דמוקרטיה - שלטון העם על עצמו - מתבססת על עיקרון החירות: העם חופשי לבחור את נציגיו השולטים בו.
אולם, ישנה תפיסה שמעל עיקרון החירות מצוי עיקרון הצדק. תפיסה זו גורסת שצדק מצוי מעל דמוקרטיה, ולכן ניתן להגביל את הדמוקרטיה למען הצדק, ובמקרים בהם הצדק מופר, יש לוותר על החירות ולהשיב את הצדק על כנו.
על עיקרון זה מבוססת הטענה שבג"צ, הפרקליטות והיועצים המשפטיים מגינים על מיעוטים ועל זכויות אדם. הכוונה היא שהמשפטנים לא מייצגים רק את "שלטון החוק", אלא למעשה מייצגים את "שלטון הצדק".
אך ברגע שהוחלט לוותר על החירות לטובת הצדק, וניתן למשפטנים כוח להחליט מהו אותו צדק, ניתן להם כוח מוחלט. וכוח מוחלט משחית בצורה מוחלטת.
מי שאמונים על הצדק הפסיקו להתייחס לצדק כאל שיקול, ורואים במשפט כלי לקידום מטרות פוליטיות, על פי האינטרסים שלהם והשקפת עולמם הסובייקטיבית, בניגוד לדעת הרוב כפי שמתבטאת על ידי נבחרי הציבור בכנסת.
כוחם המוחלט הפך לעריצות.
לכן בישראל כיום אין דמוקרטיה - ואין צדק.
א) להגביל בחוק את כוחם של המשפטנים. פיסקת התגברות המאפשרת לכנסת לאשרר חוקים שבית המשפט העליון מבטל היא חובה בכל מערכת דמוקרטית מתפקדת. כך גם הגדרת סמכויותיו של היועמ"ש בחוק, כך שלא יוכל לנכס לעצמו סמכויות כרצונו. המשפטנים חייבים להיות תחת ביקורת תמידית של נבחרי הציבור, מכיוון שהם עלולים להרחיב את כוחם מתוקף היותם פרשני החוק.
המטרה היא שבשורה התחתונה יקבע רצון העם, ולא מיעוט עריץ. זו מהות הדמוקרטיה.
ב) לוודא שהשיקול היחיד המנחה את המשפטנים הוא הצדק. בחינוך משפטני העתיד של ישראל יש להנחיל את הצדק כעיקרון-על (ולא את עיקרון החירות המתבטא ב"חירויות הפרט" וב"זכויות אדם"), מתוך הבנה שתפקיד המשפט הוא להביא צדק. כי בלא צדק - אין חירות.
אולם, ישנה תפיסה שמעל עיקרון החירות מצוי עיקרון הצדק. תפיסה זו גורסת שצדק מצוי מעל דמוקרטיה, ולכן ניתן להגביל את הדמוקרטיה למען הצדק, ובמקרים בהם הצדק מופר, יש לוותר על החירות ולהשיב את הצדק על כנו.
על עיקרון זה מבוססת הטענה שבג"צ, הפרקליטות והיועצים המשפטיים מגינים על מיעוטים ועל זכויות אדם. הכוונה היא שהמשפטנים לא מייצגים רק את "שלטון החוק", אלא למעשה מייצגים את "שלטון הצדק".
אך ברגע שהוחלט לוותר על החירות לטובת הצדק, וניתן למשפטנים כוח להחליט מהו אותו צדק, ניתן להם כוח מוחלט. וכוח מוחלט משחית בצורה מוחלטת.
מי שאמונים על הצדק הפסיקו להתייחס לצדק כאל שיקול, ורואים במשפט כלי לקידום מטרות פוליטיות, על פי האינטרסים שלהם והשקפת עולמם הסובייקטיבית, בניגוד לדעת הרוב כפי שמתבטאת על ידי נבחרי הציבור בכנסת.
כוחם המוחלט הפך לעריצות.
לכן בישראל כיום אין דמוקרטיה - ואין צדק.
מדינה שבה למיעוט יש כוח לכפות את דרכו שלו על הרוב איננה דמוקרטית.
ההנחה ששופטי בג"צ והמשפטנים בפרקליטות המדינה ובמחלקות המשפטיות במשרדי הממשלה הם נציגי הצדק עלי אדמות, ושיש להם מונופול על הצדק, היא שגויה. יש להם סמכות לפרש את החוק - לא לקבוע אותו. יש להם סמכות לשפוט לפי החוק - לא לבטל אותו ביומרה של "צדק" ובשם "הדמוקרטיה", המשמשים אותם לדרוס את זכויות האזרח וחירויות הפרט, לחתור תחת יסודות הדמוקרטיה, לערער את שלטון החוק - ולרמוס את הצדק.
יש צורך בבלמים ובאיזונים כדי להשיב את הדמוקרטיה - והצדק - למדינה:א) להגביל בחוק את כוחם של המשפטנים. פיסקת התגברות המאפשרת לכנסת לאשרר חוקים שבית המשפט העליון מבטל היא חובה בכל מערכת דמוקרטית מתפקדת. כך גם הגדרת סמכויותיו של היועמ"ש בחוק, כך שלא יוכל לנכס לעצמו סמכויות כרצונו. המשפטנים חייבים להיות תחת ביקורת תמידית של נבחרי הציבור, מכיוון שהם עלולים להרחיב את כוחם מתוקף היותם פרשני החוק.
המטרה היא שבשורה התחתונה יקבע רצון העם, ולא מיעוט עריץ. זו מהות הדמוקרטיה.
ב) לוודא שהשיקול היחיד המנחה את המשפטנים הוא הצדק. בחינוך משפטני העתיד של ישראל יש להנחיל את הצדק כעיקרון-על (ולא את עיקרון החירות המתבטא ב"חירויות הפרט" וב"זכויות אדם"), מתוך הבנה שתפקיד המשפט הוא להביא צדק. כי בלא צדק - אין חירות.
