות ושמונים שנה דרך הכיבושים הזרים, העמים, הדתות והתרבויות שביקשו לשעבדנו.
מהותו של עם ישראל היא הליכה, תנועה, מסע. אך אלו לא סתם נדודים. מסע זה אינו מסתכם בשילוח לחופשי. הוא כולל יעד. "אין זה שחרור לשמו, חופש ללא מחויבות או תכלית, אלא חירות, החותרת ליעד רוחני, דתי ולאומי, שיש בצדה גם חובות." (לקסיקון לתרבות ישראל). "לך לך - אל הארץ אשר אראך", "שלח את עמי - ויעבדוני". מסעו של עם ישראל הוא מסע לחירות. "הסוד של כוח העמידה הישראלי במאבקים ובמלחמות שנכפו עלינו מאז נחלנו את עצמאותנו," אמרה גולדה מאיר ב-1969, "הלא הוא גורל הצמידות שבין קיום לקוממיות, ותודעת צמידות זו."
מאבקנו הקיומי זהה עם מאבקנו לחירות, ומכאן שמנו ישראל, "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל". מאבקו של העולם נגד עם ישראל חופף למאבקו נגד החירות. כל אחת מהתרבויות ששלטו ברמה באנושות טיפחה את העבדות, הפיזית והמנטאלית, של בני האדם. מאז מצרים, 'בית עבדים', בית של עבדים, דרך רומי (ברומן המפורסם "אחיי גיבורי התהילה", למשל, הסנטור הרומי שנשלח ליהודה רואה בחוקים הישראליים כמו שבת, יום המנוחה הסוציאלי, הנשמר גם ובמיוחד על ידי "עבדך ואמתך", ובחוק לשחרור העבדים לחופשי, איום קיומי על הציוויליזציה הרומית, עד ש"צר העולם מהכיל את רומא ואת יהודה גם יחד...") ועד התרבות המערבית השלטת היום, המתבססת על חוסר שוויון ועל שעבוד ועבדות (חומרית, לאלילי הכסף, ורוחנית, לאלילי התוהו) המאפשרים לחזקים להמשיך לשלוט בחלשים. מאבקו של עם ישראל לחירות, ובעקבות זאת עם ישראל עצמו, נתפס על ידי הציוויליזציות הללו כאיום קיומי.
המדריך למהפכה
המאבק לחירות של עם ישראל נמשך ביתר עוז. נראה שעוד יש בעם כוח חיים גנוז, והוא סוף סוף מתעורר וממאן להשלים עם שיעבודו. בשנים האחרונות צצו מול עינינו המשתאות ניצניה של מהפיכה. קמה תנועה עממית ובה עוז רוח חדש, שעברה מעמדת מגננה לעמדת מתקפה, ואף למדה לאחד כוחות. סימני שחרור היסטורי, דרמטי, הולכים ונאספים. לכבוד ט"ו בשבט אספתי אחדים מהם, ואגישם לקורא היקר בסלסילה מקושטת סרט:
במקצת הושב על כנו האמון בפוליטיקה הישראלית לאחר שהצטברו מספר הצעות חוק מפוכחות של צדק חברתי ועוז רוח שעברו על אף היותן כל כך ציוניות ויהודיות, כל כך תאבות חיים; פלא שלא חזינו בו עד עתה. חוק הנאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, חוק משאל העם על הגולן, ועוד חוקים שונים למניעת פגיעה ב'עקרונות המדינה' – שם נרדף לזכויותיו הקולקטיביות של עם ישראל.
נוסדו מכללות ומכוני מחקר, כמו "המכון לאסטרטגיה ציונית", "המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה", "המכללה למדינאות", "מרכז אריאל למחקרי מדיניות", תנועות חוץ-פרלמנטריות כמו "אם תרצו" שלקחה על עצמה להשיב לציונות את הסומק ללחיים, "ישראל שלי" הפועלת בזירת האינטרנט, אמצעי תקשורת ועיתונים חדשים (כמו "ישראל היום", "מחר", התחדשות "מקור ראשון", ואף כלי ביקורתי-סאטירי ברשת כמו "לאטמה"), ארגונים הפועלים בתחום המשפטי כמו "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל", תנועת "רגבים" והמרכז לזכויות האדם ביש"ע, ועוד.
ייתכן ואנו חוזים בתחיית העצמות היבשות. האוכלוסיות המוחלשות במדינה (חרדים, דתיים, מתנחלים, ימנים/לאומיים, ספרדים, מזרחים, ערבים, נשים) פקחו את עיניהם לקיפוח והחלו שלא להסכים למצבם כאזרחים סוג ב'. זהו צעד חשוב בדרך לשוויון זכויות, אך "אין אסור מתיר עצמו מבית האסורים" ותפקידנו הנמשך הוא לעזור להם להשתחרר מהמקום בו היו היהודים כל שנות הגלות. יחד איתם, הרוב הישראלי, מורדם, מוחלש, רדוף הזיות ופחדים ומיוסר בשוטים ועקרבים על ידי כלבי התקיפה של הדמוקרטיה, מתעורר לחיים. ההתפכחות של חלקים נרחבים בחברה הישראלית מחזיונות נביאי השקר (המגולמים היום בידי תקשורת אנטי-ישראלית) בשילוב תנועת השיבה אל היהדות, מתחוללת באינספור דרכים קטנות וגדולות, כמו למשל המוזיקה היהודית המתחדשת. הרוב הישראלי מגלה את עצמו מחדש ומשתחרר מהשלטון הזר ששרר כאן משך למעלה מ-60 שנה. זהו שלב המבהיר כבדולח את עצם קיומנו: המאבק לחירות.
האמנם אפשר שסיימנו לפחד להיות יהודים? האמנם אפשר שאנו שבים אל עצמנו, והופכים לישראלים באמת?
"קול דודי הנה זה בא, מציץ מן החרכים..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה