בעד אמונה

"רק בגלל הרוח... בתוכי, במוחי, בנשמתי..."

הסמל המודרני של מדינת ישראל - מנורת שבעת קנים ושני ענפי זית בצדדיה - מופיע כבר בחזון זכריה, שנישא למעלה מאלפיים שנה טרם קום המדינה:

"רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ [...] וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ, אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ. וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר, מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי? וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי [...] זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ - כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת." (זכריה ד' ו').

אולם, אם מקור הדימוי המטאפורי של המנורה וענפי הזית הוא חזון זכריה - אין לכך כל זכר בפרוטוקולים של ישיבות ועדת הסמל והדגל. וגם לא בדברי ההסבר על בחירת הסמל שנשאה הוועדה בפני חברי מועצת המדינה הזמנית. או בעדותם של מעצבי הסמל, האחים שמיר מתל אביב, על תהליך היצירה ומשמעות הסמל שיצרו ("לאחר שהחלטנו להשתמש במנורה, חיפשנו אלמנט נוסף והגענו לידי המסקנה שענפי עץ הזית הם הם הביטוי היפה ביותר לאהבת השלום בקרב עם ישראל. העלים האלה מהווים יחד עם זה גם יסוד דקורטיבי מאד").

ייתכן שחזון המנורה היווה השראה לעיצוב ובחירת סמל המדינה, מבלי שהוזכר... אך גם ייתכן שהם לא זכרו את חזון המנורה מספר זכריה, בחוסר היכרות עם התנ"ך. יכול להיות שהם "ניבאו ולא ידעו מה ניבאו", "ישראל אם לא נביאים הם, בני נביאים הם". ייתכן שחזון זכריה חזה את סמל מדינת ישראל המודרנית, וכך בעצם צפן בחובו את פשר סמל המנורה, לזכרון לדורות הבאים, אלפיים שנה לאחר מכן.

אז מהו פירוש הסמל, שאפילו הוגיו לא ידעו אותו? גם זכריה הנביא לא מבין את פשר הסמל שראה בחזונו ושואל את המלאך: "מה המה אלה?" והמלאך מסביר לו, במילים שהפכו לביטוי מוכר: "לא בחיל, ולא בכח - כי אם ברוחי, אמר ה' צבאות".

קיומה של מדינת ישראל אינו תלוי במספר הטנקים או בגובה התל"ג, בכוחנו הצבאי או בעושרנו ועליונותנו הטכנולוגית, אלא ברוח ה' המפעמת בנו. יש מגוון פירושים לדימוי הויזואלי של המנורה ושני ענפי הזית: ייתכן שמנורת הזהב, שהיתה בבית המקדש, מייצגת את האמונה והמעשה היהודיים והקשר שבין עם ישראל לאלוקיו. ייתכן שענפי הזית, סמל ל"שלום" - כלומר מנוחה ושלווה - מאז שהיונה מצאה מנוח לרגליה אחרי המבול והביאה עלה זית במקורה, סביב המילה "ישראל", מסמלים "שלום על ישראל". ייתכן שיש שני ענפי זית כי הם מרמזים לאיחוד הרוחני והמדיני שאפיין את מלכות ישראל בימי קדם (כפי שמתואר בהמשך נבואת זכריה, "שני בני היצהר" - ה'כהן' וה'מלך'), או היום לדת ולמדינה שעומדות זו לצד זו בהגשמת החלום הציוני. אך המשמעות המהותית, הבסיסית, היא זו שהקיום שלנו אינו מבוסס על העושר והחוזק הצבאי שלנו - אלא על הרוח שלנו.

אולם, בסמל המנורה המודרני חסרים שני מרכיבים שקיימים בחזון המנורה המקורי: גולת שמן, ונרות דולקים (מקור האור העליון, והארת השכינה בתוכנו). 65 שנה אחרי קום המדינה, המנורה עדיין אינה דולקת באש קודש. אך עוד חזון למועד, והיא עוד תאיר, ואורה יזרח לעולם כולו...

בעד מנהיגות

מיהו מנהיג?

לעומת תפיסת המנהיג בתרבויות רבות כאדם גדול, הרואה רחוק ומתווה דרך, תפיסה הרואה מנהיגות כעמדת כוח, שליטה ועליונות (פוליטית, כלכלית ותרבותית) - ביהדות, התכונה החשובה של מנהיג היא רגישות לזולת. מנהיגות היא אחריות ומסירות לכלל הציבור, ומנהיג הוא מי שמראה אכפתיות, דאגה וחמלה לכל אחד ואחד מבני העם. מנהיג לא שולט באחרים, אלא שולט בעצמו, ולא מנצל לרעה את כוחו ומעמדו או משתמש באחרים ככלי לטובתו האישית.

ביהדות מנהיג הוא לא 'גדול' מכולם, "לבבו לא רם מאחיו", אלא הוא 'קטן' בעיני עצמו. גדולה וענווה כרוכות זו בזו. משה רבנו היה האדם הענו ביותר עלי אדמות, וכל המנהיגים הגדולים שלנו התאפיינו בענווה. מנהיג לא "הולך לפני העם", אלא "הולך מאחורי העם", כמו שרועי צאן הולכים "בעקבי הצאן", "מאחרי הצאן", כדי שיוכלו לראות גם את החלשים והנחשלים. עם זאת, ענוותו של המנהיג לא מונעת ממנו להנהיג, כיוון שענווה אינה ביטול עצמי, אלא הכרה בערכך האמיתי, בלי להמעיט או להפריז בו. אפשר לומר שענווה אמיתית נולדת כתוצאה מהכרת מקומך האמיתי בעולם נוכח הבורא.

בעד חיים

"To be, or not to be: that is the question."

לא לחינם התורה ציוותה: "הנה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים" (דברים ל, טו יט). "לחיות או למות" היא הברירה המוסרית הניצבת מולנו בכל עת. ולא רק עבור כל אדם, אלא עבור כל עם. יש תרבויות שבוחרות בחיים, אך משחר ההיסטוריה היו תרבויות שבחרו באפשרות השניה.

אבטיפוס ראשון לתרבות שלא בוחרת בחיים הוא תרבות אובדנית.

שנאת החיים האובדנית הרווחת בתרבות המערבית משתקפת בתרבות שלה, המלאה פטליזם, גורליות, אירוניה, מאז תרבות יוון והתרבויות הפגאניות. בפסיכולוגיה, פרויד קרא לכך "תנאטוס", יצר המוות, בניגוד ל"ארוס", יצר החיים. בפילוסופיה, אלבר קאמי קרא לכך "האבסורד הקיומי", אי-נחת קיומי הנובע מחיים של חוסר תכלית. במונולוג המפורסם של המלט נטען שמבחינה אקזיסטנציאלית, הבחירה במוות היא הנאצלת. החיים מעבירים את האדם שלל משברים וייסורים, ועדיף לא לחיות. הסיבה היחידה להימנעות מהבחירה במוות היא פחד קמאי מהלא נודע. כך, במשפט בודד, שייקספיר לוכד את הפטאליזם המערבי העמוק: מעין כמיהה למוות, שלעיתים נדמה שממלאת את חלל האמנות, היצירה, המחשבה והתרבות המערבית.

היא משתקפת גם במוסר המערבי, הספוג אותה אובדניות וכמיהה למוות, שכן ההבדל העיקרי בין המוסר היהודי לבין המוסר המערבי הפגאני/הנוצרי הוא שהמוסר היהודי דוגל בקדושת החיים, בעוד המוסר הפגאני/הנוצרי/המערבי דוגל בקדושת המוות. שהרי דתות הנצרות והאסלאם אמנם התבססו ושאבו מהיהדות, אך הן מהוות עיוות פגאני שלה. הדבר מתבטא במבני העומק שלהם ותכניהם. וכך הנצרות דוגלת באהבת האויב, בניגוד ליהדות שדוגלת באהבת הידיד. אהבת האויב מביאה לזלזול בחיים. וזלזול בחיים מביא לבסוף בהכרח לקידוש המוות.

קידוש המוות הנוצרי מתבטא קודם כל בתכניה המיתיים-רוחניים של הנצרות (המיתוס המכונן הוא מותו בייסורים של יהודי, שבכך מכפר על חטאי האנושות כולה; כתבי הקודש מתרכזים בסיפור מותו; החפץ המקודש הוא הצלב, מתקן מותו; הסמל הויזואלי המרכזי הוא גופה מדממת וצלובה; טקסי הפולחן כוללים באופן סימבולי וסמי-קניבלי אכילה מבשרו ושתיית דמו; האידאל הרוחני הוא סיגוף, נזירות ופרישות מן העולם; תפיסת החטא-והכפרה טוענת שאין כפרה מלבד המוות, בעקבות החטא הקדמון בגללו אנו אשמים מעצם בריאתנו), ושנית, בדרישותיה המוסריות המעשיות.

בעוד ביהדות, הדרישה המכוננת את המוסר החברתי מושתתת על אהבת הזולת שהוא חברך: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), לפי הנצרות, הדרישה המכוננת את המוסר החברתי מושתתת על אהבת האויב, השונא והתוקפן: "ואהבתם את אויבכם" ("Love your enemies, do good to them which hate you, bless them that course you, and pray for them which despitefully use you").

באותו אופן, בעוד הדרישה הבסיסית ביהדות היא לצדק (מידה כנגד מידה, שכר לצדיקים ועונש לרשעים), הדרישה הבסיסית בנצרות היא לא להתנגד לרוע, 'להפנות את הלחי השניה' ("Ye have heard that it hath been said, an eye for an eye, and a tooth for a tooth: but I say unto you, that ye resist not evil: but whosoever shall smite thee on thy right cheek, turn to him the other also.")

הנצרות מדברת גבוהה-גבוהה על חסד לכולם, אהבת חינם חסרת תנאים וגבולות גם למי שעושה רע לאחרים, אך פירוש הדבר בפועל הוא אי-צדק נוראי. טשטוש מוסרי, חוסר התנגדות לרע, בלבול מכוון בין טובים ורעים ואי הבדלה בין קרבן לתוקפן אלים זה בדיוק ההגדרה של עוול. כשהחסד מופנה לאויבך/לחזק/לתוקפן, זה גורם אי-צדק לעצמך/לחלש/לקרבן, כי "כל דאלים גבר" ו"אין דין ואין דיין". רחמים כלפי רשעים מהווים אכזריות כלפי קרבנותיהם. "כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים". ומכיוון שגם אתה בן אדם, כמובן שכל דבר שאינו מוסרי כלפי אחרים אינו מוסרי גם כלפיך: רחמים על אויבך הם בעצם אכזריות כלפי עצמך, לאהוב את אויבך זה לשנוא את עצמך, וזה כמובן לא מוסרי.

ה'מוסר' הנוצרי אסתטי מבחינה מוסרית (במקום לחפור על צדק ומשפט, שכר ועונש, צדיקים ורשעים, זכאים וחייבים, בואו פשוט נאהב את כולם!), ואף מתיימר להציב דרישה מוסרית נשגבת ונעלה יותר מהמוסר היהודי ה'לא הומאני' וה'פרימיטיבי' כביכול, אך זהו מוסר קלוקל, מזויף, מעוות וצבוע, המשחית ומרקיב את החברה. למעשה, ההתחסדות הנוצרית, "כחזיר הפושט טלפיו ואומר: ראוני שאני טהור", מסוכנת אף יותר מהעזות המוסלמית, בעוותה את עצם האפשרות והלגיטימיות של מוסר וצדק. ואכן, לאורך ההיסטוריה חווינו על בשרנו את ה'מוסריות' הרבה של הנוצרים.

דוגמה נוספת לתרבות אובדנית שלא בוחרת בחיים נמצא בתרבויות המזרח. ברוב תרבויות המזרח אין היבט מוסרי, או הבדלה בין טוב לרע. זה גורם להאדרת הפאסיביות ואי-השתתפות אקטיבית בחיים (בודהיזם למשל), או להאדרת המוות (חרקירי למשל), או לדוקטרינה סמי-נוצרית של אי-אלימות (גנדי כידוע התנגד לציונות, מתח ביקורת על היהודים שאינם מוכנים להפנות את הלחי השניה, באמרו על השואה: "אני מכיר יהודי אחד שדוגל באי אלימות, ואפילו הוא לא מסוגל לאהוב את הנאצים, אז איך כמה מיליוני יהודים יהיו מסוגלים?")

האבטיפוס השני לתרבות שלא בוחרת בחיים הוא תרבות שדוגלת באלימות וברצח של האחר. דוגמאות למכביר קיימות לאורך ההיסטוריה. בימינו זו תרבות האיסלאם של דין וחרב: "דין מוחמד בסיף", "אנו אוהבים את המוות כמו שאתם אוהבים את החיים", "מוות לכופרים".

האבטיפוס השלישי לתרבות שבוחרת במוות הוא תרבות שבמהותה משלבת התאבדות ורצח, כמו המשטר הנאצי. למעשה, הדחף האובדני והדחף הרצחני הם במהותם אותו כוח: הדחף למחות את החיים.

ההגדרה הפיזיקאלית של חיים היא שהם התנגדות אקטיבית לחוק השני של התרמודינמיקה, לאי סדר, לאנטרופיה. זו הסיבה שכל תרבות שלא מחוברת לקדושה (לטרנסצנדנטי, שמעבר למערכת) נכנעת לאנטרופיה ונעלמת.

ויש תרבויות בהן החיים הם ערך עליון. אך גם בהן, הבחירה בחיים יכולה להיות אקסיומה תועלתנית-הישרדותית, במובן הביולוגי-אבולוציוני או במובן המוסרי. למזלנו, התרבות לתוכה נולדנו, גדלנו וחונכנו, המושפעת עמוקות מהמסורת היהודית, מקדשת את החיים לא רק כחלק משיח של זכויות הפרט ('הזכות לחיים'), אלא רואה בבחירה בחיים חובה מוסרית. עבור יהודי, קדושתם של החיים נובעת מכך שהם ניתנו ממי שהוא מקור החיים. זהו המנוע המעודד צמיחה והתפתחות, יצירה, חמלה, אהבה, חיים. האמת היא שיש גבורה מוסרית בעמידה על נפשך מול מי שקם עליך, וזו המשמעות של היות צה"ל הצבא המוסרי ביותר בעולם, והגבורה המוסרית של חיילי צבא ההגנה לישראל.

בשנים האחרונות נראה שמדינת ישראל אימצה את ה'מוסר' האובדני המערבי. הדרישה הנוצרית של חוסר התנגדות לרוע ואהבת האויב (העדפת מותנו על פני מות אויבינו) הלכה וחלחלה אלינו, ע"י אימוץ התרבות המערבית ובגיבוי לחצים בתוכנו ומחוצה לנו. התפיסה הזו הולכת ונכפית על החברה הישראלית ועל צבא ההגנה לישראל. זו תפיסה נוראית, מכיוון שזלזול בחיים מוביל בהכרח לקידוש המוות. אנו, שערך החיים מאז ומעולם היה עבורנו ערך עליון, החלנו מזלזלים בו. כאן עלול להיות טמון גרעין חורבננו, חלילה, אם לא נתעורר. עלינו להבין שאין לנו מה לשאוב מתורות זרות אלה, ולהתרפא ולחזור לבחור בחיים.

בעד שלום

מה פירוש אותו מושג משומש לעייפה, אך בלתי מובן עד תומו - שלום?

שלום הוא שקט ושלווה. המילה 'שלום' לא באה מלשון 'השלמה', אלא מלשון 'שלמות' עצמית. ברובד הפיזי פירושו ביטחון. אמירת "שלום" במקורה היא הכרזה שפני האומר לשלום ואין בכוונתו לפגוע ולהזיק. שאילת שלום - "מה שלומך?" היא שאלה אם הנשאל בריא ושלם, ללא פגע ונזק. ברובד הרוחני, שלום הוא מלאות אמיתית, שלווה פנימית ושלמות עם עצמך.

***

וכמו עבור הפרט, כך עבור הכלל.

שלום הוא שקט ושלווה במדינה. היעדר מלחמות, אך לאו דווקא היעדר מלחמות תקיפה אלא היעדר מלחמות מגן, או במילים אחרות - ביטחון: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם, וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" (ויקרא כ"ז, ה'-ח'). כל זמן שאנו חיים בעולם בו הטבע האנושי הוא אנוכי, תוקפני ואף אכזרי, פציפיזם המבוסס על מוסר נוצרי של אהבת האויב והפניית הלחי השניה משחק לידי התוקפנים והאלימים שבמין האנושי. שלום אינו כניעה ונסיגה וכל שאר הדברים שניסו לשכנע אותנו שהם שלום. לאחר שנים של "שטיפת שלום", צריך להזכיר את הקשר הטבעי בין עוז לשלום: "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום". שלום - שלווה וביטחון, תלוי בעוצמה - הרוחנית והפיזית - של עם ישראל.

שלום הוא גם שלמות פנימית בתוך העם. ביהדות לא עושים "שלום עם אויבים", אלא "שלום על ישראל", בתוך עם ישראל. אמנם, צריך להבין שאחדות היא לא אחידות. הריבוי - האידאולוגי, הדתי והעדתי - יכול להיות גורם ליצירת מחלוקות ומדנים, אך יכול גם להיות מפתח לשלום. כמו שצבעי הקשת מתאחדים ויוצרים את הצבע הלבן, אנו משלימים זה את זה. שלום יביא לאמת. אך יש לשאוף לאחדות - לאחווה, סבלנות וסובלנות בין היחידים והקבוצות השונים בחברה. אפשר לאהוב אחד את השני באהבה שאינה תלויה בדבר, אהבת ישראל. אפשר למצוא בסיס משותף לכולנו, למשל זהות יהודית. ואפשר להתבטל מול כוח גדול מאיתנו, וכך למצוא את המקום בו אנו מתחברים.

***

ואכן, השאיפה הנצחית של עמנו לשלום נקשרה תמיד בשאיפה הנצחית האחרת של יהודים בכל הדורות: בניין ירושלים.

"שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם, יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ

יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ, שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ

לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי, אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ

לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹקינוּ, אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ"
(תהלים קכ"ב)

בניין ירושלים פירושו גאולה. שתי הבקשות - בניין ירושלים (תקומה לאומית מחודשת ושיבה לארצנו וקיבוץ גלויות וגאולה מאויבינו ובניין בירתנו ובית מקדשנו) ושלום (שקט ושלווה ושלמות פנימית) - קשורות יחד, כי השלמות הרוחנית שלנו והשלמות הגשמית שלנו קשורות יחדיו. וכי עם הגאולה הלאומית תבוא גאולת העולם. כשאנו ניגאל, העולם כולו ייגאל. זה המובן האמיתי והעמוק של בניין ירושלים - ירושלם, עיר-שלם - עיר השלום.

בירושלים מתגלה החיבור בין חלקי העם (כי ירושלים מחברת את שבטי ישראל לעם, במימד המקום, בהיותה מרכז חיינו הלאומיים, הרוחני (מקום המקדש ומוקד העליה לרגל) והשלטוני (המלוכה והמשפט, מקום קריית הממשלה ובית המשפט העליון), ובמימד הזמן, בהיותה בירת הנצח, בעבר, הווה ועתיד, ומוקד געגועינו בכל הדורות) ולעתיד לבוא, בין כל עמי העולם, ובין שמיים וארץ (בין נסתר לגלוי, בין גשמי לרוחני, בין אלוקות ושכינה).

בעד חזון

תמיד מפעים לראות אנשי מעשה שמגשימים את החלום. חלומו של בן גוריון היה גאולה. שאיפה זו היתה כה עמוקה ומהותית בדמותו ובחייו, עד שניתן לומר ש"מדוד עד דוד לא קם כדוד", מדוד בן ישי עד משיח בן דוד לא היה כדוד בן גוריון.

בן גוריון, מייסד מדינת ישראל וראש הממשלה הראשון שלה, הוא אולי מי שהשפיע ועיצב את דמותה יותר מכל אדם אחר. נטייתו המשיחית הודחקה והועלמה בשיח הציבורי ובתודעה הקולקטיבית וההיסטורית שלנו ע"י ההגמוניה השלטת, אך הינה בעלת משמעות והשלכות עמוקות על דמותה של מדינת ישראל. תפיסתו המשיחית בוטאה באינספור מנאומיו, מאמריו, מכתביו ויומניו של בן גוריון, ומתומצתת בספרו של פרופ' דוד אוחנה מהמכון למורשת בן גוריון בנגב, מהבודדים שעסקו בסוגיה, "משיחיות וממלכתיות: בן-גוריון והאינטלקטואלים, בין חזון משיחי לתיאולוגיה מדינית".

תפיסתו של מייסד המדינה לגבי מדינת ישראל היתה שהיא כלי להגשמת החזון המשיחי. "אנו בונים מדינה מתוך חזון נבואי וכיסופים משיחיים". "הציונות היא תנועה משיחית. זוהי אולי המילה היחידה ההולמת אותה, המייחדת אותה. זוהי תנועה, שעורגת לגאולת העם ולגאולת העולם". "יש צורך לסול דרך לחזון אחרית הימים, שגדולי הרוח באומה האמינו בו תמיד" (עמ' 84). "דורות על דורות סבלו, עונו ומסרו את נפשם על אמונתם בחזון אחרית הימים. אמונה זאת לא תכזיב, וחזון אחרית הימים בוא יבוא" (חזון ודרך, כרך א', עמ' 62). "חזון הגאולה המשיחי שקיים את עמנו באפלת הגולה – יקוים בישראל, באשר גורל היהודי תלוי בו, ונצח ישראל לא ישקר" (שנתון הממשלה תשי"ח, עמ' כ"ז).

בן גוריון פעל ממניע משיחי במודע ובמוצהר ובגלוי, עד שרבים מבני שיחו העירו לו שהטרמינולוגיה המשיחית בה הוא משתמש היא מסוכנת. אך הוא טען שלא מדובר בטרמינולוגיה, אלא במהות, והמדינה "לא נבנתה מכוח ציונות או סוציאליזם", שהן "מילים ריקות", אלא "מכוח המשיחיות שפעמה בלב עמנו 3000 שנה". הוא גם טען שמרבית בני דורו פעלו מכוח אותו חזון, אך אצל רבים מהם זה היה באופן לא מודע. למעשה, הוא הרחיק לכת אף לטעון ש"מי שאינו רואה חזון הגאולה המשיחי במרכז ייחודה של האומה אינו רואה אמיתה היסודית של ההיסטוריה היהודית ואבן פינתה של האמונה היהודית" ("משיחיות וממלכתיות", עמ' 204).

החזון המשיחי לפי בן גוריון כולל שני חלקים: הגאולה העצמית של עם ישראל, והמשמעות האוניברסלית של גאולה זו. כך אמר בנאום שנשא בקונגרס של הסוכנות היהודית:

"נשמת היהדות ומקור כוחה, שממנה ינק עמנו הרצון והיכולת לחדש בימינו מלכות ישראל - זהו החזון המשיחי של נביאי ישראל על גאולת עמם, וכל עמי העולם - כלומר, חזון הגאולה היהודית והכל-אנושית. ושני פנים היו לחזון הגאולה היהודית: קיבוץ גלויות, והיות העם היהודי בארצו לעם-סגולה ולאור-גויים; וגם חזון הגאולה האנושית שני פנים לה: שלום בין-לאומי ושלטון הצדק והאחווה בין אדם לאדם ובין עם לעם. וחזון משיחי כפול זה אינו אלא אחד - כי לא תיתכן גאולת עם בלי גאולת האנושות כולה, והאנושות כולה לא תיגאל, אם לא ייגאל כל אחד מחבריה. האמונה בחזון משיחי זה היתה הכוח העיקרי שקיים את עמנו בכל ימי נדודיו וסבלותיו, שהגיעו לשיאם בזוועת השואה הנאצית שהשמידה שישה מיליונים מיהודי אירופה - גברים, נשים, זקנים וטף; ואמונה זו יצקה בנו הכוח והרצון לקומם הריסות ארצנו ולהניח יסוד ראשון לחידוש מלכות ישראל" (עמ' 202-3).

ואכן, הוא ראה במדינת ישראל "יסוד ראשון לחידוש מלכות ישראל". בראייתו, קיבוץ הגלויות והפרחת השממה הם חלק מתהליך הגאולה, אך החזון המשיחי לא התגשם במלואו עם הקמת המדינה. "המדינה היא פרי החזון, אך לא הגשמתו". "ירושלים בנויה?" חזר ושאל. אם לשאול מטבעות לשון מהרב קוק, מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה, ראשית צמיחת גאולתנו...

רמזים לרעיונותיו לגבי הגשמת חזון הגאולה השלמה אפשר למצוא במקומות רבים. למשל, בשנת 1962 התבקש בן גוריון ע"י עורכי המגזין האמריקאי 'סטייל' לתת תחזית לעשרים וחמש שנה. כמה מתחזיותיו התגשמו מאז, כמו קונפדרציה אירופאית ועמידת ישראל בחזית הפיתוח המדעי והטכנולוגי. בין היתר חזה את הקמת בית המקדש השלישי, וכינון הסנהדרין, שיעסוק בבעיות מדיניות כלל עולמיות: "בירושלים ייבנה היכל הנביאים, ובו יהיה מושב בית המשפט האנושי העליון, שיכריע בכל השאלות השנויות במחלוקת בין הפדרציות היבשתיות".

על מנת לקדם את הגשמת החזון, פעל במסגרת דיונים, מכתבים ופולמוס ציבורי מעל גבי העיתונים במטרה לשכנע אנשי רוח כמו גרשם שלום, מרטין בובר ואחרים להירתם למשימה המשיחית:

"'בלא חזון ייפרע עם'. אם אנשי הרוח יהיו חדורים באמונה משיחית זו, והם יצליחו על ידי המדע שהם מלמדים, על ידי הספרות שהם יוצרים, על ידי האמנות, על ידי השירה וגם על ידי התיאטרון, להנחיל את זאת לעם, ואנו נהיה עם סגולה - ועל ידי זה לאור גויים - נתקיים, ואחרת לא נתקיים. זאת ההכרה שירשתי מעיון בכל ההיסטוריה ומכל מה שנעשה בארץ עד היום, ומראיית היהדות בימינו. אני מאמין שזה יהיה. אני מאמין שנהיה לעם סגולה. אבל זה לא יבוא מאליו. שום דבר בארץ לא בא מאליו. ולאנשי הרוח יהיה בזה חלק גדול. השאלה אם אנשי הרוח ייענו לתביעה ההיסטורית ולייעוד ההיסטורי הגדול הזה של העם היהודי" (עמ' 222)
"עלינו להיות למופת ולמורה דרך לאנושות... שנהיה עם סגולה ואור גויים, אני רואה בזה אחת הבעיות הגורליות של עמנו" (עמ' 204).

אנשי הרוח השיבו שחזונו המשיחי הוא רעיון עוועים מסוכן. בן גוריון השיב להם בסערה: "הכרחי להכיר שעדיין לא הגיעה גאולת ישראל. כל מה שקיים - אם לא יימצאו אותם הכוחות שהביאו אותנו עד הלום ולא יפעלו גם להבא - לא יישאר זכר מזה" (עמ' 216).

אך לשווא ביקש בן-גוריון כוח יצירה ייחודי, ישראלי, אותנטי בקרב אנשי רוח השואבים ערכים ממקורות זרים. היה עליו לחפש אצל מי ששואב את ערכיו מן המעיין העתיק שבליבה של האומה בעת שהיא מתכוננת על מוסדותיה שוב. אך עקבותיו של אותו חזון עתיק מכוחו נוסדה מדינת ישראל עודן טבועות בה, וכשם שהתעורר מתרדמתו לאחר אלפיים שנה, הוא ישוב ויתעורר.

בעד רומנטיקה

הקשר העתיק בין האדם והאדמה, שנשכח מאיתנו בחברה העירונית המודרנית, מתגלה בכתבי מורשתנו. הקשר הזה מתגלה קודם כל בשמם, כי שם הוא מהות. האדם נוצר מן האדמה ולכן שמו ניתן לו מן האדמה: "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים" - אנו אדמה וקצת רוח.

הקשר המיוחד בין אדם ואדמה מצוי לאורך הסיפור על שורשי ההתחלה. תחילה אנו מקבלים את הרקע: "וַיַּצְמַח ה' אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל; וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ב', ט'), ואז מופיע האדם על הבמה: "וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב', ט"ו). וכעת מוצגת בפנינו הדילמה: האדם מקבל שתי הנחיות, מעין 'מצוות עשה' ו'מצוות לא תעשה': באפשרותו לאכול מכל העצים שבגן, אך לא מעץ ה'דעת-טוב-ורע'. מדוע? כדי שהאדם לא יהפוך להיות כאלוקים, יודע טוב ורע - 'דעת' היא מלשון אחדות והיכרות אינטימית (בדומה לידיעה תנ"כית אחרת, "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ"), כלומר הכרה המערבבת ואינה מבחינה בין טוב לרע. אך האדם עושה זאת, בניגוד לרצון הבורא, ועל החטא הקשור באדמה הוא נענש באדמה במידה כנגד מידה: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ... בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב... וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱ-לֹהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" (בראשית ג', י"ז/י"ט/כ"ג).

מהופעתה החוזרת של האדמה בסיפור החטא ועונשו, אפשר ללמוד דבר מה משמעותי: הקשר בין אדם ואדמה משמש כהשתקפות הקשר שלו עם הבורא. האדם שומר ומטפח את עולמו של ה', בגן-עדן או עלי אדמות, תוך שהוא מבחין בין טוב לרע, על פי מצוות ה'. בתמורה, ה' מעניק לאדם דרך האדמה את השפע ותנובת הטוב, או לחילופין, בעקבות חטאו מרצונו, מונע ממנו את השפע בעצירת גשמים וחוסר פוריות האדמה. אם חטאיו רבים וכבדים מנשוא, האדמה אינה מחזיקה אותו עוד, והאדם גולה מעליה. החטא, המבטא סטיה מרצון ה' ואיבוד המוסריות האנושית, מביא לגלות, גלות חיצונית שמעידה על הגלות הפנימית.

בדומה לקשר של האב הקדמון, האדם הראשון, אל האדמה, כך גם הקשר שבין עם וארץ משקף את הקרבה שבין עם לאלוקיו. הקשר למולדת כמראה לקשר עם אלוקים מופיע לכל אורך התורה.

האמירה הראשונה של ה' אלוקי אברהם לאבי האומה עוסקת בדיוק בקשר זה: "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ..." (בראשית י"ב א'). זהו הקשר שמודגש בהמשך פעמים אינספור, כשהארץ מובטחת לשלושת אבות האומה ולזרעם, לבנים שיצאו מהם, לעם ישראל. לאברהם, "כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם", ליצחק, "כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל", וליעקב, "הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ--לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ". בהמשך, ארבעה חומשים שלמים עוסקים במסעם של בני ישראל לארץ זבת חלב ודבש. כשהמרגלים הנשלחים לרגל בארץ מוציאים את דיבתה רעה ומניאים את לב העם למאוס בארץ חמדה, העונש על כך הוא שמסע הגלות במדבר הוארך לארבעים שנה, ובכייתו של אותו לילה הופכת לבכייה לדורות - לחורבנם של שני בתי המקדש, ואיתה לגלות מעל הארץ בת קרוב לאלפיים שנה. ספר יהושע עוסק ב"כיבוש" וב"התנחלות", בגבולות הארץ וכיבושה וחלוקתה לנחלות. ביתר ספרי התנ"ך מתוארים הנסיונות לחיות כחברה לאור התורה בארץ ישראל, או הנסיונות לברוח ממחויבות זו... לבסוף, ממש כמו שחטאו של אדם הביא לגלותו מגן-עדן, וחטאו של קין הביא לגלותו, חטאיהם של ישראל מרצון ה' גורמים שיגלו מעל אדמתם. קרבתו ורצונו של ה' בנו מתבטאות בשפע שהוא מעניק לעמו בארץ ישראל, או לחילופין כשהיא דוחה אותנו ואנו גולים מעליה. גם הקרבה והרצון של עם ישראל לבוראם מתבטאים בקשר שלהם עם ארץ ישראל ועם האדמה, ובמוכנות לקיים בה את החוק האלוקי והמיוחד של התורה, בתור עם.

הארץ היא מקום הרצון, בה נבחן ומתגלה הקשר בין הבורא לאדם - וככל ברית כלולות, מבטאת מחויבות ואהבה של שני הצדדים. העובדה שברית זו נגלית לעין דווקא בארץ, מצויה בכל התורה (ראו כדוגמה את פרשת בחוקותי), ובמיוחד ב'קריאת שמע':

"וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם - לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם, וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה, לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ; וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר ה', נֹתֵן לָכֶם. וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם; וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם, וִימֵי בְנֵיכֶם, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם -- כִּימֵי הַשָּׁמַיִם, עַל-הָאָרֶץ." (דברים י"א)

כבר עברו עלינו תקופות רעות וטובות. תקופות של נאמנות לברית ואיתם שגשוג, וגם תקופות חטא ובגידה ואיתם גלות - ואולי כעת הגיע זמנם של הימים על פני אדמתנו לרבות כימי השמים על הארץ... אך גם לאלו שאינם מאמינים בברית זו, ובהבטחה הגנוזה בה, צריך להיות ברור היסוד העתיק שלה: עבור עם, אדמה וארץ פירושן אהבה וחיים.

בעד בריאות נפש

כדי להבין מה מניע את השמאל הקיצוני בישראל, קבוצה שולית ששנאתה העצמית הפכה לתופעה פסיכו-פתולוגית החורגת מכל תופעה דומה בעולם, כדאי לקרוא את דבריו של יוסף מישל דוד על "הטעות הבסיסית של השמאל הקיצוני - ענת קם כמשל".

טעות בסיסית הוא מושג בפסיכולוגיה האדלריאנית שמשמעו טעות שאדם נידון לחזור עליה שוב ושוב, עד שיבין את שורשה הטמון בחווית ילדות ויתקן אותה. הטעות הבסיסית של השמאל הקיצוני באה לידי ביטוי בדרכים רבות. אין ספק ששנאה עצמית וניכור מהזהות היהודית הפכו למניע רב עוצמה בפעילות השמאל הישראלי, מתעמולה פסימית ותבוסתנית, דרך עידוד התערבות מדינית זרה ועד בגידה של ממש ופגיעה בביטחון המדינה (מרגלים שהעבירו מידע סודי או נפגשו עם רבי מרצחים בעיצומן של אינתיפאדות). היא הפכה לחלק אינטגרלי מהתרבות והאמנות שהוא מייצר, לדוגמה: בסרטים ישראלים רבים מוצג החייל הישראלי כמובס, טרוף עיניים, נכה, מבולבל ועלוב, בעוד דמות הערבי מוצגת בהערצה כנעים הליכות ומכניס אורחים, איש אדמה שורשי ואצילי הקשור לטבע ולמולדתו, בעל הכרה לאומית ואינו מתפשר על זהותו.

לטענת דוד, בבסיס הטעות הבסיסית של השמאל הקיצוני בישראל עומדת השואה, שתומצתה בעיני אותם אנשים לכדי רצון "לא להיות כמו הגרמנים הנאצים". אך כמובן שזה הפוך: היהודים, שהלכו אז כצאן לטבח, נותרו עם תמים המבקש לשתף פעולה עם אויביו ב'הסכמי שלום' ו'יד מושטת לשכנות טובה', בעוד מי שמזכיר את הנאצים הגרמנים (בכוונות ולא במעשים, ב"ה - אבל מחוסר יכולת ולא מחוסר רצון), הם 'הנאצים הפלשתינים', כפי שכינה ברל כצנלסון, איש מפלגת העבודה ומייסד ההסתדרות, את הערבים בארץ-ישראל עוד לפני המלחמות והטרור.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שתופעת השנאה העצמית על אופיה הפסיכו-פתולוגי מלווה את העם היהודי הרבה לפני השואה. כבר אז, ב-1936, שאל כצנלסון: "היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח - אל ידע מצפוננו שקט".

דוד מסביר שהטעות הבסיסית הזו "מתלבשת יפה על המוסר הנוצרי", ואכן כמידת אימוץ התרבות המערבית מידת ה'שמאלנות הקיצונית'. אימוץ אידאולוגיה הנובעת מהתרבות האירופאית הרוויה בשנאת ישראל מביא לשנאת ישראל. הגיוני. אותם אנשים הפנימו את המוסר הנוצרי, המקדש את המוות על פני החיים, ואת האנטישמיות.

בנוסף, יש כאן תסמונת הקרבן, קרבנות לאלימות המפתחים הזדהות עם תוקפיהם ומתמכרים לשליטת החזק, האלים והתוקפן (כגון תסמונת האשה המוכה, נשים מוכות המפתחות פאסיביות והאשמה עצמית, ותסמונת שטוקהולם, שבויים המפתחים הזדהות עם חוטפיהם). בהתאם, השמאל הקיצוני בישראל מעריץ את 'הבעל המכה' ואינו מסוגל להשתחרר ממנו, ופיתח הפרעה נפשית של הזדהות עם הערבים ועם מדיניות אנטי-ישראלית ואנטישמית בעולם.

לדעתי בבסיס הטעות הבסיסית מצויה הכמיהה לגלות ולעבדות, הרצון להיות משועבדים לעם זר ולהיכנע לו כמו שהתרגלנו במשך אלפיים שנות גלות, כמיהה פתולוגית של עם ששכח להיות עצמאי, שיש לרפא אותה לפני שבאמת תביא לגלות נוספת.

ואם ננסה לחדור לשורש העניין ממש, מדובר בכמיהה למוות.

כפתרון מציע דוד "חינוך יהודי, מוסר יהודי, לימוד תנ"ך ומורשת ישראל, היכולים לעזור לנוער לבנות חשיבה ישראלית בריאה ונקייה משנאה עצמית, הדוגלת בלאומיות יהודית ישראלית בריאה. לגבי המבוגרים שבעמנו, הם יזדקקו כנראה לטיפול פסיכולוגי עמוק יותר."