בעד רומנטיקה

הקשר העתיק בין האדם והאדמה, שנשכח מאיתנו בחברה העירונית המודרנית, מתגלה בכתבי מורשתנו. הקשר הזה מתגלה קודם כל בשמם, כי שם הוא מהות. האדם נוצר מן האדמה ולכן שמו ניתן לו מן האדמה: "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים" - אנו אדמה וקצת רוח.

הקשר המיוחד בין אדם ואדמה מצוי לאורך הסיפור על שורשי ההתחלה. תחילה אנו מקבלים את הרקע: "וַיַּצְמַח ה' אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל; וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ב', ט'), ואז מופיע האדם על הבמה: "וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב', ט"ו). וכעת מוצגת בפנינו הדילמה: האדם מקבל שתי הנחיות, מעין 'מצוות עשה' ו'מצוות לא תעשה': באפשרותו לאכול מכל העצים שבגן, אך לא מעץ ה'דעת-טוב-ורע'. מדוע? כדי שהאדם לא יהפוך להיות כאלוקים, יודע טוב ורע - 'דעת' היא מלשון אחדות והיכרות אינטימית (בדומה לידיעה תנ"כית אחרת, "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ"), כלומר הכרה המערבבת ואינה מבחינה בין טוב לרע. אך האדם עושה זאת, בניגוד לרצון הבורא, ועל החטא הקשור באדמה הוא נענש באדמה במידה כנגד מידה: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ... בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב... וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱ-לֹהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" (בראשית ג', י"ז/י"ט/כ"ג).

מהופעתה החוזרת של האדמה בסיפור החטא ועונשו, אפשר ללמוד דבר מה משמעותי: הקשר בין אדם ואדמה משמש כהשתקפות הקשר שלו עם הבורא. האדם שומר ומטפח את עולמו של ה', בגן-עדן או עלי אדמות, תוך שהוא מבחין בין טוב לרע, על פי מצוות ה'. בתמורה, ה' מעניק לאדם דרך האדמה את השפע ותנובת הטוב, או לחילופין, בעקבות חטאו מרצונו, מונע ממנו את השפע בעצירת גשמים וחוסר פוריות האדמה. אם חטאיו רבים וכבדים מנשוא, האדמה אינה מחזיקה אותו עוד, והאדם גולה מעליה. החטא, המבטא סטיה מרצון ה' ואיבוד המוסריות האנושית, מביא לגלות, גלות חיצונית שמעידה על הגלות הפנימית.

בדומה לקשר של האב הקדמון, האדם הראשון, אל האדמה, כך גם הקשר שבין עם וארץ משקף את הקרבה שבין עם לאלוקיו. הקשר למולדת כמראה לקשר עם אלוקים מופיע לכל אורך התורה.

האמירה הראשונה של ה' אלוקי אברהם לאבי האומה עוסקת בדיוק בקשר זה: "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ..." (בראשית י"ב א'). זהו הקשר שמודגש בהמשך פעמים אינספור, כשהארץ מובטחת לשלושת אבות האומה ולזרעם, לבנים שיצאו מהם, לעם ישראל. לאברהם, "כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם", ליצחק, "כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל", וליעקב, "הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ--לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ". בהמשך, ארבעה חומשים שלמים עוסקים במסעם של בני ישראל לארץ זבת חלב ודבש. כשהמרגלים הנשלחים לרגל בארץ מוציאים את דיבתה רעה ומניאים את לב העם למאוס בארץ חמדה, העונש על כך הוא שמסע הגלות במדבר הוארך לארבעים שנה, ובכייתו של אותו לילה הופכת לבכייה לדורות - לחורבנם של שני בתי המקדש, ואיתה לגלות מעל הארץ בת קרוב לאלפיים שנה. ספר יהושע עוסק ב"כיבוש" וב"התנחלות", בגבולות הארץ וכיבושה וחלוקתה לנחלות. ביתר ספרי התנ"ך מתוארים הנסיונות לחיות כחברה לאור התורה בארץ ישראל, או הנסיונות לברוח ממחויבות זו... לבסוף, ממש כמו שחטאו של אדם הביא לגלותו מגן-עדן, וחטאו של קין הביא לגלותו, חטאיהם של ישראל מרצון ה' גורמים שיגלו מעל אדמתם. קרבתו ורצונו של ה' בנו מתבטאות בשפע שהוא מעניק לעמו בארץ ישראל, או לחילופין כשהיא דוחה אותנו ואנו גולים מעליה. גם הקרבה והרצון של עם ישראל לבוראם מתבטאים בקשר שלהם עם ארץ ישראל ועם האדמה, ובמוכנות לקיים בה את החוק האלוקי והמיוחד של התורה, בתור עם.

הארץ היא מקום הרצון, בה נבחן ומתגלה הקשר בין הבורא לאדם - וככל ברית כלולות, מבטאת מחויבות ואהבה של שני הצדדים. העובדה שברית זו נגלית לעין דווקא בארץ, מצויה בכל התורה (ראו כדוגמה את פרשת בחוקותי), ובמיוחד ב'קריאת שמע':

"וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם - לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם, וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה, לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ; וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר ה', נֹתֵן לָכֶם. וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם; וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם, וִימֵי בְנֵיכֶם, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם -- כִּימֵי הַשָּׁמַיִם, עַל-הָאָרֶץ." (דברים י"א)

כבר עברו עלינו תקופות רעות וטובות. תקופות של נאמנות לברית ואיתם שגשוג, וגם תקופות חטא ובגידה ואיתם גלות - ואולי כעת הגיע זמנם של הימים על פני אדמתנו לרבות כימי השמים על הארץ... אך גם לאלו שאינם מאמינים בברית זו, ובהבטחה הגנוזה בה, צריך להיות ברור היסוד העתיק שלה: עבור עם, אדמה וארץ פירושן אהבה וחיים.