"To be, or not to be: that is the question."
לא לחינם התורה ציוותה: "הנה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים" (דברים ל, טו יט). "לחיות או למות" היא הברירה המוסרית הניצבת מולנו בכל עת. ולא רק עבור כל אדם, אלא עבור כל עם. יש תרבויות שבוחרות בחיים, אך משחר ההיסטוריה היו תרבויות שבחרו באפשרות השניה.
אבטיפוס ראשון לתרבות שלא בוחרת בחיים הוא תרבות אובדנית.
שנאת החיים האובדנית הרווחת בתרבות המערבית משתקפת בתרבות שלה, המלאה פטליזם, גורליות, אירוניה, מאז תרבות יוון והתרבויות הפגאניות. בפסיכולוגיה, פרויד קרא לכך "תנאטוס", יצר המוות, בניגוד ל"ארוס", יצר החיים. בפילוסופיה, אלבר קאמי קרא לכך "האבסורד הקיומי", אי-נחת קיומי הנובע מחיים של חוסר תכלית. במונולוג המפורסם של המלט נטען שמבחינה אקזיסטנציאלית, הבחירה במוות היא הנאצלת. החיים מעבירים את האדם שלל משברים וייסורים, ועדיף לא לחיות. הסיבה היחידה להימנעות מהבחירה במוות היא פחד קמאי מהלא נודע. כך, במשפט בודד, שייקספיר לוכד את הפטאליזם המערבי העמוק: מעין כמיהה למוות, שלעיתים נדמה שממלאת את חלל האמנות, היצירה, המחשבה והתרבות המערבית.
היא משתקפת גם במוסר המערבי, הספוג אותה אובדניות וכמיהה למוות, שכן ההבדל העיקרי בין המוסר היהודי לבין המוסר המערבי הפגאני/הנוצרי הוא שהמוסר היהודי דוגל בקדושת החיים, בעוד המוסר הפגאני/הנוצרי/המערבי דוגל בקדושת המוות. שהרי דתות הנצרות והאסלאם אמנם התבססו ושאבו מהיהדות, אך הן מהוות עיוות פגאני שלה. הדבר מתבטא במבני העומק שלהם ותכניהם. וכך הנצרות דוגלת באהבת האויב, בניגוד ליהדות שדוגלת באהבת הידיד. אהבת האויב מביאה לזלזול בחיים. וזלזול בחיים מביא לבסוף בהכרח לקידוש המוות.
קידוש המוות הנוצרי מתבטא קודם כל בתכניה המיתיים-רוחניים של הנצרות (המיתוס המכונן הוא מותו בייסורים של יהודי, שבכך מכפר על חטאי האנושות כולה; כתבי הקודש מתרכזים בסיפור מותו; החפץ המקודש הוא הצלב, מתקן מותו; הסמל הויזואלי המרכזי הוא גופה מדממת וצלובה; טקסי הפולחן כוללים באופן סימבולי וסמי-קניבלי אכילה מבשרו ושתיית דמו; האידאל הרוחני הוא סיגוף, נזירות ופרישות מן העולם; תפיסת החטא-והכפרה טוענת שאין כפרה מלבד המוות, בעקבות החטא הקדמון בגללו אנו אשמים מעצם בריאתנו), ושנית, בדרישותיה המוסריות המעשיות.
בעוד ביהדות, הדרישה המכוננת את המוסר החברתי מושתתת על אהבת הזולת שהוא חברך: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), לפי הנצרות, הדרישה המכוננת את המוסר החברתי מושתתת על אהבת האויב, השונא והתוקפן: "ואהבתם את אויבכם" ("Love your enemies, do good to them which hate you, bless them that course you, and pray for them which despitefully use you").
באותו אופן, בעוד הדרישה הבסיסית ביהדות היא לצדק (מידה כנגד מידה, שכר לצדיקים ועונש לרשעים), הדרישה הבסיסית בנצרות היא לא להתנגד לרוע, 'להפנות את הלחי השניה' ("Ye have heard that it hath been said, an eye for an eye, and a tooth for a tooth: but I say unto you, that ye resist not evil: but whosoever shall smite thee on thy right cheek, turn to him the other also.")
ה'מוסר' הנוצרי אסתטי מבחינה מוסרית (במקום לחפור על צדק ומשפט, שכר ועונש, צדיקים ורשעים, זכאים וחייבים, בואו פשוט נאהב את כולם!), ואף מתיימר להציב דרישה מוסרית נשגבת ונעלה יותר מהמוסר היהודי ה'לא הומאני' וה'פרימיטיבי' כביכול, אך זהו מוסר קלוקל, מזויף, מעוות וצבוע, המשחית ומרקיב את החברה. למעשה, ההתחסדות הנוצרית, "כחזיר הפושט טלפיו ואומר: ראוני שאני טהור", מסוכנת אף יותר מהעזות המוסלמית, בעוותה את עצם האפשרות והלגיטימיות של מוסר וצדק. ואכן, לאורך ההיסטוריה חווינו על בשרנו את ה'מוסריות' הרבה של הנוצרים.
דוגמה נוספת לתרבות אובדנית שלא בוחרת בחיים נמצא בתרבויות המזרח. ברוב תרבויות המזרח אין היבט מוסרי, או הבדלה בין טוב לרע. זה גורם להאדרת הפאסיביות ואי-השתתפות אקטיבית בחיים (בודהיזם למשל), או להאדרת המוות (חרקירי למשל), או לדוקטרינה סמי-נוצרית של אי-אלימות (גנדי כידוע התנגד לציונות, מתח ביקורת על היהודים שאינם מוכנים להפנות את הלחי השניה, באמרו על השואה: "אני מכיר יהודי אחד שדוגל באי אלימות, ואפילו הוא לא מסוגל לאהוב את הנאצים, אז איך כמה מיליוני יהודים יהיו מסוגלים?")
האבטיפוס השני לתרבות שלא בוחרת בחיים הוא תרבות שדוגלת באלימות וברצח של האחר. דוגמאות למכביר קיימות לאורך ההיסטוריה. בימינו זו תרבות האיסלאם של דין וחרב: "דין מוחמד בסיף", "אנו אוהבים את המוות כמו שאתם אוהבים את החיים", "מוות לכופרים".
האבטיפוס השלישי לתרבות שבוחרת במוות הוא תרבות שבמהותה משלבת התאבדות ורצח, כמו המשטר הנאצי. למעשה, הדחף האובדני והדחף הרצחני הם במהותם אותו כוח: הדחף למחות את החיים.
ההגדרה הפיזיקאלית של חיים היא שהם התנגדות אקטיבית לחוק השני של התרמודינמיקה, לאי סדר, לאנטרופיה. זו הסיבה שכל תרבות שלא מחוברת לקדושה (לטרנסצנדנטי, שמעבר למערכת) נכנעת לאנטרופיה ונעלמת.
ההגדרה הפיזיקאלית של חיים היא שהם התנגדות אקטיבית לחוק השני של התרמודינמיקה, לאי סדר, לאנטרופיה. זו הסיבה שכל תרבות שלא מחוברת לקדושה (לטרנסצנדנטי, שמעבר למערכת) נכנעת לאנטרופיה ונעלמת.
ויש תרבויות בהן החיים הם ערך עליון. אך גם בהן, הבחירה בחיים יכולה להיות אקסיומה תועלתנית-הישרדותית, במובן הביולוגי-אבולוציוני או במובן המוסרי. למזלנו, התרבות לתוכה נולדנו, גדלנו וחונכנו, המושפעת עמוקות מהמסורת היהודית, מקדשת את החיים לא רק כחלק משיח של זכויות הפרט ('הזכות לחיים'), אלא רואה בבחירה בחיים חובה מוסרית. עבור יהודי, קדושתם של החיים נובעת מכך שהם ניתנו ממי שהוא מקור החיים. זהו המנוע המעודד צמיחה והתפתחות, יצירה, חמלה, אהבה, חיים. האמת היא שיש גבורה מוסרית בעמידה על נפשך מול מי שקם עליך, וזו המשמעות של היות צה"ל הצבא המוסרי ביותר בעולם, והגבורה המוסרית של חיילי צבא ההגנה לישראל.
בשנים האחרונות נראה שמדינת ישראל אימצה את ה'מוסר' האובדני המערבי. הדרישה הנוצרית של חוסר התנגדות לרוע ואהבת האויב (העדפת מותנו על פני מות אויבינו) הלכה וחלחלה אלינו, ע"י אימוץ התרבות המערבית ובגיבוי לחצים בתוכנו ומחוצה לנו. התפיסה הזו הולכת ונכפית על החברה הישראלית ועל צבא ההגנה לישראל. זו תפיסה נוראית, מכיוון שזלזול בחיים מוביל בהכרח לקידוש המוות. אנו, שערך החיים מאז ומעולם היה עבורנו ערך עליון, החלנו מזלזלים בו. כאן עלול להיות טמון גרעין חורבננו, חלילה, אם לא נתעורר. עלינו להבין שאין לנו מה לשאוב מתורות זרות אלה, ולהתרפא ולחזור לבחור בחיים.
