יום שלישי, 28 ביוני 2011

בעד שלום

מה פירוש אותו מושג משומש לעייפה, אך בלתי מובן עד תומו - שלום?

שלום הוא שקט ושלווה. המילה 'שלום' לא באה מלשון 'השלמה', אלא מלשון 'שלמות' עצמית. ברובד הפיזי פירושו ביטחון. אמירת "שלום" במקורה היא הכרזה שפני האומר לשלום ואין בכוונתו לפגוע ולהזיק. שאילת שלום - "מה שלומך?" היא שאלה אם הנשאל בריא ושלם, ללא פגע ונזק. ברובד הרוחני, שלום הוא מלאות אמיתית, שלווה פנימית ושלמות עם עצמך.

***

וכמו עבור הפרט, כך עבור הכלל.

שלום הוא שקט ושלווה במדינה. היעדר מלחמות, אך לאו דווקא היעדר מלחמות תקיפה אלא היעדר מלחמות מגן, או במילים אחרות - ביטחון: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם, וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" (ויקרא כ"ז, ה'-ח'). כל זמן שאנו חיים בעולם בו הטבע האנושי הוא אנוכי, תוקפני ואף אכזרי, פציפיזם המבוסס על מוסר נוצרי של אהבת האויב והפניית הלחי השניה משחק לידי התוקפנים והאלימים שבמין האנושי. שלום אינו כניעה ונסיגה וכל שאר הדברים שניסו לשכנע אותנו שהם שלום. לאחר שנים של "שטיפת שלום", צריך להזכיר את הקשר הטבעי בין עוז לשלום: "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום". שלום - שלווה וביטחון, תלוי בעוצמה - הרוחנית והפיזית - של עם ישראל.

שלום הוא גם שלמות פנימית בתוך העם. ביהדות לא עושים "שלום עם אויבים", אלא "שלום על ישראל", בתוך עם ישראל. אמנם, צריך להבין שאחדות היא לא אחידות. הריבוי - האידאולוגי, הדתי והעדתי - יכול להיות גורם ליצירת מחלוקות ומדנים, אך יכול גם להיות מפתח לשלום. כמו שצבעי הקשת מתאחדים ויוצרים את הצבע הלבן, אנו משלימים זה את זה. שלום יביא לאמת. אך יש לשאוף לאחדות - לאחווה, סבלנות וסובלנות בין היחידים והקבוצות השונים בחברה. אפשר לאהוב אחד את השני באהבה שאינה תלויה בדבר, אהבת ישראל. אפשר למצוא בסיס משותף לכולנו, למשל זהות יהודית. ואפשר להתבטל מול כוח גדול מאיתנו, וכך למצוא את המקום בו אנו מתחברים.

***

ואכן, השאיפה הנצחית של עמנו לשלום נקשרה תמיד בשאיפה הנצחית האחרת של יהודים בכל הדורות: בניין ירושלים.

"שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם, יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ, שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי, אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ
לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹקינוּ, אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ"
(תהלים קכ"ב)

בניין ירושלים פירושו גאולה. שתי הבקשות - בניין ירושלים (תקומה לאומית מחודשת ושיבה לארצנו וקיבוץ גלויות וגאולה מאויבינו ובניין בירתנו ובית מקדשנו) ושלום (שקט ושלווה ושלמות פנימית) - קשורות יחד, כי השלמות הרוחנית שלנו והשלמות הגשמית שלנו קשורות יחדיו. וכי עם הגאולה הלאומית תבוא גאולת העולם. כשאנו ניגאל, העולם כולו ייגאל. זה המובן האמיתי והעמוק של בניין ירושלים - ירושלם, עיר-שלם - עיר השלום.

בירושלים מתגלה החיבור בין חלקי העם (כי ירושלים מחברת את שבטי ישראל לעם, במימד המקום, בהיותה מרכז חיינו הלאומיים, הרוחני (מקום המקדש ומוקד העליה לרגל) והשלטוני (המלוכה והמשפט, מקום קריית הממשלה ובית המשפט העליון), ובמימד הזמן, בהיותה בירת הנצח, בעבר, הווה ועתיד, ומוקד געגועינו בכל הדורות) ולעתיד לבוא, בין כל עמי העולם, ובין שמיים וארץ (בין נסתר לגלוי, בין גשמי לרוחני, בין אלוקות ושכינה).

יום רביעי, 1 ביוני 2011

בעד חזון

תמיד מפעים לראות אנשי מעשה שמגשימים את החלום. חלומו של בן גוריון היה גאולה. שאיפה זו היתה כה עמוקה ומהותית בדמותו ובחייו, עד שניתן לומר ש"מדוד עד דוד לא קם כדוד", מדוד בן ישי עד משיח בן דוד לא היה כדוד בן גוריון.

בן גוריון, מייסד מדינת ישראל וראש הממשלה הראשון שלה, הוא אולי מי שהשפיע ועיצב את דמותה יותר מכל אדם אחר. נטייתו המשיחית הודחקה והועלמה בשיח הציבורי ובתודעה הקולקטיבית וההיסטורית שלנו ע"י ההגמוניה השלטת, אך הינה בעלת משמעות והשלכות עמוקות על דמותה של מדינת ישראל. תפיסתו המשיחית בוטאה באינספור מנאומיו, מאמריו, מכתביו ויומניו של בן גוריון, ומתומצתת בספרו של פרופ' דוד אוחנה מהמכון למורשת בן גוריון בנגב, מהבודדים שעסקו בסוגיה, "משיחיות וממלכתיות: בן-גוריון והאינטלקטואלים, בין חזון משיחי לתיאולוגיה מדינית".

תפיסתו של מייסד המדינה לגבי מדינת ישראל היתה שהיא כלי להגשמת החזון המשיחי. "אנו בונים מדינה מתוך חזון נבואי וכיסופים משיחיים". "הציונות היא תנועה משיחית. זוהי אולי המילה היחידה ההולמת אותה, המייחדת אותה. זוהי תנועה, שעורגת לגאולת העם ולגאולת העולם". "יש צורך לסול דרך לחזון אחרית הימים, שגדולי הרוח באומה האמינו בו תמיד" (עמ' 84). "דורות על דורות סבלו, עונו ומסרו את נפשם על אמונתם בחזון אחרית הימים. אמונה זאת לא תכזיב, וחזון אחרית הימים בוא יבוא" (חזון ודרך, כרך א', עמ' 62). "חזון הגאולה המשיחי שקיים את עמנו באפלת הגולה – יקוים בישראל, באשר גורל היהודי תלוי בו, ונצח ישראל לא ישקר" (שנתון הממשלה תשי"ח, עמ' כ"ז).

בן גוריון פעל ממניע משיחי במודע ובמוצהר ובגלוי, עד שרבים מבני שיחו העירו לו שהטרמינולוגיה המשיחית בה הוא משתמש היא מסוכנת. אך הוא טען שלא מדובר בטרמינולוגיה, אלא במהות, והמדינה "לא נבנתה מכוח ציונות או סוציאליזם", שהן "מילים ריקות", אלא "מכוח המשיחיות שפעמה בלב עמנו 3000 שנה". הוא גם טען שמרבית בני דורו פעלו מכוח אותו חזון, אך אצל רבים מהם זה היה באופן לא מודע. למעשה, הוא הרחיק לכת אף לטעון ש"מי שאינו רואה חזון הגאולה המשיחי במרכז ייחודה של האומה אינו רואה אמיתה היסודית של ההיסטוריה היהודית ואבן פינתה של האמונה היהודית" ("משיחיות וממלכתיות", עמ' 204).

החזון המשיחי לפי בן גוריון כולל שני חלקים: הגאולה העצמית של עם ישראל, והמשמעות האוניברסלית של גאולה זו. כך אמר בנאום שנשא בקונגרס של הסוכנות היהודית:
"נשמת היהדות ומקור כוחה, שממנה ינק עמנו הרצון והיכולת לחדש בימינו מלכות ישראל - זהו החזון המשיחי של נביאי ישראל על גאולת עמם, וכל עמי העולם - כלומר, חזון הגאולה היהודית והכל-אנושית. ושני פנים היו לחזון הגאולה היהודית: קיבוץ גלויות, והיות העם היהודי בארצו לעם-סגולה ולאור-גויים; וגם חזון הגאולה האנושית שני פנים לה: שלום בין-לאומי ושלטון הצדק והאחווה בין אדם לאדם ובין עם לעם. וחזון משיחי כפול זה אינו אלא אחד - כי לא תיתכן גאולת עם בלי גאולת האנושות כולה, והאנושות כולה לא תיגאל, אם לא ייגאל כל אחד מחבריה. האמונה בחזון משיחי זה היתה הכוח העיקרי שקיים את עמנו בכל ימי נדודיו וסבלותיו, שהגיעו לשיאם בזוועת השואה הנאצית שהשמידה שישה מיליונים מיהודי אירופה - גברים, נשים, זקנים וטף; ואמונה זו יצקה בנו הכוח והרצון לקומם הריסות ארצנו ולהניח יסוד ראשון לחידוש מלכות ישראל" (עמ' 202-3).

ואכן, הוא ראה במדינת ישראל "יסוד ראשון לחידוש מלכות ישראל". בראייתו, קיבוץ הגלויות והפרחת השממה הם חלק מתהליך הגאולה, אך החזון המשיחי לא התגשם במלואו עם הקמת המדינה. "המדינה היא פרי החזון, אך לא הגשמתו". "ירושלים בנויה?" חזר ושאל. אם לשאול מטבעות לשון מהרב קוק, מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה, ראשית צמיחת גאולתנו...

רמזים לרעיונותיו לגבי הגשמת חזון הגאולה השלמה אפשר למצוא במקומות רבים. למשל, בשנת 1962 התבקש בן גוריון ע"י עורכי המגזין האמריקאי 'סטייל' לתת תחזית לעשרים וחמש שנה. כמה מתחזיותיו התגשמו מאז, כמו קונפדרציה אירופאית ועמידת ישראל בחזית הפיתוח המדעי והטכנולוגי. בין היתר חזה את הקמת בית המקדש השלישי, וכינון הסנהדרין, שיעסוק בבעיות מדיניות כלל עולמיות: "בירושלים ייבנה היכל הנביאים, ובו יהיה מושב בית המשפט האנושי העליון, שיכריע בכל השאלות השנויות במחלוקת בין הפדרציות היבשתיות".

על מנת לקדם את הגשמת החזון, פעל במסגרת דיונים, מכתבים ופולמוס ציבורי מעל גבי העיתונים במטרה לשכנע אנשי רוח כמו גרשם שלום, מרטין בובר ואחרים להירתם למשימה המשיחית:
"'בלא חזון ייפרע עם'. אם אנשי הרוח יהיו חדורים באמונה משיחית זו, והם יצליחו על ידי המדע שהם מלמדים, על ידי הספרות שהם יוצרים, על ידי האמנות, על ידי השירה וגם על ידי התיאטרון, להנחיל את זאת לעם, ואנו נהיה עם סגולה - ועל ידי זה לאור גויים - נתקיים, ואחרת לא נתקיים. זאת ההכרה שירשתי מעיון בכל ההיסטוריה ומכל מה שנעשה בארץ עד היום, ומראיית היהדות בימינו. אני מאמין שזה יהיה. אני מאמין שנהיה לעם סגולה. אבל זה לא יבוא מאליו. שום דבר בארץ לא בא מאליו. ולאנשי הרוח יהיה בזה חלק גדול. השאלה אם אנשי הרוח ייענו לתביעה ההיסטורית ולייעוד ההיסטורי הגדול הזה של העם היהודי" (עמ' 222)
"עלינו להיות למופת ולמורה דרך לאנושות... שנהיה עם סגולה ואור גויים, אני רואה בזה אחת הבעיות הגורליות של עמנו" (עמ' 204).
אנשי הרוח השיבו שחזונו המשיחי הוא רעיון עוועים מסוכן. בן גוריון השיב להם בסערה: "הכרחי להכיר שעדיין לא הגיעה גאולת ישראל. כל מה שקיים - אם לא יימצאו אותם הכוחות שהביאו אותנו עד הלום ולא יפעלו גם להבא - לא יישאר זכר מזה" (עמ' 216).

אך לשווא ביקש בן-גוריון כוח יצירה ייחודי, ישראלי, אותנטי בקרב אנשי רוח השואבים ערכים ממקורות זרים. היה עליו לחפש אצל מי ששואב את ערכיו מן המעיין העתיק שבליבה של האומה בעת שהיא מתכוננת על מוסדותיה שוב. אך עקבותיו של אותו חזון עתיק מכוחו נוסדה מדינת ישראל עודן טבועות בה, וכשם שהתעורר מתרדמתו לאחר אלפיים שנה, הוא ישוב ויתעורר.

בעד רומנטיקה

הקשר העתיק בין האדם והאדמה, שנשכח מאיתנו בחברה העירונית המודרנית, מתגלה בכתבי מורשתנו. הקשר הזה מתגלה קודם כל בשמם, כי שם הוא מהות. האדם נוצר מן האדמה ולכן שמו ניתן לו מן האדמה: "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים" - אנו אדמה וקצת רוח.

הקשר המיוחד בין אדם ואדמה מצוי לאורך הסיפור על שורשי ההתחלה. תחילה אנו מקבלים את הרקע: "וַיַּצְמַח ה' אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל; וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ב', ט'), ואז מופיע האדם על הבמה: "וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב', ט"ו). וכעת מוצגת בפנינו הדילמה: האדם מקבל שתי הנחיות, מעין 'מצוות עשה' ו'מצוות לא תעשה': באפשרותו לאכול מכל העצים שבגן, אך לא מעץ ה'דעת-טוב-ורע'. מדוע? כדי שהאדם לא יהפוך להיות כאלוקים, יודע טוב ורע - 'דעת' היא מלשון אחדות והיכרות אינטימית (בדומה לידיעה תנ"כית אחרת, "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ"), כלומר הכרה המערבבת ואינה מבחינה בין טוב לרע. אך האדם עושה זאת, בניגוד לרצון הבורא, ועל החטא הקשור באדמה הוא נענש באדמה במידה כנגד מידה: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ... בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב... וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱ-לֹהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" (בראשית ג', י"ז/י"ט/כ"ג).

מהופעתה החוזרת של האדמה בסיפור החטא ועונשו, אפשר ללמוד דבר מה משמעותי: הקשר בין אדם ואדמה משמש כהשתקפות הקשר שלו עם הבורא. האדם שומר ומטפח את עולמו של ה', בגן-עדן או עלי אדמות, תוך שהוא מבחין בין טוב לרע, על פי מצוות ה'. בתמורה, ה' מעניק לאדם דרך האדמה את השפע ותנובת הטוב, או לחילופין, בעקבות חטאו מרצונו, מונע ממנו את השפע בעצירת גשמים וחוסר פוריות האדמה. אם חטאיו רבים וכבדים מנשוא, האדמה אינה מחזיקה אותו עוד, והאדם גולה מעליה. החטא, המבטא סטיה מרצון ה' ואיבוד המוסריות האנושית, מביא לגלות, גלות חיצונית שמעידה על הגלות הפנימית.

בדומה לקשר של האב הקדמון, האדם הראשון, אל האדמה, כך גם הקשר שבין עם וארץ משקף את הקרבה שבין עם לאלוקיו. הקשר למולדת כמראה לקשר עם אלוקים מופיע לכל אורך התורה.

האמירה הראשונה של ה' אלוקי אברהם לאבי האומה עוסקת בדיוק בקשר זה: "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ..." (בראשית י"ב א'). זהו הקשר שמודגש בהמשך פעמים אינספור, כשהארץ מובטחת לשלושת אבות האומה ולזרעם, לבנים שיצאו מהם, לעם ישראל. לאברהם, "כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם", ליצחק, "כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל", וליעקב, "הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ--לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ". בהמשך, ארבעה חומשים שלמים עוסקים במסעם של בני ישראל לארץ זבת חלב ודבש. כשהמרגלים הנשלחים לרגל בארץ מוציאים את דיבתה רעה ומניאים את לב העם למאוס בארץ חמדה, העונש על כך הוא שמסע הגלות במדבר הוארך לארבעים שנה, ובכייתו של אותו לילה הופכת לבכייה לדורות - לחורבנם של שני בתי המקדש, ואיתה לגלות מעל הארץ בת קרוב לאלפיים שנה. ספר יהושע עוסק ב"כיבוש" וב"התנחלות", בגבולות הארץ וכיבושה וחלוקתה לנחלות. ביתר ספרי התנ"ך מתוארים הנסיונות לחיות כחברה לאור התורה בארץ ישראל, או הנסיונות לברוח ממחויבות זו... לבסוף, ממש כמו שחטאו של אדם הביא לגלותו מגן-עדן, וחטאו של קין הביא לגלותו, חטאיהם של ישראל מרצון ה' גורמים שיגלו מעל אדמתם. קרבתו ורצונו של ה' בנו מתבטאות בשפע שהוא מעניק לעמו בארץ ישראל, או לחילופין כשהיא דוחה אותנו ואנו גולים מעליה. גם הקרבה והרצון של עם ישראל לבוראם מתבטאים בקשר שלהם עם ארץ ישראל ועם האדמה, ובמוכנות לקיים בה את החוק האלוקי והמיוחד של התורה, בתור עם.

הארץ היא מקום הרצון, בה נבחן ומתגלה הקשר בין הבורא לאדם - וככל ברית כלולות, מבטאת מחויבות ואהבה של שני הצדדים. העובדה שברית זו נגלית לעין דווקא בארץ, מצויה בכל התורה (ראו כדוגמה את פרשת בחוקותי), ובמיוחד ב'קריאת שמע':

"וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם - לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם, וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה, לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ; וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר ה', נֹתֵן לָכֶם. וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם; וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם, וִימֵי בְנֵיכֶם, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם -- כִּימֵי הַשָּׁמַיִם, עַל-הָאָרֶץ." (דברים י"א)

כבר עברו עלינו תקופות רעות וטובות. תקופות של נאמנות לברית ואיתם שגשוג, וגם תקופות חטא ובגידה ואיתם גלות - ואולי כעת הגיע זמנם של הימים על פני אדמתנו לרבות כימי השמים על הארץ... אך גם לאלו שאינם מאמינים בברית זו, ובהבטחה הגנוזה בה, צריך להיות ברור היסוד העתיק שלה: עבור עם, אדמה וארץ פירושן אהבה וחיים.

יום שלישי, 8 במרץ 2011

בעד בריאות נפש

כדי להבין מה מניע את השמאל הקיצוני בישראל, קבוצה שולית ששנאתה העצמית הפכה לתופעה פסיכו-פתולוגית החורגת מכל תופעה דומה בעולם, כדאי לקרוא את דבריו של יוסף מישל דוד על "הטעות הבסיסית של השמאל הקיצוני - ענת קם כמשל".

טעות בסיסית הוא מושג בפסיכולוגיה האדלריאנית שמשמעו טעות שאדם נידון לחזור עליה שוב ושוב, עד שיבין את שורשה הטמון בחווית ילדות ויתקן אותה. הטעות הבסיסית של השמאל הקיצוני באה לידי ביטוי בדרכים רבות. אין ספק ששנאה עצמית וניכור מהזהות היהודית הפכו למניע רב עוצמה בפעילות השמאל הישראלי, מתעמולה פסימית ותבוסתנית, דרך עידוד התערבות מדינית זרה ועד בגידה של ממש ופגיעה בביטחון המדינה (מרגלים שהעבירו מידע סודי או נפגשו עם רבי מרצחים בעיצומן של אינתיפאדות). היא הפכה לחלק אינטגרלי מהתרבות והאמנות שהוא מייצר, לדוגמה: בסרטים ישראלים רבים מוצג החייל הישראלי כמובס, טרוף עיניים, נכה, מבולבל ועלוב, בעוד דמות הערבי מוצגת בהערצה כנעים הליכות ומכניס אורחים, איש אדמה שורשי ואצילי הקשור לטבע ולמולדתו, בעל הכרה לאומית ואינו מתפשר על זהותו.

לטענת דוד, בבסיס הטעות הבסיסית של השמאל הקיצוני בישראל עומדת השואה, שתומצתה בעיני אותם אנשים לכדי רצון "לא להיות כמו הגרמנים הנאצים". אך כמובן שזה הפוך: היהודים, שהלכו אז כצאן לטבח, נותרו עם תמים המבקש לשתף פעולה עם אויביו ב'הסכמי שלום' ו'יד מושטת לשכנות טובה', בעוד מי שמזכיר את הנאצים הגרמנים (בכוונות ולא במעשים, ב"ה - אבל מחוסר יכולת ולא מחוסר רצון), הם 'הנאצים הפלשתינים', כפי שכינה ברל כצנלסון, איש מפלגת העבודה ומייסד ההסתדרות, את הערבים בארץ-ישראל עוד לפני המלחמות והטרור.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שתופעת השנאה העצמית על אופיה הפסיכו-פתולוגי מלווה את העם היהודי הרבה לפני השואה. כבר אז, ב-1936, שאל כצנלסון: "היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח - אל ידע מצפוננו שקט".

דוד מסביר שהטעות הבסיסית הזו "מתלבשת יפה על המוסר הנוצרי", ואכן כמידת אימוץ התרבות המערבית מידת ה'שמאלנות הקיצונית'. אימוץ אידאולוגיה הנובעת מהתרבות האירופאית הרוויה בשנאת ישראל מביא לשנאת ישראל. הגיוני. אותם אנשים הפנימו את המוסר הנוצרי, המקדש את המוות על פני החיים, ואת האנטישמיות.

בנוסף, יש כאן תסמונת הקרבן, קרבנות לאלימות המפתחים הזדהות עם תוקפיהם ומתמכרים לשליטת החזק, האלים והתוקפן (כגון תסמונת האשה המוכה, נשים מוכות המפתחות פאסיביות והאשמה עצמית, ותסמונת שטוקהולם, שבויים המפתחים הזדהות עם חוטפיהם). בהתאם, השמאל הקיצוני בישראל מעריץ את 'הבעל המכה' ואינו מסוגל להשתחרר ממנו, ופיתח הפרעה נפשית של הזדהות עם הערבים ועם מדיניות אנטי-ישראלית ואנטישמית בעולם.

לדעתי בבסיס הטעות הבסיסית מצויה הכמיהה לגלות ולעבדות, הרצון להיות משועבדים לעם זר ולהיכנע לו כמו שהתרגלנו במשך אלפיים שנות גלות, כמיהה פתולוגית של עם ששכח להיות עצמאי, שיש לרפא אותה לפני שבאמת תביא לגלות נוספת.

ואם ננסה לחדור לשורש העניין ממש, מדובר בכמיהה למוות.

כפתרון מציע דוד "חינוך יהודי, מוסר יהודי, לימוד תנ"ך ומורשת ישראל, היכולים לעזור לנוער לבנות חשיבה ישראלית בריאה ונקייה משנאה עצמית, הדוגלת בלאומיות יהודית ישראלית בריאה. לגבי המבוגרים שבעמנו, הם יזדקקו כנראה לטיפול פסיכולוגי עמוק יותר."

יום שלישי, 22 בפברואר 2011

בעד שחרור המחשבה

פוליטיקה היא סובלימציה של מלחמה, אבל לפעמים צריך לחפור בבוץ כדי למצוא יהלומים. אחד מקווי השבר המרכזיים בחברה הישראלית משורטט בין 'ימין' ל'שמאל', ואם נבחן אותו מקרוב אולי נגלה משהו מהותי לגבי החברה הישראלית.

אגב, החלוקה בין 'ימין' ל'שמאל' היא לא בין זכויות אדם וגזענות, נאורות ובערות, דמוקרטיה ופאשיזם, שלום ומלחמה, טובים ורעים. ניכוס המוסריות למחנה אחד אינו מוסרי.

אז מה מייצגת החלוקה בין ימין לשמאל? הימין מייצג המשכיות, מסורתיות ושמרנות, ואילו השמאל מייצג שינוי, רדיקליות ומהפכנות. הדבר נובע מזוויות ראייה שונות על המציאות הקיימת: הימין רואה את השלמות בקיים ולפיכך שואף לחזקו, והשמאל רואה את החוסר בקיים ולפיכך שואף לשנותו. אולי יש קשר לחלוקה ביהדות בין ימין - סניגור לשמאל - קטיגור. השמות 'ימין' ו'שמאל' ניתנו על פי מקומות הישיבה בפרלמנט הבריטי, בו ישבו חברי המפלגה השמרנית בצד ימין וחברי המפלגה הרדיקלית ישבו בצד שמאל.

המתח בין מסורת ושינוי התבטא בהמשך המאה העשרים בהתאם לשינויים ולתמות המרכזיות בכל תקופה: המתח הפוליטי-מדיני בעיתות מלחמה בין נחישות, כושר עמידה ותקיפות לבין פייסנות, ויתור ונסיגה שהציב 'יונים' מול 'ניצים', התחלף בתקופת שינויים כלכליים במתח בין כלכלה חופשית וחירות הפרט לכפיית שוויון ותפיסות סוציאליסטיות וקומוניסטיות. לבסוף, ועד ימינו אפשר לומר, הוא מתבטא בתקופה של שינויים תרבותיים במתח בין לאומיות לקוסמופוליטיות, כשיש להבדיל בין לאומיות - אהבת עמך, ללאומנות - שנאת עמים זרים, ויש להבדיל בין אוניברסליות - כלל אנושיות, ובין קוסמופוליטיות - חתירה לעולם חסר זהויות לאומיות. בימינו, בעידן הפוסט-מודרני, הוא מתבטא במתח בין שימור זהות לפירוקה.

אפשר לממש את שני הצדדים - מסורת ושינוי - בגילויים מתונים וסובלניים הנותנים מקום להשקפות אחרות, או בגילויים קיצוניים וטוטאליטריים הכופים על הזולת את השקפתם. בהקשר זה חשוב לציין שבניגוד לתפיסה הרווחת בישראל, מבחינה היסטורית המסוכנת מבין השתיים היא האידאולוגיה השמאלנית הקיצונית, שהיא האכזרית והרצחנית ביותר בהיסטוריה האנושית. מאה מיליון נפשות הושמדו על ידי רודנים אכזריים מהשמאל הקיצוני, כמו יוסף סטאליןמאו צה טונגפול פוט ואחרים. לכן ברוב מדינות העולם, השמאל הקיצוני נחשב לסכנה העיקרית לדמוקרטיה.

ימין ושמאל במסורת היהודית

קשה לומר שהיהדות נוטה באופן מסורתי לימין או לשמאל. היהדות דוגלת באיזון על ידי שמירה על דבר ה'. התורה מאחדת את כל הערכים באופן מאוזן והרמוני המביא לשלום, בעוד דבקות בערך אנושי אחד כערך עליון, או שיעבוד לאידאולוגיה מעשה ידי אדם, ובוודאי הקרבת קרבנות אדם על מזבחה ("קרבנות השלום" לדוגמה), נחשבים עבודת אלילים.

שלושת אבותינו מייצגים התפתחות בין-דורית דיאלקטית: אברהם הוא איש החסד (לפנים משורת הדין, חסד ללא גבולות וללא צדק, למשל סליחה לאנשי סדום), יצחק הוא איש הדין (לפי שורת הדין, צדק חמור ונוקשה ללא חסד, עד ביטול ישות מוחלט), ויעקב-ישראל הוא איש האמת (אליה מגיעים ע"י אחדות המידות). חשוב לזכור שאיננו בני אברהם בלבד אלא בני ישראל. היהדות מראה כיצד לעדן את שני הקטבים וליצור יושר, אמצע, הדרך השלישית. הרמב"ם המליץ ללכת בשביל האמצע, שביל הזהב.

ייתכן שלמשמעות של המושגים הפוליטיים של 'ימין' ו'שמאל' יש קשר כלשהו למשמעות אותם מושגים בתורת הסוד, בה צד ימין מדגיש חוזק, נדיבות, גדלות ורוממות, וצד שמאל מדגיש צדק, הצבת גבולות וראייה מבדילה. השילוב בין חסד ונתינה ואהבת הזולת ובין צמצום, דין, ביקורת וגבולות הכרחי לשמירה על חברה תקינה ובריאה. עלינו לפעול מתוך מדיניות של "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", עלינו לפעול כפרטים וכחברה מתוך גדלות ושאיפת שגשוג, אך גם לבקר את עצמנו ולדעת את גבולותינו, כמו שמדגימים נביאי ישראל. הדרך היחידה בה זה יכול להתקיים היא על ידי ביטול לה'.

עם זאת, מעניין שביהדות נוהגים להקדים בכל דבר את הימין לשמאל: מתחילים כל דבר בצד ימין (פסיעות בתפילה, נטילת ידיים ונעילת נעליים) ומסיימים בצד שמאל, על מנת לסמל ולהקדים את מידת הרחמים למידת הדין. אולי גם במישור הפוליטי-חברתי יש לשתף בין שני הכוחות, ולהקדים את תנועת הבעד וההתחזקות (המכונה בשם ימין) לתנועת הנגד והביקורת (המכונה שמאל).

אפשר להבין את הסיבה לכך באופן אינטואיטיבי: יש קו דק בין ביקורת בונה לביקורת הורסת, בין סתירה לשם תיקון ובניין לבין הרס לשם הרס. קל להגיע ממרד בעריצות למרד בהכל, ומשם קצרה הדרך לניהיליזם. ניתוץ הקיים הוא מהות הרע. צריך לפעול מתוך השאיפה הבסיסית לטוב ומעליה לבנות את השאיפה לביטול הרע ("אנכי ה' אלוקיך - לא יהיה לך אלוקים אחרים על פניי"). ההתנגדות למשהו היא לא מהות בפני עצמה. אי אפשר לבנות מתוך אנטי.

ימין ושמאל בישראל

אי אפשר לבנות מתוך אנטי? נראה שבתנועה שהקימה את מדינת ישראל התהפכו היוצרות. אין להתעלם מהעובדה שאולי ההתנתקות מהעבר היתה חיונית לבניית משהו חדש. בציונות היו יסודות של מרד ומהפכה נגד היהדות המסורתית בת אלפיים שנות הגלות. הזרם הפוליטי המרכזי של הציונות היה שמאלני משום שהיא התחרתה בכוח המשיכה של התנועה הסוציאליסטית והקומוניסטית וספגה לתוכה חלק ממנה. אמנם, יחד עם היסודות המהפכניים היו גם יסודות של המשכיות וחיבור למקורות היהדות בקרב דור מייסדי המדינה. כמו כן, בתור תנועה לאומית, ברור שהיו בה יסודות 'ימניים' ו'מסורתיים'. וכמובן, בניגוד למה שהיה מקובל ב'אליטה', ולכן למה שהופיע במדיה הכתובה והמשודרת, הזרם שנקרא בשלב מסוים 'הזרם הרוויזיוניסטי' היה מקובל על רוב העם כזרם פוליטי משמעותי.

נראה שהיה אפשר לבנות מתוך אנטי כל עוד היסודות השליליים היו חיוניים וכל עוד היסודות החיוביים היו איתנים מספיק. אך נשאלת השאלה: מאחר ומדינת ישראל הוקמה על יסודות שמאליים, של ביקורת ושלילה, הממשיכים להרכיב רעיונית ומעשית את מוקדי השלטון התרבותי והחברתי שלה גם כיום, האם היסודות השליליים של מרד ומהפכה מרכיבים את נדבכיה העמוקים של המדינה בצורה שאינה ברת תיקון, והיא עלולה להתפרק מבפנים בטווח הארוך או הקצר? האם שלילת היהדות לא הופכת לשלילת הציונות (שהיא ביטוייה המעשי)? האם טבוע במדינת ישראל גרעין של הרס עצמי?

תלוי אם נצליח להשתחרר מהדומיננטיות של יסודות הפירוק והשלילה, ואם היסודות החיוביים של התנועה הציונית איתנים מספיק. דווקא בארץ אפשר ליצור איחוד פורה ומועיל בין ימין לשמאל, לאחד את שני הצדדים ולהגיע לשלם שיהיה גדול מסכום חלקיו.

אך המאבק האמיתי המתחולל במדינת ישראל אינו בין ימין לשמאל.

המאבק על הזהות היהודית במדינת ישראל

במדינת ישראל מתחולל קרב שבמרכזו השאלה: האם נזכור מי אנחנו? האם אנו בעלי זהות ייחודית, האם קיומנו כעם ייחודי, או שאנו עם ככל העמים, ואולי אפילו שואפים להיעלם ולהיטמע בהם ובתרבותם? האם נכיר במטען ההיסטורי העמוק ובייעוד של עם ישראל, או שנחתור להתעלם ממנו? האם נביט אחורה לעבר ומתוכו קדימה לעתיד, או שננוע בסימן שאלה תמידי, בורחים מעצמנו ומזהותנו האמיתית, חיים בהווה ממושך, מנותק ותלוש משורשים?

המאבק על המשכיות עם ישראל וערכי עם ישראל עתיק כימי היותנו. אותו עימות חוזר על עצמו בכל דור ודור בין גורמים מתחלפים: בני ישראל והערב-רב (המייצגים זהות קוסמופוליטית 'מערבבת') בדור המדבר, מכבים ומתיוונים בתקופת בית שני, יהודים ומתבוללים בתקופת ההשכלה. גם היום הקרב על דמותה של מדינת ישראל מוכרע יום-יום בשדה הקרב של התודעה והמעשה של כל אחד מאיתנו. העימות כיום הוא בין אלה ששומרים וחיים את מורשת ישראל ובין אלה שהחליפו אותה בתרבות זרה, שחלחלה אלינו על האנטישמיות הטבועה בה.

בינתיים באורח נס הצליח עם ישראל לשמור על זהותו. 80% מהיהודים בישראל שומרים את המסורת במידה רבה לפי נתוני הלמ"ס 2010. לפי סקר מכון גוטמן 2008, 75% מכלל הישראלים מגדירים את עצמם כמסורתיים, דתיים או חרדים, בעוד רבע מהם מגדירים את עצמם כחילונים (למרות שיש חילונים רבים שמרגישים קשר למסורת היהודית). ישנם אנשים החיים ומשמרים ומפתחים באופן אקטיבי את הזהות היהודית, המבוססת על שלושה יסודות: תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל. 'חרדים' מתמקדים במרכיב של תורת ישראל, 'מתנחלים' מתמקדים במרכיב של ארץ ישראל, ו'ימנים' מתמקדים במרכיב של עם ישראל.

מצד שני, ההשפעה היא לא רק בהתנהגות ובשמירה על המסורת, אלא גם בדרכים אחרות, של שינוי רגשי ותפיסתי. מאז תקופת ההשכלה ועד ימינו, התודעה ה'מתבוללת' התפשטה והשתלטה על מעגלים נרחבים בעם ישראל.

ואכן, ניתן להבחין בדפוס חוזר בדוגמאות ההיסטוריות: תחילה רוב העם עומד בפרץ, אך ישנה 'אליטה' שבוחרת בהתבוללות, מפעילה לחץ על הציבור מבפנים תוך לחצים מבחוץ מצד מדינות זרות, העם נגרר אחריה, והסוף: אסון.

גם בישראל של ימינו יש 'אליטה מתבוללת', 'תנועת הנגד', שמשתדלת בכל מאודה להשניא עלינו את מורשתנו ומסורתנו. כבר לא מקובל בימינו 'להמיר דת' אז עושים זאת באופן מתוחכם יותר, בשינוי ערכים, ב'התבוללות' תרבותית רכה. 'תנועת הנגד' המתנגדת לישראל, מתכחשת ליהדות או מכחישה אותה, קשורה באופן טבעי עם השמאל הקוסמופוליטי בארץ ובעולם מכיוון שהם חולקים מספר קווי מתאר משותפים: א) התנגדות, שינוי ומהפכנות ב) קשר ל'אליטה' ג) אג'נדה קוסמופוליטית החותרת למחיקת זהות לאומית ד) אג'נדה פוסט-מודרנית ואנטי-זהותית ה) ניתוק מערכיה ויסודותיה של הזהות היהודית, המונע ראיה צלולה לגביה, ורצון למחוק, לזנוח ולפרק את הזהות היהודית, על מנת להיות משוללי זהות.

לכן המאבק שנראה לעיתים בין ימין לשמאל, ואם מביטים יותר לעומק הוא בין מסורת לשינוי, הוא באמת מאבק אחר: מאבק על הזהות היהודית של מדינת ישראל. זהו המאבק החשוב היחידי. המאבק על הארץ, המאבק על הלאום, המאבק על התורה כולם אינם אלא אחד.

"בני דורנו מתעניינים כל כך בשמאל וימין, עד ששכחו לגמרי שיש גם מעלה ומטה..." (פרנץ ורפל)

כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן. הגיע הזמן לשחרור המחשבה.

יום חמישי, 10 בפברואר 2011

בעד הישרדות

המניע העמוק ביותר הקיים בתוך כל יצור חי הוא יצר ההישרדות. אמנם, מצד אחד, זה גורם לכך שאפשר להפעיל מניפולציה על אנשים, לשחק על התקוות והפחדים הקיומיים שלהם ולהפעילם כרצונך. וכמו כן, הפחדים והחרדות הנובעים מיצר ההישרדות עלולים לשתק ולגרום להזיות של בריחה מהתמודדות עם המציאות, באופן שמנוגד בדיוק למטרתם ההישרדותית המקורית. אנו פגיעים ורגישים למניפולציות מצד גורמים אינטרסנטיים, המספקות לנו סיפור שנרצה להאמין בו בכל מחיר. זה מסוכן. דווקא לכן כמיהתנו לביטחון ושקט וחרדותינו הקיומיות מהוות את עקב אכילס שלנו. דווקא מאבק הישרדותי דורש פיכחון ועירנות מתמדת.

מצד שני, בלי יצר ההישרדות לא היינו שורדים... אז בואו נשתמש בתכונות הטובות שהוא מקנה, כמו אומץ, זהירות ופיכחון, ולא בתכונות השליליות שהוא עלול להקנות, כמו חרדה, שיתוק ובריחה מהצציאות, ונישיר אליה מבט מפוכח וכן.

אנו שרויים במאבק הישרדותי מתמיד. "רבת שכנה נפשי עם שונא שלום. אני שלום וכי אדבר, המה למלחמה" (תהילים ק"כ). 'הסכסוך' הערבי-ישראלי, כינוי מניפולטיבי שמורה שכביכול יש פה הדדיות, הוא בעצם מלחמה חד-צדדית של הערבים נגד הישראלים, הנמשך עוד מלפני קום המדינה, ואם לא ייפתר משורשו, עשוי להימשך לנצח. הסיבה היא שאותו 'סכסוך', או מלחמה חד-צדדית כאמור, אינו טריטוריאלי, אלא קונספטואלי. אין עניינו ב'שטחים' אלו או אחרים, אלא בעצם הרעיון של מדינה יהודית. החלום ה'פלשתיני' הוא חיסולה של מדינת ישראל. באמנה הלאומית הפלשתינית מופיע בגלוי הפתרון הסופי לבעיית הציונות ומדינת היהודים, מדינת ישראל.

ה'פלסטינים' לא מעוניינים במדינה. 'המאבק למען מדינה פלסטינית' הוא תחבולה. זו הסיבה לחוסר הוויתור ה'פלשתיני' על הגבולות וזו הסיבה האמיתית לגרירת הרגליים האינסופית במשאים ומתנים עם ישראל סביב ההכרזה על סיום ה'סכסוך'. 'תהליך השלום' ורעיון 'המדינה הפלסטינית' הוא חלק מתכנית השלבים הערבית: התכנית למחוק את ישראל באמצעות שילוב של מאבק מזוין ודיפלומטי לסירוגין, בשילוב דה-לגיטימציה גוברת למדינת ישראל. הסכנה שבשיתוף פעולה עם תכנית השלבים הערבית היא שכל שיתוף פעולה כזה מקדם אותה, וזה בלתי הפיך.

באותו יום שחתם על "הצהרת העקרונות" בהסכמי אוסלו, יאסר ערפאת התראיין לטלוויזיה הירדנית ואמר: "מטרתנו היא לקחת כל שטח שנוכל, ולהשתמש בו כקרש קפיצה לקחת עוד, באופן דיפלומטי או מזוין, עד שבעזרת המדינות הערביות נוכל להנחית מכה סופית נגד ישראל".

אין טעם לדבר על 'פתרון הסכסוך' או 'שלום' - מילים ריקות, שקרים וכזבים, שאמנם אנו כמהים להאמין בהם, אך עלינו לזכור שאסור ליהודי לטמון את הראש בחול ואסור ליהודי להאמין באשליות שווא. זהו אחד הלקחים החשובים שעמנו למד מהשואה. מנהיגים, אנשי תקשורת ו'אנשי רוח' נטלו את תפקיד נביאי השקר ש"הטעו את עמי לומר שלום שלום ואין שלום" (יחזקאל י"ג, י'), בנו עבורנו בקפידה אוטוסוגסטיה מסוכנת, וגרמו לנו להשלות את עצמנו ש'השלמה' עם הערבים אפשרית. ה'אליטה' השולטת בתקשורת, באקדמיה, בבתי המשפט משתפת פעולה עם אויבינו המוצהרים בשטיפת מוח לאומית, המציאה את המושג 'השטחים הכבושים' והדביקה אותו ליהודה ושומרון. תוכנתנו לחשוב שאם רק נוותר על יהודה ושומרון יבוא שלום על ישראל. כמובן שאין קשר בין 'שלום' לבין ויתור על חבלי יהודה ושומרון, ובכל זאת הם קשורים בעינינו באופן בל יינתק, כי נעשתה כאן עבודה רבה של תעמולה: לדוגמה שימוש במושגים זהים אך בעלי משמעות שונה עבור יהודים ועבור ערבים. בעוד אנו סבורים שה'כיבוש' שמדובר עליו הוא ה'כיבוש' של שטחי יהודה ושומרון, ה'כיבוש' שהערבים מדברים עליו הוא ה'כיבוש' של כל מדינת ישראל. הם מדברים על כל היהודים החיים בשלטון ריבוני בארץ ישראל. לא על "שטחי 67'" אלא על "שטחי 48'". לא על נוכחות יהודית בחברון על אלא על נוכחות יהודית בירושלים. לא על גבעות ריקות בהרי המרכז אלא גם על ערי השפלה, על הגליל, על הנגב, על תל אביב ויפו, על חיפה ועכו, על באר שבע וערד.

למה? למה הם רוצים לוותר על חבלי ארץ כשהם יודעים שזה לא יקדם ביטחון ושלום על ישראל?

יש כמה סיבות לכך. הראשונה היא פחד מהערבים שחיים שם. השניה היא פחד מעצמאות ושלטון ריבוני. והשלישית היא שיהודה ושומרון הם לא רק חבלי ארץ, אלא זהות עברית עתיקה. הם לא מסוגלים להתמודד עם מדינה שמגלה את זהותה היהודית כמו שקרה לאחר מלחמת ששת הימים. הם מעוניינים למחוק את הזהות היהודית של מדינת ישראל.

זו הסיבה העמוקה ביותר ללהיטות האובססיבית כל כך של אותה כת אנטי-יהודית בתוכנו להעביר אותנו שטיפת מוח. הם הרי לא תמימים מספיק להאמין באשליות שהם מוכרים. אף אחד מהם לא חושב שהפיכת חבלי ארץ נוספים לערביים יקרב שלום על ישראל, ולמעשה הם יודעים שזה רק יגביר את האמביציה שלהם להשמידנו. ובכל זאת הם להוטים לוותר על לב מולדתנו. לעזאזל השלום, לעזאזל אחיהם, ולעזאזל הרגש שפעם בלב עם שנשאר נאמן למולדתו במשך אלף ותשע מאות שנים. בדיוק בגלל הרגש הזה, שמפחיד אותם. בדיוק בגלל שהם פשוט לא מסוגלים להתמודד עם המטען הזהותי, ההיסטורי, של ארץ אבותינו, מולדתנו ההיסטורית העתיקה. הרצון לחסל את הזהות היהודית של מדינת ישראל כל כך עמוק ולא רציונאלי, שהם משתוקקים לבנות את פלשתינה אפילו על חורבות ישראל, כפי שניבא רבין: "מדינה פלשתינית תקום רק על חורבותיה של ישראל".

ואיך הם הצליחו לרמות ולהשלות אותנו ככה?

הצליחו למכור לנו שקרים ולעבוד עלינו בעזות מצח כל כך ברורה... כי גם אנחנו מתכחשים למי שאנחנו. איבדנו כל זהות, ושכחנו מי אנחנו ולמה אנחנו כאן.

מה עושים?

רואים למה הם הטיפו... ועושים ההיפך. אם הם הטיפו לנסיגה מלב המולדת, ברור שמאבק ההישרדות שלנו דורש את הפרחת ויישוב לב מולדתנו. אם הם הטיפו להשלמה עם אויבינו, ברור שמאבק ההישרדות שלנו דורש את סילוקם מארצנו. אם הם הטיפו לבריחה מהזהות שלנו, ברור שמאבק ההישרדות שלנו דורש היאחזות בה בכל מחיר.

מדוע יש להחיל את הריבונות הישראלית ביו"ש?

א) כי זוהי לב מולדתנו. יהודה ושומרון הם הם ערש המולדת, ארץ האבות, ארץ ישראל העתיקה. דור המייסדים היו אנשי "ארץ ישראל השלמה" בכל נימי נפשם: הם חשו וידעו שזוהי אדמת חיינו. כמו שלא "מוותרים" על אמא, לא "מוותרים" על המולדת. כל שעל מאדמתנו הוא שלנו, חיוני לעצם קיומנו וחיינו כאן. דוד בן גוריון אמר: "אין רשות לשום יהודי לוותר על זכות העם לארצו. אין זה מסמכותו של שום גוף יהודי, אין זו אפילו סמכותו של העם היהודי כולו, החי אתנו היום, לוותר על איזה שהוא חלק בארץ. זוהי זכות האומה לדורותיה, זכות שאין להפקיעה בשום תנאי. אילו היו היהודים באיזה זמן שהוא מכריזים על הסתלקותם מזכות זו, אין בכוחם ובסמכותם להפקיע זכות זו מהדורות הבאים. שום וויתור ממין זה אינו מחייב ואינו קושר את העם היהודי. זכותנו על הארץ – על הארץ כולה, קיימת ועומדת לעד, ועד ביצוע הגאולה המלאה והשלמה לא נזוז מזכותנו ההיסטורית".

ב) להפסיק את הדה-לגיטימציה הגוברת למדינת ישראל. ויתור על הזכות על ארץ האבות העתיקה שקול לויתור על זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל כולה. ויתור על הזכות ביהודה ושומרון הוא ויתור על הזכות בארץ ישראל כולה. העמדה הישראלית לא מנסה בכלל להתמודד עם ההתנגדות לעצם זכות קיומה של מדינת ישראל - בצדק. אסור לתת לטענות אלה במה או לשתף איתן פעולה, ועצם התגובה להן נותנת להן כביכול לגיטימיות. אבל שכחנו שה'סיפור הציוני' כולו תלוי בכך של'פלסטינים' אין טענה לשום דבר. זה משהו שהימין מבין בעוד השמאל (השמאל הציוני שנותר) מסרב להבין: אם מכירים בזכותם של ה'פלסטינים' למשהו בכלל, מכירים בכך שישראל ביצעה עוול ל'פלסטינים' בעצם קיומה (ה'נכבה', או 'שואה' בעברית) - ומערערים על הציונות ויעדיה. ואז, ללא קשר לכוחו של הצבא או ההייטק או כל דבר אחר, העולם יחשוב שהיא לא לגיטימית. אנשים יתחילו לומר שהחלטת האו"ם מס' 181 היתה טעות, שהפרוייקט הציוני כולו הוא פשע. הערבים מבינים זאת היטב. התנועה האנטי ישראלית בעולם מבינה זאת היטב.




ב) בגלל הצדק. על פי המשפט הבינלאומי, מדינת ישראל היא הריבון ביהודה ושומרון גם אם היא מנסה להתכחש לכך.

ג) מבחינה בטחונית-קיומית, ריבונות ישראלית על יהודה ושומרון היא הדרך היחידה לשמור על ישראל.
מדינת טרור ערבית-מוסלמית חמש דקות מפתח תקווה וכפר סבא, בתקווה הנואלת שתל אביב לא תהפוך לעוטף עזה הבאה, היא אשליה במקרה הטוב, ואם תתממש תהיה אסון קולוסאלי. השמדה עצמית. ריכוז היהודים בגבולות מצומצמים של רצועת חוף קטנה וצרה שמשני צדדיה מדינות ערביות עוינות, הוא רעיון הבל מסוכן, כשאבא אבן, חבר מפלגת העבודה ושגריר ישראל באו"ם, כינה בשם 'גבולות אושוויץ' את הגבולות שמלפני מלחמת ששת הימים.



ג) הקמת מדינה ערבית ביהודה ושומרון תעניק 'זכות שיבה' ותביא למחיקת מדינת ישראל.
בעוד המדינה הפלשתינאית תהיה ריקה מיהודים - יודן-ריין - מדינת ישראל תישאר מדינה דו לאומית. למעשה לא מובטח רוב יהודי מוצק לאורך זמן גם בה, שהרי כבר כעת למעלה 20% מאזרחי ישראל הם ערבים, ובמחוז הצפון כבר למעלה ממחצית האזרחים הם ערבים. אבל בוודאי שלא תהיה שום דרך לפקח על שיעורי הילודה וההגירה ב'פלסטין'. על פי רישומי האו"ם ישנם שבעה מיליון 'פליטים פלסטיניים' בעולם. כבר כעת ישנה היערכות בשטח לקלוט מיליוני מהגרים: בניית חמש ערים ערביות המתוכננות לאכלס 100,000 תושבים ערבים כל אחת, שאת בנייתן ותשתיותיהן מספקת מדינת ישראל. עיר אחת כבר הוקמה: רוואבי, 'גבעתיים' בעברית. בשאר אל-מצרי, המשקיע המיליונר מדובאי שהקים את רוואבי, אמר: "ברוואבי ייסדתי את פלסטין, שבירתה ירושלים". מלבד זאת, לאחר זמן יבואו דרישות על זכות לנשק למען "התגוננות עצמית", והנה לנו צבא ערבי חמוש בנשק מתקדם שתי דקות מכפר סבא.

ה) מלבד זאת, יש מי שמאמין שבגלל שוויתרנו על ארץ ישראל ומאסנו בה היתה לנו בכיה לדורות, חורבן שני בתי מקדש ויציאה לגלות, ולא מעוניין לחזור על זה שוב.
 
לפיכך עלינו להחיל ריבונות ישראל ביהודה ובהרי המרכז, תוך הצבת אולטימטום ל'רשות הפלשתינאית' לפיו על הערבים להכיר באופן מלא בזכויות עם ישראל בכל ארצו - או פינוי למדינות ערב. במידה ולא יסכימו, וזו האפשרות הריאלית יותר, נגרש אותם מעל אדמתנו במסגרת פינוי-פיצוי כמו ב'תכנית ההתנתקות'. במידה ויסכימו, נחיל ריבונות ישראלית על כל הישובים היהודיים ועל כל השטח הריק ביהודה ושומרון, ונדון במעמדם של הגושים (גושי הישובים הערביים) ושל תושביהם.

בעד אחווה

גם ליהודי יש זכויות אדם

העוולות נגד המתנחלים
מן העוולות ביו"ש | גרשון מסיקה
החתול יעקב ומגורשי גוש קטיף | דרור ונונו
האלימות בפינוי רמת מגרון: מזעזע


עוולות הערבים
אונס על רקע לאומני | תמר הר-פז
אינתיפאדת ההצתות של ערביי ישראל לאחר השריפה בכרמל


עוולות השמאל והשמאל הקיצוני
ההסתה שהכשירה את ההתנתקות ומי מנע מלחמת אחים אחרי אלטלנה? | זאב גלילי
נאנסות על קידוש הכיבוש - בגידת השמאל בפעילות השלום שנפגעות מינית ע"י ערבים | עו"ד רוני אלוני סדובניק
עלילות דם - מתיישבים התלוננו לא פעם כי ערבים מטיחים בהם האשמות שווא בדבר פגיעה באדמותיהם. לטענת יחידת "תצפית", אתמול היא אכן תיעדה ערבים ופעילים יהודיים פוגעים בעצים כדי לטעון שוב שמדובר ב"תג מחיר".
פעילי שמאל קיצוני נתפסו מציתים עצי זית של ערבים כעלילת דם נגד מתנחלים:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/211180
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3981060,00.html
ומי מונעים דו קיום בהתיישבות בסוסיא



אנטישמיות בישראל
פוגרום איי אל: תיעוד האנטישמיות והניאו-נאציזם בקרב ערבים, עובדים זרים, עולי בריה"מ שאינם יהודים וכו', במדינת ישראל

יום שני, 24 בינואר 2011

בעד מודעות

אי אז בשנות התשעים מכרו לנו אשליית 'שלום'. "הטעו את עמי לומר שלום שלום ואין שלום". חלקנו מלכתחילה לא שגינו בה ורובנו התפכחנו מאשליית 'תהליך השלום' השקרית שהתפוצצה לנו בפנים בתחילת שנות האלפיים.

הערבים לא רוצים שלום ולא רוצים מדינה. זו תחבולה, כחלק מהמאמץ לחסל את מדינת ישראל היהודית באמצעות מאבק דיפלומטי ומזוין לסירוגין, כשכל שלב תומך ומקדם את השלב הבא. ערפאת טיפח את האסטרטגיה של תורת השלבים, סבבים של מו"מ וסבבים של אלימות, כשגם במהלך המו"מ מכינים את שלב האלימות הבא.

אין דבר כזה פלסטינים. הם ערבים. ה'עם הפלסטיני' נוצר כאמצעי להשמדת הישות הציונית. הם אפילו לא מסוגלים לבטא את השם 'פלסטין' - רוכל ערבי ליד חומות העיר העתיקה קורא באנגלית "Balestinian Beer", בערבית Falastin. 'העם הפלסטיני' הומצא במן חיקוי חיוור לעם ישראל, על מנת להילחם איתו על אותה כברת ארץ, ע"י הליגה הערבית (ברית מדינות ערב) שהקימה ב-1964 את אש"ף (ה'ארגון לשחרור פלשתין') כחיקוי מודע לתנועה הציונית, התנועה לשחרור ארץ ישראל, התנועה הלאומית של העם היהודי. זה היה לפני מלחמת ששת הימים בה נכבשו חבלי הארץ הקרויים 'יהודה ושומרון'. בהמשך הפך ארגון הטרור אש"ף לפת"ח, שכעת עומד בראשות 'הרשות הפלשתינית', המנהיגה את ה'ישות הפלשתינית'. "הם הקניאוני בלא אל ואני אקניאם בלא עם".

תכנית השלבים גובשה כאסטרטגיה בכינוס הליגה הערבית ב-1974. באותו יום בו חתם יאסר ערפאת על הצהרת העקרונות של הסכם אוסלו במדשאת הבית הלבן ב-1993, הוא הסביר בראיון לטלוויזיה הירדנית שהמטרה היחידה היא לגנוב את ארץ ישראל מעם ישראל, ותו לא: "מאחר ואיננו יכולים להביס את ישראל במלחמה, אנו עושים זאת בשלבים. אנו לוקחים כל פיסה וכל שטח שאנחנו יכולים מפלשטין ומקימים שם ריבונות, ומשתמשים בה כקרש קפיצה לקחת עוד. כשיגיע הזמן, יצטרפו אלינו אומות ערב למכה סופית נגד ישראל. על מנת להשיג את המטרה של השיבה לפלשטין על כולנו לפעמים לחרוק שיניים, אבל אל לכך לפגוע במאבק המתמשך באויב הציוני. נסיגתה המואצת של ישראל מהשטחים הכבושים היא רק שלב ראשון בהקמתה של מדינת פלסטינית שבירתה ירושלים. רק מדינה כזו תוכל אז להמשיך את המאבק למיגור האויב מכל שטחי פלסטין."

פלסטין היא פלשתינה. ארץ ישראל.


קצת היסטוריה של ארץ-ישראל

יישוב יהודי היה קיים ברציפות בארץ ישראל במשך 3000 שנה, מאז כיבוש הארץ ע"י יהושע (1272 לפנה"ס) ועד חורבן בית המקדש השני (73 לספירה), גם בתקופת התנאים שחיברו את המשנה (שנחתמה ב-200 לספירה), האמוראים שחיברו את הגמרא (שנחתמה ב-500 לספירה) ובמשך 1800 השנים האחרונות עד ימינו.

עם ישראל חי בארצו בריבונות ישראלית במשך קרוב לאלף וחמש מאות שנים, מתוכם עמד בית המקדש במשך 1000 שנה. כשהיתה להם אחדות ואמונה וקיום תורה ומוסר חברתי, ישבו בני ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מחוברים למעגל השנה ולאדמה, והממלכה עמדה בקשרים עם תרבויות רחוקות וידעה תקופות פריחה (כמו תקופת דוד המלך ושלמה המלך) ותקופות שפל (כמו גלות בבל). אך כפי שרואים בתנ"ך, מצב רווח היה אובדן האחדות, האמונה, שמירת התורה והמוסריות. באו תקופות של כיבושים זרים, מלחמות ואפילו גלויות, שתמיד באו בהזמנה שלנו, על ידי השמאל שלנו או הימין שלנו, מי שלא היה לו נוח עם שאר אחיו. הנביאים התריעו שאם לא יחזרו בתשובה - ישובו אל הצדק, המוסריות, אלוקים - הם יגלו מעל הארץ כמו שמובטח בתנ"ך. אכן, בשלב ראשון, עשרת השבטים גלו מהארץ על ידי אשור. ממלכת יהודה נותרה למרות שאיבדה את עצמאותה, הנביאים הפצירו בעם לשוב אך זה לא קרה, וגם בית המקדש השני חרב, ואיתו ממלכת יהודה, במלחמה בה מתו כשניים וחצי מיליון יהודים. הרומאים הכריחו את מרבית הניצולים לגלות מעל אדמתם, לגלות ארוכה ומרה שתימשך אלף שמונה מאות שנה.


אחרי חורבן המקדש, כשכבשו הרומאים את ארץ ישראל, הקיסר אדריאנוס, שרצה למחוק את הקשר בין היהודים ליהודה, כינה את ארץ ישראל בשם המנהלי 'פרובינקיה סוריה-פלשתינה' ע"ש הפלישתים שהיו אויבים מרים של עם ישראל בעבר כביזיון ועלבון ליהודים, פרובינקיה שכללה את מחוז סוריה בצפון ופלשת בדרום. עם זאת כולם ידעו שבאמרם 'פלשתינה' הם מתכוונים לארץ ישראל. גם אחרי החורבן וסיום התקופה הריבונית נשאר בארץ מיעוט יהודי, וכבכל ארצות הגלות, גם המיעוט היהודי שבארץ סבל קשות מרדיפה. הארץ עברה כיבוש אחר כיבוש (הרומאי, הביזנטי, הצלבני, הממלוכי, העותומאני). אף כובש לא הרשה ליהודים לחזור, אך אף כיבוש לא הפך את ירושלים לבירתו, והארץ נותרה שוממה: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" (ויקרא כ"ו ל"ב).

במשך אלף ושמונה מאות שנה התגעגעו היהודים למולדתם ולא שכחו אותה. הקשר לא ניתק. הם זכרו את ירושלים גם בזמני שמחה, צמו על החורבן, והתפללו לשוב לארצם, בכל עמוד ועמוד בספר התפילה, בכל יום, שלוש פעמים ביום. מאז ומעולם עלו יהודים לארץ לחיות בה או להיקבר בה. השאיפה לציון היתה תמיד חלק מהותי מהזהות היהודית בגלות.

הציונות המעשית צריכה למעשה להיות מתוארכת לעליית אלפי תלמידי הגר"א בתחילת המאה ה-19 (1809), ולמבשרי הציונות משה הס, הרב יהודה אלקלעי והרב צבי הירש קלישר שהקדימו ב40 שנה את התנועה הציונית שמלמדים בבי"ס ולא היוו זרם מינורי. ולאחריהם העליה הראשונה שהיתה מורכבת מחלוצים חרדים (1881, ובעליות שהיו ברובן דתיות, מ-1740 עד העליה השניה ב1904). העליות הבאות, החילוניות, נבעו משילוב גורמים חיצוניים ופנימיים: ציונות, אנטישמיות גוברת, פרעות ופוגרומים, ולגיטימציה מצד הגויים לעליה ארצה. את המושבות הראשונות הקימו החלוצים הראשונים, יהודים חרדים חקלאים (הבלדה על יואל משה סלומון), שחרטו על דגלם הקמת מושבות קבוצתיות ועבודת אדמה והקימו את רחובות, ראשון לציון, ראש פינה, פתח תקווה, נס ציונה, זכרון יעקב, יסוד המעלה, עקרון, חדרה, מקווה ישראל, לצד היישוב היהודי 'הישן' שהתקיים לאורך אלפי שנים ומעולם לא פסק, בירושלים, יפו, טבריה, צפת וחברון. באמצע המאה ה-19 החלו עליות מרוכזות יותר של יהודים לארץ. באותו זמן היה עדיין כיבוש עותומאני, טורקי מוסלמי, ובארץ התגוררו 'פלאחים' ערבים ובדואים (אמנם, היו שטענו, כמו דוד בן גוריון ויצחק בן צבי בספרם על תולדות ארץ ישראל, שאותם פלאחים מעטים היו צאצאי יהודים שאולצו להתאסלם מספר דורות לפני כן. תיאוריית ההתחברות עדיין חיה ובועטת). בזמן המנדט הבריטי עודדו הבריטים את הערבים להגר פנימה בעודם מונעים מיהודי אירופה הנרדפים, המוכים, העומדים בפני שואה, לחזור לארצם, בשורת 'ספרים לבנים' גזעניים שאסרו על יהודים לעלות, להתיישב, לבנות בתים ולרכוש קרקעות בארץ.

מרבית הערבים בארץ ישראל הם מהגרים חדשים שהגיעו ברובם לארץ במאה ה-20. למעשה, כ-90% מהם הם צאצאי מהגרים ערבים שהיגרו לארץ מאז מחצית המאה ה-19, 1850 ואילך, ובמיוחד בשלושים שנות קיומו של המנדט הבריטי (1917 עד 1947), לאחר שהחלוצים החלו להפריח את השממה, לייבש ביצות ולסלול כבישים, וכמובן, לספק עבודה. הם באו לארץ מארצות ערב: ירדן, סוריה, לבנון, כוויית, ערב הסעודית, עיראק, מצרים, אלג'יר, בוסניה, צ'צניה, חורן, חיג'אז, בהגירת עבודה. רוב המהגרים הערבים חיקו את דפוסי ההתיישבות החלוצית העברית: הם התיישבו היכן וכיצד שהתיישבו החלוצים העברים.

אף אחת ממדינות ערב השכנות לא התקיימה כישות מדינית לפני 1913, אלא כחלק מהאימפריה העות'ומאנית הטורקית המוסלמית. הן לא היו אלא אוסף בלתי מאורגן של שבטים, שכל הזמן ניסו לכבוש שטחים אחד מהשני. המהגרים הביאו לארץ הקודש את ה'תרבות' העתיקה של הפחדת השכן במטרה לגזול את אדמתו. רבים מהם היו פושעים או מנודים, שלא יכלו למצוא תעסוקה בארצותיהם ולכן חיפשו את מזלם במקום אחר. השלטון הבריטי הסכים לקלוט חלק מהם ככוח עבודה זול והרשה להם להתיישב בשטח שיועד למדינת היהודים, על פי כתב המנדט שהופקד בידיהם (יאסר ערפאת, לדוגמה, מנהיג אש"פ, שקרא לעצמו 'פליט פלסטיני', לא היה יליד הארץ אלא נולד בקהיר שבמצרים בשנת 1929, ודיבר ערבית בניב מצרי. הוא שירת בצבא המצרי, למד באוניברסיטת קהיר וחי בה עד 1956, אז עבר לערב הסעודית. בשנת 1958. יחד עם חבריו מערב הסעודית, ייסד בכוויית את ארגון הטרור פת"ח, שקדם לאש"ף). הערבים ה"פלשתינאים" דורשים הכרה בזכויות שהיו להם "לפני 1948", לא לפני כן, לפני 1917 לדוגמה, שכן אז לא היו כאן. אם יוסיפו 60 שנה למניין זכויותיהם 'ההיסטוריות' על ארץ ישראל הם עלולים לשלוח את עצמם חזרה לארצות מוצאם – ירדן, סוריה, מצרים, לבנון, כוויית, ערב הסעודית, ועיראק. 'שחרור פלסטין', לפיכך, הוא חיסול ישראל.

כמו שכתב רבין, "מדינה פלשתינאית תקום רק על חורבותיה של מדינת ישראל" ('פנקס שירות').

מקורות:
פלסטין תחליף את ישראל: דברי מנהיגים פוליטיים ודתיים פלסטיניים
נמאס! האמנה הפלשתינית במלואה
סופה של ישראל - סרט אפקטים 'פלסטיני' בו תל אביב מתכסה דגלי אש"ף ושדרן בכאפיה מחליף את יונית לוי בחדשות ערוץ 2.


יום רביעי, 12 בינואר 2011

בעד חזרה אל עצמנו

לפעמים נראה שיש לנו פיצול אישיות: אוהבים את המדינה - ואוהבים לקטר עליה. מוכנים למסור את נפשנו עבורה - ומאוכזבים ממנה. למה זה? מצד אחד יש את האנשים, הארץ, המורשת, הערכים, הרוח, והם יפים כל כך. מצד שני, אנו מרגישים שיש איזה יסוד זר, חתרני, מנוכר, מתכחש לעצמו, אפילו שונא את עצמו, בתרבות הישראלית.

במקום להתבסס על תרבות ישראל אותנטית וליצור אותה מחדש, התרבות הישראלית "לא מוציאה את הלשון הארוכה שלה מתרבות המערב". קיימים בה יסודות תרבותיים, הלכי רוח, ערכים ומוסר של תרבות זרה.

תרבות המערב היא בין היתר מעין גלגול של תרבות יוון העתיקה, על האמנות, הספרות, השירה, המוזיקה והפילוסופיה המערבית, והיא מלאת יופי. "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת" אך "וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם" (בראשית ט', כ"ז) כשבפסוק לפני כן, "בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם" (שם, כ"ו). היא אמורה להתמלא בערכים מוסריים ורוחניים של בני שם, ולהיות מכוונת לטוב כפי ששם מכיר אותו. אחרת היופי שלה הוא שקרי. היסוד האובדני הטראגי שבתרבות יוון הפגאנית העתיקה מצוי בתרבות המערבית, ובעקבות אימוצנו את תרבות המערב - גם בתרבות הישראלית, למרות שנטיה זו מנוגדת לנטיה הטבעית הישראלית לקידוש החיים.

עם הערכים המערביים חלחלו גם הלכי רוח נוצריים למדינת ישראל, מה שהוביל למספר אבסורדים, כמו: הפנמת האנטישמיות הנוצרית הרווחת במערב, הטמעת מוסר נוצרי ולא יהודי, ואף אתאיזם.

מסיבות שונות, כמו למשל הטענה שהיהודים רצחו את משיחם, או שהיהודים הם ישראל שבבשר והנוצרים הם ישראל שברוח, הבעיה של הנוצרים היתה עצם קיומם של היהודים, ולכן, לא משנה מה יעשו, אין להם זכות קיום. האנטישמיות הנוצרית של עמי אירופה שמשך אלפי שנים הוצאה לפועל ברדיפות, פוגרומים, גירושים, עלילות דם, והמרות דת, הפכה לאחר האמנסיפציה ל"אנטישמיות החדשה", נגד היהודים כעם ולא כדת, שהובילה לשואה. וגם אחריה היא לא נעלמה, אלא הפכה לאנטי-ישראליות. באקדמיה באירופה עוסקים בציונות כבעיה שצריך לפתרה בפתרון סופי, 10% מהחלטות האו"ם נוגעות בישראל, והוא אף קיבל החלטה הרואה בציונות גזענות.

באופן אבסורדי, עם אימוץ תרבות המערב הפנמנו את האנטישמיות המערבית. הפנמנו את זרם העומק של שנאת ישראל העובר בה. זו הסיבה שבציבוריות הישראלית שונאים את מי שמזכיר לנו את זהותנו היהודית ומפריע לנו להתבולל: החרדים הם היהודים האותנטיים מבית סבא. המתנחלים מיישבים את ארצנו ומוכנים למסור עליה את נפשם, ואיך נימלט מעצמנו אם הם מתעקשים להשיב אותנו לארץ האבות? הימנים מייצגים את עם ישראל האותנטי שמסרב לשכוח את ייחודנו הלאומי ויסודות השנאה העצמית לא דבקו בו.

באופן אבסורדי לא פחות, הוטמע המוסר הנוצרי במדינה היהודית היחידה בעולם. במקום מוסר ישראל הדוגל ב"ואהבת לרעך כמוך", לאהוב את החבר ולא את האויב, חלק גדול מהתרבות הישראלית שואב ממוסר הנצרות, הדוגל ב"אהבו את אויביכם" והפניית הלחי השניה, רחמים על האויב ולא על החבר. היהודים מנסים באופן אבסורדי להיות הנוצרים היחידים בעולם. באותו אופן, אנו הולכים לאור שאר אידאלי הנצרות: אידאל הקדוש המעונה, חזרה כפייתית על צליבת היהודי המכפר על כל חטאי האנושות, ואפילו רצח הא-ל, או למעשה האתאיזם החבוי בנצרות.

זרם העומק הזה מעצב את מוקדי הכוח ומחלחל בתרבות הישראלית. שונאי יהדותם במוצהר, אלה ש"אין להם אלוקים", הם משוללי מוסר, ולכן התעמולה שלהם כה חריפה, כוזבת ולא בוחלת באמצעים, עד שהיא מחלחלת ומשפיעה עמוקות על הישראלי הממוצע, שהופך לשונא יהדותו בלא מודע ("אני לא שונא את יהדותי, אלא אדיש ומנוכר כלפיה, ובז ל'יהודים האותנטיים' ולמי שמייצג אותה"). ליבו לא מאפשר לו לחיות בניכור כה רב מעצמו... אך כשהוא מנסה לגשש אחר דרך לחזור לעצמו, הוא מוצא עצמו לכוד ברשת שנטוותה על ידי שונאי ישראל.

הפתרון הוא לחזור לעצמנו.

יום שלישי, 4 בינואר 2011

בעד תקווה וחירות

רוחות של תקווה וחירות

"כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ, קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי לָךְ..."

מסעו של עם ישראל החל כשנאמר לאבי האומה, אברהם אבינו, "לך לך", והוא פתח במסע שהוא מסע לךַ, חזרה אל עצמך. המסע המשיך עבור עם ישראל כעם ממש ברגע שהפך לעם, ושולח לדרכו באמירה "שלח את עמי", במשך ארבעה חומשי תורה, במדבר אל עבר ארץ כנען. אותו מסע המשיך במדבר הגלות במשך אלף שמונה מאות ושמונים שנה דרך הכיבושים הזרים, העמים, הדתות והתרבויות שביקשו לשעבדנו.

מהותו של עם ישראל היא הליכה, תנועה, מסע. אך אלו לא סתם נדודים. מסע זה אינו מסתכם בשילוח לחופשי. הוא כולל יעד. "אין זה שחרור לשמו, חופש ללא מחויבות או תכלית, אלא חירות, החותרת ליעד רוחני, דתי ולאומי, שיש בצדה גם חובות." (לקסיקון לתרבות ישראל). "לך לך - אל הארץ אשר אראך", "שלח את עמי - ויעבדוני". מסעו של עם ישראל הוא מסע לחירות. "הסוד של כוח העמידה הישראלי במאבקים ובמלחמות שנכפו עלינו מאז נחלנו את עצמאותנו," אמרה גולדה מאיר ב-1969, "הלא הוא גורל הצמידות שבין קיום לקוממיות, ותודעת צמידות זו."

מאבקנו הקיומי זהה עם מאבקנו לחירות, ומכאן שמנו ישראל, "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל". מאבקו של העולם נגד עם ישראל חופף למאבקו נגד החירות. כל אחת מהתרבויות ששלטו ברמה באנושות טיפחה את העבדות, הפיזית והמנטאלית, של בני האדם. מאז מצרים, 'בית עבדים', בית של עבדים, דרך רומי (ברומן המפורסם "אחיי גיבורי התהילה", למשל, הסנטור הרומי שנשלח ליהודה רואה בחוקים הישראליים כמו שבת, יום המנוחה הסוציאלי, הנשמר גם ובמיוחד על ידי "עבדך ואמתך", ובחוק לשחרור העבדים לחופשי, איום קיומי על הציוויליזציה הרומית, עד ש"צר העולם מהכיל את רומא ואת יהודה גם יחד...") ועד התרבות המערבית השלטת היום, המתבססת על חוסר שוויון ועל שעבוד ועבדות (חומרית, לאלילי הכסף, ורוחנית, לאלילי התוהו) המאפשרים לחזקים להמשיך לשלוט בחלשים. מאבקו של עם ישראל לחירות, ובעקבות זאת עם ישראל עצמו, נתפס על ידי הציוויליזציות הללו כאיום קיומי.

המדריך למהפכה

המאבק לחירות של עם ישראל נמשך ביתר עוז. נראה שעוד יש בעם כוח חיים גנוז, והוא סוף סוף מתעורר וממאן להשלים עם שיעבודו. בשנים האחרונות צצו מול עינינו המשתאות ניצניה של מהפיכה. קמה תנועה עממית ובה עוז רוח חדש, שעברה מעמדת מגננה לעמדת מתקפה, ואף למדה לאחד כוחות. סימני שחרור היסטורי, דרמטי, הולכים ונאספים. לכבוד ט"ו בשבט אספתי אחדים מהם, ואגישם לקורא היקר בסלסילה מקושטת סרט:

במקצת הושב על כנו האמון בפוליטיקה הישראלית לאחר שהצטברו מספר הצעות חוק מפוכחות של צדק חברתי ועוז רוח שעברו על אף היותן כל כך ציוניות ויהודיות, כל כך תאבות חיים; פלא שלא חזינו בו עד עתה. חוק הנאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, חוק משאל העם על הגולן, ועוד חוקים שונים למניעת פגיעה ב'עקרונות המדינה' – שם נרדף לזכויותיו הקולקטיביות של עם ישראל.

נוסדו מכללות ומכוני מחקר, כמו "המכון לאסטרטגיה ציונית", "המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה", "המכללה למדינאות", "מרכז אריאל למחקרי מדיניות", תנועות חוץ-פרלמנטריות כמו "אם תרצו" שלקחה על עצמה להשיב לציונות את הסומק ללחיים, "ישראל שלי" הפועלת בזירת האינטרנט, אמצעי תקשורת ועיתונים חדשים (כמו "ישראל היום", "מחר", התחדשות "מקור ראשון", ואף כלי ביקורתי-סאטירי ברשת כמו "לאטמה"), ארגונים הפועלים בתחום המשפטי כמו "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל", תנועת "רגבים" והמרכז לזכויות האדם ביש"ע, ועוד.

ייתכן ואנו חוזים בתחיית העצמות היבשות. האוכלוסיות המוחלשות במדינה (חרדים, דתיים, מתנחלים, ימנים/לאומיים, ספרדים, מזרחים, ערבים, נשים) פקחו את עיניהם לקיפוח והחלו שלא להסכים למצבם כאזרחים סוג ב'. זהו צעד חשוב בדרך לשוויון זכויות, אך "אין אסור מתיר עצמו מבית האסורים" ותפקידנו הנמשך הוא לעזור להם להשתחרר מהמקום בו היו היהודים כל שנות הגלות. יחד איתם, הרוב הישראלי, מורדם, מוחלש, רדוף הזיות ופחדים ומיוסר בשוטים ועקרבים על ידי כלבי התקיפה של הדמוקרטיה, מתעורר לחיים. ההתפכחות של חלקים נרחבים בחברה הישראלית מחזיונות נביאי השקר (המגולמים היום בידי תקשורת אנטי-ישראלית) בשילוב תנועת השיבה אל היהדות, מתחוללת באינספור דרכים קטנות וגדולות, כמו למשל המוזיקה היהודית המתחדשת. הרוב הישראלי מגלה את עצמו מחדש ומשתחרר מהשלטון הזר ששרר כאן משך למעלה מ-60 שנה. זהו שלב המבהיר כבדולח את עצם קיומנו: המאבק לחירות.

האמנם אפשר שסיימנו לפחד להיות יהודים? האמנם אפשר שאנו שבים אל עצמנו, והופכים לישראלים באמת?

"קול דודי הנה זה בא, מציץ מן החרכים..."

בעד לימוד התורה

שאלות לחימום: למה הקמפיין 'נגד חוק האברכים' שלילי ולא חיובי, למה הוא לא 'בעד השוואת זכויות' או 'בעד העלאת התמיכה בסטודנטים'? למה הוא מכוון באופן ספציפי נגד חרדים? האם תחושת הפילוג שנוצרה משרתת מישהו, שלא אכפת לו מהמחיר הכבד שהיא גובה (עד שאפילו ח"כ דב חנין אמר ש"מי שהופך את החרדים לאויב העם – טועה")? ולמה נראה שהמאבק מתקיים בעיקר בתחומי 'מדינת התקשורת' (נוכחות הסטודנטים בהפגנות, למרות שאורגנו על ידי ארגונים חזקים ואגודות הסטודנטים, ונתמכו באופן חסר תקדים על ידי האוניברסיטאות ששלחו אי-מיילים בתפוצה מלאה לכל הסטודנטים, ארגנו הסעות חינם ואף השביתו את הלימודים - היתה מועטת, כפי שניכר בתמונות. לא היתה שום פרופורציה בינה לבין החשיפה התקשורתית.

אבל חרדים הם לא בני אדם כמונו. הם נוהגים להכות את ילדיהם. הם גם טפילים, עלוקות, מוצצים את דמנו (כפי שבמקרה עושים גם המתנחלים, וכפי שעשו במקרה גם היהודים). אבל כשמגיע שלב שבו יש אינפלציה של דעות קדומות במידה כזו ששנאת אחים נראית אובייקטיבית ולגיטימית, כשתעמולה מהמסד האנטישמי מופעלת כמעט אחד לאחד על אחינו בני ישראל, כשציבור שלם מוצא מהלגיטימיות, הגיע הזמן לעשות חשבון נפש עמוק. מול הסחף ותופעת שנאת ישראל הפושה בארצנו קיימת תחושת דחיפות עזה, הנובעת מכך ששנאת ישראל גרמה לכל האסונות שלנו, מהגלות ועד לשואה. בשם הצדק ובשם היותנו אחים יהודים, אני קוראת: עשו אהבה, לא מלחמה!

תעמולה שקרית והפרכתה

קודם כל, מדוע לימוד תורה אינו נחשב לפחות כמו עיסוק באמנות או בקולנוע? האם יש הבדל בין מי שעוסק רק באמנות, ובין מי שעוסק רק בתורה, מורשתו הגדולה והיחידה של עם ישראל? אלו ואלו יכולים להתפרנס מעיסוקם שכן הם תורמים לתרבות הישראלית. אין הבדל שבמהות (כלומר קיים הבדל גדול, אבל מהבחינה עליה אנו מדברים) בין לימוד תורה ללימודי תיאטרון, קולנוע, פילוסופיה, ספרות כללית, סוציולוגיה ושאר מקצועות, שהתועלת הנודעת מהם לתחום התעשיה או הטכנולוגיה אינה רבה יותר. יש מי שבוחר ללמוד תיאטרון, ויש מי שבוחר ללמוד גמרא. מי שלא רוצה לממן תלמידי ישיבות צריך לסכור את הזרם ולמנוע הזרמת תקציבים לכו-לם - לתלמידי הישיבות, לתלמידי הקולנוע, לתלמידי הסוציולוגיה, וכו'.

1) "התקציבים זורמים אל החרדים על חשבוננו."
הציבור החרדי הוא לא רק אחת השכבות החלשות במדינה אלא גם אחד המגזרים הכי מקופחים במדינה. ספציפית בעניין 'חוק האברכים': יש בישראל כ-650 אלף חרדים. מתוך כלל המגזר החרדי, המונה כאמור למעלה מחצי מיליון נפש, יש 14 אלף אברכים המקבלים הבטחת הכנסה ע"פ חוק האברכיםתקציב התמיכה לאברכים עומד על 120 מיליון שקל. רק לשמע הנתונים צריך לתהות האם לא מעורבים שיקולים לא-אתיים וטכניקות הסתרה מזעזעות בטיפול התקשורתי בעניין. אברך שלומד כל היום מקבל בסך הכל 1000 שקל בחודש, ונאסר עליו לעבוד. אז קודם כל, הם מונעים מאידאל ולא מתאוות בצע. הם לא מרוויחים מלימוד תורה. הם עניים. שנית, זו הבטחת הכנסה מופחתת המהווה רק שליש מהבטחת ההכנסה הנורמלית מהביטוח הלאומי, אותה מקבלים 140,000 איש בישראל (במילים אחרות, אם האברכים היו מחליטים להפסיק ללמוד והופכים למובטלים הם היו מקבלים 3000 שקל - פי 3). היא מהווה רק רבע מתמיכת המדינה בסטודנט, המסובסד בכ-20,000 שקלים בשנה על ידי המדינה (זו הסיבה ששכר הלימוד במכללות הפרטיות גבוה בכ-20,000 שקל משכר הלימוד באוניברסיטה). אפילו בלי לקחת בחשבון את העובדה שיש הרבה יותר סטודנטים מאברכים המקבלים הבטחת הכנסה ע"פ חוק האברכים - הסטודנט מקבל פי 4 מהאברך. ההשוואה לסטודנטים מופרכת. שוויון? איפה.

כלומר שקיימת אפליה, אבל הפוכה. המגזר החרדי הוא אחד המגזרים המקופחים במדינה, בתשתיות, בחינוך, בתרבות, ברווחה. בתחום החינוך, לדוגמה, מוסדות חינוך חילונים מתוקצבים בממוצע פי 4 ממוסדות חינוך חרדים. במגזר החרדי יכולים רק לחלום על טיולים, יועצים, סבסוד ספרים, מחשבים, שעת מחנך, סיורים וכו'... למעשה הם חולמים על הקצאת כיתות. וכך הפערים מונצחים. אין בכך משום טענה לבלעדיות הקיפוח של הציבור החרדי: גם המגזר הערבי והפריפריה מופלים לרעה. כיצד ייתכן ומתקבל על הדעת שתקציב המועבר לבית ספר בהרצליה יהיה גבוה פי 10 בממוצע מהתקציב של בית ספר בירוחם? שלא לדבר על החוסר המשווע באפליה מתקנת. אבל למה שנתעצבן על הדברים המעצבנים באמת? עדיף להתעצבן על האוכלוסיה הכי חלשה במדינה.

לשם השוואה בדקתי את סכומי הכסף בהם מתפלשים גורמים אחרים:

  • לקיבוצים מחקו במחיקה האחרונה 16.1 מיליארד שקלים.
  • להשכלה הגבוהה אושר השנה תקציב ממשלתי של 7.5 מיליארד שקלים. מתוכו עמד תקציב התמיכה לסטודנטים על 450 מליון שקל. כלומר – ולא שיש מקום להשוואה לדעתי בין לימוד מקצוע ללימוד תורה – סטודנט חילוני מקבל מהמדינה פי 4 מסטודנט חרדי. רוב הכסף פשוט הולך לבכירי האוניברסיטה, דיקנים, רקטורים משיאני השכר במגזר הציבורי. הישיבות לעומתם פשוט מעבירות את הכספים לאברכים ולא לראשי הישיבה.
  • תקציב התרבות הוא 720 מיליון שקלים, כש-40% מתוכם 'מממנים' (ביטוי נבזי בו נעשה שימוש רק בהקשר לכספים המשמשים באופן חוקי לחלוטין את הציבור החרדי בישראל, כספים אחרים 'מופנים' או 'מועברים') את מוסדות התרבות (כמו תיאטרונים, ספריות) בעיר מסוימת שתושביה מונים 5% בלבד מאוכלוסיית ישראל. לא רציתי למשל לבדוק כמה כסף נשפך על המבנה החדש והחיוני של הבימה.

2) "החרדים לא עובדים. הם פרזיטים."
רוב החרדים עובדים. ב-82% מהמשפחות החרדיות מישהו עובד ומפרנס את המשפחה, בכ-40% מהמשפחות שני בני הזוג עובדים, וב-7% גם אחד מהילדים עובד ומסייע בפרנסה. 67% מהנשים החרדיות עובדות ו-55% מהגברים החרדים עובדים, 6% מהם בהיי-טק, לפי מכון מותגים. למעשה "יש עליהום על החרדים. רבים מהם עובדים, ואלה שלא עובדים חיים יותר מגמ"חים מאשר על חשבון המדינה" ("רוב הגברים החרדים דווקא עובדים", תני גולדשטיין, ynet, 21.09.10).
מדוע בכל זאת קיימת אבטלה במגזר החרדי (שהיא בעיה יותר להם מאשר לנו)? החוק אוסר על חרדים לעבוד עד גיל 27. אם יעבדו, יגוייסו לצבא. החוק דן מגזר שלם לעוני, אבל לאף אחד לא מפריע הצדק, רק מפריע שהם לא יותר עניים. על פי הנתונים לעיל מובן שברגע שאנשים חרדים יכולים לעבוד, הם עובדים. אבל למישהו יש אינטרס להעלים את הנתונים האלה ואת שורש הבעיה מעיני הציבור, ולא להעלות את החוק הפגום הזה לדיון ציבורי.
מלבד זאת, 10% מכלל הגברים ו-13% מכלל הנשים במגזר החרדי מחפשים עבודה ולא מוצאים. לתופעה הקשה של אבטלה שלא מרצון אין אח ורע בציבור הכללי. היה אפשר לטעון שהיא נגרמת מחוסר הכשרה מקצועית מספקת, אך כיום כשלחרדים רבים (ובעיקר נשים חרדיות) יש תארים במדעי המחשב, חשבונאות וכו', מתברר שמדובר באפליה קשה בתוך תהליך הקבלה לעבודה: בהכללה, יתקבל קודם לעבודה האשכנזי החילוני, אח"כ המזרחי, אח"כ הרוסי, האתיופי, הערבי ורק בסוף החרדי. אגב, זה תופס גם לגבי צה"ל, שלחלוטין לא ערוך להתגייסות חרדית ולכן גם מקשה עליה ועורם קשיים בפני חרדים שרוצים להתגייס או להתקדם. זהו מנגנון אכזרי: מונעים מהם לעבוד או להתגייס ואז מאשימים אותם שאינם עובדים או מתגייסים. וזה שוב מזכיר מנגנון דומה מההיסטוריה: אחד המקצועות היחידים שהותרו ליהודים היתה הלוואת ריבית, כי לנוצרים היה אסור לעסוק בה, ואז כשרבים מהיהודים היו מלווים בריבית, הנוצרים היו מאשימים אותם שהם טפילים ורודפי בצע.
עוד קצת לגבי האבטלה בציבור הישראלי: שיעור האבטלה בישראל הוא מהנמוכים בעולם ועמד ב-2010 על 6.2% אבטלה, שהם 191 אלף מובטלים, אך ישנם אנשים שאינם רשומים בלשכות העבודה ולא מחפשים עבודה, כי אינם משתתפים בכוח העבודה או שכלל לא נכנסו אליו (לדוגמה, עקרות בית). כנראה שרוב החרדים שאינם עובדים נמנים על הקטגוריה הזאת. הנתונים מאלפים. המספרים הם: 79,768 גברים ערבים, 211,135 נשים ערביות, 64,152 גברים חרדים, 46,856 נשים חרדיות, 226,054 שאר הגברים, 346,346 שאר הנשים. ("האבטלה יורדת אבל מיליון איש לא עובדים", דה-מרקר, 03.09.10). החרדים, שכאמור מונים כחצי מיליון, מהווים מיעוט בעניין זה. ומעניין שאיש אינו מדבר על שיעור האבטלה הדרמטי במגזר הערבי.

2) "החרדים לא משלמים מיסים."
כאמור, רוב החרדים עובדים ולכן משלמים מס הכנסה. אבל יותר ממחצית מכלל המסים הנגבים בישראל הם מסים עקיפים - והחרדים משלמים אותם, ככל אזרח, כשהם קונים מוצרים. גם אלו שלא עובדים משלמים מיסים על מוצרי מזון, לבוש, קניית דירות וכו' שאותם הם קונים באלפים, לרוב מתוצרת כחול לבן. בנוסף חרדים רבים משלמים יחד עם שאר העשירון העליון את רוב המיסים בארץ (האחים חדד - כלי כסף, משפחת רייכמן, לביוב, מוסיוב, משפחת שפירא בעלי רשת שטיחי כרמל לשעבר, בעלי חנויות ושותפים בקניונים ורבים נוספים המשתייכים לעשירון העליון).

3) "החרדים לא ציוניים ולא תורמים לחברה."
הם אוהבים את הארץ והמדינה ואת עם ישראל. הם מתפללים עלינו 3 פעמים ביום. מספרים שיש חרדים שלא עומדים בצפירה, אבל כמי שהסתובבה בבני ברק ובירושלים בזמני צפירה, אלו שטויות.
כל מגזר אחר לא צריך 'להצדיק את עצמו', אז מראש יש טעם לפגם בפיסקה הבאה, וזה שוב קצת מזכיר את "אבל הם נאמנים למלך" לגבי היהודים, אבל בכל זאת:
תרומת המגזר החרדי לחברה הישראלית עצומה: רוב הארגונים החברתיים ועמותות החסד מופעלים לרווחת כלל החברה הישראלית על ידי אנשים חרדים (לדוגמה יד שרה, עזר מציון, חסדי נעמי, יד אליעזר, מאיר פנים, זכרון מנחם), ובכלל בחסד ובצדקה - התנדבות ועשייה חברתית היא נורמה חברתית בה משתתף ומשתתפת כמעט כל אדם חרדי. הם תורמים בצביון יהודי של המדינה, בהמשכיות החינוך היהודי ובקיום היהדות, וביופי טהור ויצרני של מעשים טובים - מי שלא מכיר מקרוב את הציבור החרדי לא מבין איזה יופי ואיזה חסדים אנשים עושים סתם ככה (גם אצל חילונים - יש לנו עם די מתוק). הם תורמים בחיזוק הילודה היהודית (כשאנו במלחמה דמוגרפית שקטה), הם המגזר שהכי מטייל בארץ (אחרי הציבור הדתי-לאומי). שליש ממתיישבי יהודה ושומרון הם חרדים. בשנים האחרונות יש רבבות חיילים חרדים ואפילו קצינים חרדים. בקיצור, הם ציונים יותר מהרבה מאד תל אביבים.
4) "אז למה הם לא נוטלים חלק ומעורבים עם כלל הציבור?"
אם התשובה לא מובנת מעצם הצורך במאמר הזה - המציג נתונים השונים כל כך ממה שמצוטט בתקשורת - שווה לבדוק איזה חלק מההסתגרות בא בגללנו ולא בגללם.
לאחר המשט מטורקיה ואופן סיקורו המזעזע בתקשורת העולמית כתב העיתונאי חמי שלו שלאחר מלחמת יום כיפור, במענה לקיסינג'ר שהאשים אותה בפרנואידיות, "השיבה גולדה מאיר באמירה שהפכה לנכס צאן ברזל של אוספי הציטוטים ש"גם לפרנואידים יש אויבים". על אותו המשקל אפשר היה להגיב על הכותרת "מנטליות של מצור" שהתנוססה השבוע על שער שבועון החדשות היוקרתי ה"אקונומיסט" [שטענה שמאחר שישראל מרגישה בסכנה תמידית היא מסתגרת], באמירה ש"גם אומות עם מנטליות של מצור מותקפות לעיתים מכל עבר." ("המצור שבתוכנו", ישראל היום, 11.06.10)
ייתכן שגם מגזרים עם מנטליות של מצור מותקפים לעיתים מכל עבר.
אם אנו עוינים את החרדים והרגש שלנו כלפיהם כמעט דומה לרגש שחשו הגויים כלפי היהודים בכל ההיסטוריה (מלבד כל הדם והאימה), אם קיימת אפליה חריפה וזכויותיו של הציבור החרדי בישראל מקופחות, ועל כן נציגיו בכנסת צריכים במרבית הזמן להילחם על תקציבים ושוויון, האם זה מפתיע שהם יקימו גטאות? מי אחראי לעוול - אנחנו או הם? יש להבין שהחברה הישראלית נמדדת ביחסה אליהם כפי שאומות העולם נמדדו ביחסם אלינו.
המגזר החרדי לא חי בעולם אחר. הם קוראים עיתונים ושומעים חדשות ויודעים בדיוק מה אנחנו חשים כלפיהם. איך הם מרגישים כשבתזמון מושלם מדי כמה שבועות כותרות העיתונים עוסקות בקמפיין חדש, ארסי ושטוף שנאה נגדם? איך הם מרגישים כשאנו משתפים פעולה באופן מוחלט עם השנאה? רצון לפצוח איתנו בריקודים? "אם נדקור אותם, לא יזוב דם?" לא כדאי לעצור ולחשוב אם אנו לא גורמים עוול לציבור שלם, שרק מתעצם כי אנו סבלנו ממנו בהיסטוריה?

למה אני נגד ה'נגד' במקרה של חוק האברכים:

בגלל הדמוקרטיה: רוב הישראלים מסורתיים ובעד שימור המסורת היהודית ולימוד התורה - 60% מהיהודים הישראלים מגדירים את עצמם "דתיים" או "מסורתיים" (סקר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 2010). כ'חילונים חסרי זיקה לדת' מגדירים את עצמם רק מיעוט קטן של 18% מיהודי ישראל (סקר מכון גוטמן 2008). אז נכון שזה לא משתקף בתקשורת, אבל התקשורת קיצונית ומורכבת ברובה מאנשים השונאים במוצהר את היהדות.
בגלל החוק: החרדים הם אזרחים שווי זכויות על פי חוק, למרות שלא בריאליה. כמעט כל קריאה נגדם למעשה קוראת לקפח עוד יותר את זכויותיהם ולהפלות אותם לרעה - בניגוד לחוק.
בגלל הצדק והמוסר: כאמור, הם מונעים מאידאל ולא משיקולים של כסף. אף אחד לא מרוויח מלימוד תורה. הם עניים. וכאמור, המגזר החרדי מקופח בתקציבי חינוך, רווחה, תרבות, ומופלה לרעה יחסית לחלקו באוכלוסיה. לכן היינו אמורים להיאבק שישוו את זכויותיהם ולא שיבטלו את כבשת הרש שלהם.


בגלל הפלורליזם: פלורליזם פירושו נתינת מקום למגוון קבוצות, דעות והשקפות. כל מגזר תורם באופן ייחודי לו. הציבור החרדי תורם רבות בתחומים רבים.

בגלל שישראל היא מדינה יהודית: אנשים מאמינים יודעים שלימוד התורה חשוב לעם ישראל ברמה הרוחנית וברמה הפיזית. הדאגה שלא תישכח תורה מישראל והתמיכה בלומדי תורה גייסו מאמץ קולקטיבי במשך אלפיים שנה. כשאסרו על יהודים ללמוד תורה (למשל בתקופת הרומאים), יהודים רבים מסרו את נפשם - נהרגו - עליה. לימוד התורה הוא מה ששמר על העם היהודי בכל ההיסטוריה. ללימוד תורה ולתמיכה בו יש מקום במדינה היהודית היחידה בעולם.

בעד התבגרות

מצורף מאמר מעניין על 'רצח אב אידיאולוגי' – הרעיון ש'תנועת הנגד' נגד היהדות בישראל שורשה במתח הבלתי ניתן לפתירה בין הקשר אל העבר ויצירת היהודי החדש. המאמר נכתב על ידי ד"ר דרור אידר והופיע באקדמות כ"א (אלול תשס"ח) בשם "אֵם כל ההתנתקויות - על הדחקתו של המטאפיזי בשיח התרבות בישראל".  בין טענותיו: 'תנועת הנגד' נגד היהדות בישראל נובעת מרצח אב אידאולוגי (רצח הא-ל, כמו בתרבות הנוצרית, רק שהוא אביהם של ישראל) שבוצע במהלך ההתנתקות מהעבר ויצירת היהודי החדש בתקופת האמנסיפציה וההשכלה ולאחריה הציונות; הרצון הנואש להיפטר מארץ ישראל העתיקה נובע גם הוא מחוסר יכולת להתמודד עם הזהות היהודית; ותהליך השלום מילא וואקום של ריטואל דתי ועבודת אלילים (כולל קרבנות למולך השלום).

 http://data.jsc1.org/study-materials/2010/medinat-yisreal/7.pdf