פוליטיקה היא סובלימציה של מלחמה, אבל לפעמים צריך לחפור בבוץ כדי למצוא יהלומים. אחד מקווי השבר המרכזיים בחברה הישראלית משורטט בין 'ימין' ל'שמאל', ואם נבחן אותו מקרוב אולי נגלה משהו מהותי לגבי החברה הישראלית.
אגב, החלוקה בין 'ימין' ל'שמאל' היא לא בין זכויות אדם וגזענות, נאורות ובערות, דמוקרטיה ופאשיזם, שלום ומלחמה, טובים ורעים. ניכוס המוסריות למחנה אחד אינו מוסרי.
אז מה מייצגת החלוקה בין ימין לשמאל? הימין מייצג המשכיות, מסורתיות ושמרנות, ואילו השמאל מייצג שינוי, רדיקליות ומהפכנות. הדבר נובע מזוויות ראייה שונות על המציאות הקיימת: הימין רואה את השלמות בקיים ולפיכך שואף לחזקו, והשמאל רואה את החוסר בקיים ולפיכך שואף לשנותו. אולי יש קשר לחלוקה ביהדות בין ימין - סניגור לשמאל - קטיגור. השמות 'ימין' ו'שמאל' ניתנו על פי מקומות הישיבה בפרלמנט הבריטי, בו ישבו חברי המפלגה השמרנית בצד ימין וחברי המפלגה הרדיקלית ישבו בצד שמאל.
המתח בין מסורת ושינוי התבטא בהמשך המאה העשרים בהתאם לשינויים ולתמות המרכזיות בכל תקופה: המתח הפוליטי-מדיני בעיתות מלחמה בין נחישות, כושר עמידה ותקיפות לבין פייסנות, ויתור ונסיגה שהציב 'יונים' מול 'ניצים', התחלף בתקופת שינויים כלכליים במתח בין כלכלה חופשית וחירות הפרט לכפיית שוויון ותפיסות סוציאליסטיות וקומוניסטיות. לבסוף, ועד ימינו אפשר לומר, הוא מתבטא בתקופה של שינויים תרבותיים במתח בין לאומיות לקוסמופוליטיות, כשיש להבדיל בין לאומיות - אהבת עמך, ללאומנות - שנאת עמים זרים, ויש להבדיל בין אוניברסליות - כלל אנושיות, ובין קוסמופוליטיות - חתירה לעולם חסר זהויות לאומיות. בימינו, בעידן הפוסט-מודרני, הוא מתבטא במתח בין שימור זהות לפירוקה.
אפשר לממש את שני הצדדים - מסורת ושינוי - בגילויים מתונים וסובלניים הנותנים מקום להשקפות אחרות, או בגילויים קיצוניים וטוטאליטריים הכופים על הזולת את השקפתם. בהקשר זה חשוב לציין שבניגוד לתפיסה הרווחת בישראל, מבחינה היסטורית המסוכנת מבין השתיים היא האידאולוגיה השמאלנית הקיצונית, שהיא האכזרית והרצחנית ביותר בהיסטוריה האנושית. מאה מיליון נפשות הושמדו על ידי רודנים אכזריים מהשמאל הקיצוני, כמו יוסף סטאלין, מאו צה טונג, פול פוט ואחרים. לכן ברוב מדינות העולם, השמאל הקיצוני נחשב לסכנה העיקרית לדמוקרטיה.
ימין ושמאל במסורת היהודית
אגב, החלוקה בין 'ימין' ל'שמאל' היא לא בין זכויות אדם וגזענות, נאורות ובערות, דמוקרטיה ופאשיזם, שלום ומלחמה, טובים ורעים. ניכוס המוסריות למחנה אחד אינו מוסרי.
אז מה מייצגת החלוקה בין ימין לשמאל? הימין מייצג המשכיות, מסורתיות ושמרנות, ואילו השמאל מייצג שינוי, רדיקליות ומהפכנות. הדבר נובע מזוויות ראייה שונות על המציאות הקיימת: הימין רואה את השלמות בקיים ולפיכך שואף לחזקו, והשמאל רואה את החוסר בקיים ולפיכך שואף לשנותו. אולי יש קשר לחלוקה ביהדות בין ימין - סניגור לשמאל - קטיגור. השמות 'ימין' ו'שמאל' ניתנו על פי מקומות הישיבה בפרלמנט הבריטי, בו ישבו חברי המפלגה השמרנית בצד ימין וחברי המפלגה הרדיקלית ישבו בצד שמאל.
המתח בין מסורת ושינוי התבטא בהמשך המאה העשרים בהתאם לשינויים ולתמות המרכזיות בכל תקופה: המתח הפוליטי-מדיני בעיתות מלחמה בין נחישות, כושר עמידה ותקיפות לבין פייסנות, ויתור ונסיגה שהציב 'יונים' מול 'ניצים', התחלף בתקופת שינויים כלכליים במתח בין כלכלה חופשית וחירות הפרט לכפיית שוויון ותפיסות סוציאליסטיות וקומוניסטיות. לבסוף, ועד ימינו אפשר לומר, הוא מתבטא בתקופה של שינויים תרבותיים במתח בין לאומיות לקוסמופוליטיות, כשיש להבדיל בין לאומיות - אהבת עמך, ללאומנות - שנאת עמים זרים, ויש להבדיל בין אוניברסליות - כלל אנושיות, ובין קוסמופוליטיות - חתירה לעולם חסר זהויות לאומיות. בימינו, בעידן הפוסט-מודרני, הוא מתבטא במתח בין שימור זהות לפירוקה.
אפשר לממש את שני הצדדים - מסורת ושינוי - בגילויים מתונים וסובלניים הנותנים מקום להשקפות אחרות, או בגילויים קיצוניים וטוטאליטריים הכופים על הזולת את השקפתם. בהקשר זה חשוב לציין שבניגוד לתפיסה הרווחת בישראל, מבחינה היסטורית המסוכנת מבין השתיים היא האידאולוגיה השמאלנית הקיצונית, שהיא האכזרית והרצחנית ביותר בהיסטוריה האנושית. מאה מיליון נפשות הושמדו על ידי רודנים אכזריים מהשמאל הקיצוני, כמו יוסף סטאלין, מאו צה טונג, פול פוט ואחרים. לכן ברוב מדינות העולם, השמאל הקיצוני נחשב לסכנה העיקרית לדמוקרטיה.
ימין ושמאל במסורת היהודית
קשה לומר שהיהדות נוטה באופן מסורתי לימין או לשמאל. היהדות דוגלת באיזון על ידי שמירה על דבר ה'. התורה מאחדת את כל הערכים באופן מאוזן והרמוני המביא לשלום, בעוד דבקות בערך אנושי אחד כערך עליון, או שיעבוד לאידאולוגיה מעשה ידי אדם, ובוודאי הקרבת קרבנות אדם על מזבחה ("קרבנות השלום" לדוגמה), נחשבים עבודת אלילים.
שלושת אבותינו מייצגים התפתחות בין-דורית דיאלקטית: אברהם הוא איש החסד (לפנים משורת הדין, חסד ללא גבולות וללא צדק, למשל סליחה לאנשי סדום), יצחק הוא איש הדין (לפי שורת הדין, צדק חמור ונוקשה ללא חסד, עד ביטול ישות מוחלט), ויעקב-ישראל הוא איש האמת (אליה מגיעים ע"י אחדות המידות). חשוב לזכור שאיננו בני אברהם בלבד אלא בני ישראל. היהדות מראה כיצד לעדן את שני הקטבים וליצור יושר, אמצע, הדרך השלישית. הרמב"ם המליץ ללכת בשביל האמצע, שביל הזהב.
ייתכן שלמשמעות של המושגים הפוליטיים של 'ימין' ו'שמאל' יש קשר כלשהו למשמעות אותם מושגים בתורת הסוד, בה צד ימין מדגיש חוזק, נדיבות, גדלות ורוממות, וצד שמאל מדגיש צדק, הצבת גבולות וראייה מבדילה. השילוב בין חסד ונתינה ואהבת הזולת ובין צמצום, דין, ביקורת וגבולות הכרחי לשמירה על חברה תקינה ובריאה. עלינו לפעול מתוך מדיניות של "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", עלינו לפעול כפרטים וכחברה מתוך גדלות ושאיפת שגשוג, אך גם לבקר את עצמנו ולדעת את גבולותינו, כמו שמדגימים נביאי ישראל. הדרך היחידה בה זה יכול להתקיים היא על ידי ביטול לה'.
עם זאת, מעניין שביהדות נוהגים להקדים בכל דבר את הימין לשמאל: מתחילים כל דבר בצד ימין (פסיעות בתפילה, נטילת ידיים ונעילת נעליים) ומסיימים בצד שמאל, על מנת לסמל ולהקדים את מידת הרחמים למידת הדין. אולי גם במישור הפוליטי-חברתי יש לשתף בין שני הכוחות, ולהקדים את תנועת הבעד וההתחזקות (המכונה בשם ימין) לתנועת הנגד והביקורת (המכונה שמאל).
אפשר להבין את הסיבה לכך באופן אינטואיטיבי: יש קו דק בין ביקורת בונה לביקורת הורסת, בין סתירה לשם תיקון ובניין לבין הרס לשם הרס. קל להגיע ממרד בעריצות למרד בהכל, ומשם קצרה הדרך לניהיליזם. ניתוץ הקיים הוא מהות הרע. צריך לפעול מתוך השאיפה הבסיסית לטוב ומעליה לבנות את השאיפה לביטול הרע ("אנכי ה' אלוקיך - לא יהיה לך אלוקים אחרים על פניי"). ההתנגדות למשהו היא לא מהות בפני עצמה. אי אפשר לבנות מתוך אנטי.
שלושת אבותינו מייצגים התפתחות בין-דורית דיאלקטית: אברהם הוא איש החסד (לפנים משורת הדין, חסד ללא גבולות וללא צדק, למשל סליחה לאנשי סדום), יצחק הוא איש הדין (לפי שורת הדין, צדק חמור ונוקשה ללא חסד, עד ביטול ישות מוחלט), ויעקב-ישראל הוא איש האמת (אליה מגיעים ע"י אחדות המידות). חשוב לזכור שאיננו בני אברהם בלבד אלא בני ישראל. היהדות מראה כיצד לעדן את שני הקטבים וליצור יושר, אמצע, הדרך השלישית. הרמב"ם המליץ ללכת בשביל האמצע, שביל הזהב.
ייתכן שלמשמעות של המושגים הפוליטיים של 'ימין' ו'שמאל' יש קשר כלשהו למשמעות אותם מושגים בתורת הסוד, בה צד ימין מדגיש חוזק, נדיבות, גדלות ורוממות, וצד שמאל מדגיש צדק, הצבת גבולות וראייה מבדילה. השילוב בין חסד ונתינה ואהבת הזולת ובין צמצום, דין, ביקורת וגבולות הכרחי לשמירה על חברה תקינה ובריאה. עלינו לפעול מתוך מדיניות של "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", עלינו לפעול כפרטים וכחברה מתוך גדלות ושאיפת שגשוג, אך גם לבקר את עצמנו ולדעת את גבולותינו, כמו שמדגימים נביאי ישראל. הדרך היחידה בה זה יכול להתקיים היא על ידי ביטול לה'.
עם זאת, מעניין שביהדות נוהגים להקדים בכל דבר את הימין לשמאל: מתחילים כל דבר בצד ימין (פסיעות בתפילה, נטילת ידיים ונעילת נעליים) ומסיימים בצד שמאל, על מנת לסמל ולהקדים את מידת הרחמים למידת הדין. אולי גם במישור הפוליטי-חברתי יש לשתף בין שני הכוחות, ולהקדים את תנועת הבעד וההתחזקות (המכונה בשם ימין) לתנועת הנגד והביקורת (המכונה שמאל).
אפשר להבין את הסיבה לכך באופן אינטואיטיבי: יש קו דק בין ביקורת בונה לביקורת הורסת, בין סתירה לשם תיקון ובניין לבין הרס לשם הרס. קל להגיע ממרד בעריצות למרד בהכל, ומשם קצרה הדרך לניהיליזם. ניתוץ הקיים הוא מהות הרע. צריך לפעול מתוך השאיפה הבסיסית לטוב ומעליה לבנות את השאיפה לביטול הרע ("אנכי ה' אלוקיך - לא יהיה לך אלוקים אחרים על פניי"). ההתנגדות למשהו היא לא מהות בפני עצמה. אי אפשר לבנות מתוך אנטי.
ימין ושמאל בישראל
נראה שהיה אפשר לבנות מתוך אנטי כל עוד היסודות השליליים היו חיוניים וכל עוד היסודות החיוביים היו איתנים מספיק. אך נשאלת השאלה: מאחר ומדינת ישראל הוקמה על יסודות שמאליים, של ביקורת ושלילה, הממשיכים להרכיב רעיונית ומעשית את מוקדי השלטון התרבותי והחברתי שלה גם כיום, האם היסודות השליליים של מרד ומהפכה מרכיבים את נדבכיה העמוקים של המדינה בצורה שאינה ברת תיקון, והיא עלולה להתפרק מבפנים בטווח הארוך או הקצר? האם שלילת היהדות לא הופכת לשלילת הציונות (שהיא ביטוייה המעשי)? האם טבוע במדינת ישראל גרעין של הרס עצמי?
תלוי אם נצליח להשתחרר מהדומיננטיות של יסודות הפירוק והשלילה, ואם היסודות החיוביים של התנועה הציונית איתנים מספיק. דווקא בארץ אפשר ליצור איחוד פורה ומועיל בין ימין לשמאל, לאחד את שני הצדדים ולהגיע לשלם שיהיה גדול מסכום חלקיו.
אך המאבק האמיתי המתחולל במדינת ישראל אינו בין ימין לשמאל.
המאבק על הזהות היהודית במדינת ישראל
במדינת ישראל מתחולל קרב שבמרכזו השאלה: האם נזכור מי אנחנו? האם אנו בעלי זהות ייחודית, האם קיומנו כעם ייחודי, או שאנו עם ככל העמים, ואולי אפילו שואפים להיעלם ולהיטמע בהם ובתרבותם? האם נכיר במטען ההיסטורי העמוק ובייעוד של עם ישראל, או שנחתור להתעלם ממנו? האם נביט אחורה לעבר ומתוכו קדימה לעתיד, או שננוע בסימן שאלה תמידי, בורחים מעצמנו ומזהותנו האמיתית, חיים בהווה ממושך, מנותק ותלוש משורשים?
המאבק על הזהות היהודית במדינת ישראל
במדינת ישראל מתחולל קרב שבמרכזו השאלה: האם נזכור מי אנחנו? האם אנו בעלי זהות ייחודית, האם קיומנו כעם ייחודי, או שאנו עם ככל העמים, ואולי אפילו שואפים להיעלם ולהיטמע בהם ובתרבותם? האם נכיר במטען ההיסטורי העמוק ובייעוד של עם ישראל, או שנחתור להתעלם ממנו? האם נביט אחורה לעבר ומתוכו קדימה לעתיד, או שננוע בסימן שאלה תמידי, בורחים מעצמנו ומזהותנו האמיתית, חיים בהווה ממושך, מנותק ותלוש משורשים?
המאבק על המשכיות עם ישראל וערכי עם ישראל עתיק כימי היותנו. אותו עימות חוזר על עצמו בכל דור ודור בין גורמים מתחלפים: בני ישראל והערב-רב (המייצגים זהות קוסמופוליטית 'מערבבת') בדור המדבר, מכבים ומתיוונים בתקופת בית שני, יהודים ומתבוללים בתקופת ההשכלה. גם היום הקרב על דמותה של מדינת ישראל מוכרע יום-יום בשדה הקרב של התודעה והמעשה של כל אחד מאיתנו. העימות כיום הוא בין אלה ששומרים וחיים את מורשת ישראל ובין אלה שהחליפו אותה בתרבות זרה, שחלחלה אלינו על האנטישמיות הטבועה בה.
בינתיים באורח נס הצליח עם ישראל לשמור על זהותו. 80% מהיהודים בישראל שומרים את המסורת במידה רבה לפי נתוני הלמ"ס 2010. לפי סקר מכון גוטמן 2008, 75% מכלל הישראלים מגדירים את עצמם כמסורתיים, דתיים או חרדים, בעוד רבע מהם מגדירים את עצמם כחילונים (למרות שיש חילונים רבים שמרגישים קשר למסורת היהודית). ישנם אנשים החיים ומשמרים ומפתחים באופן אקטיבי את הזהות היהודית, המבוססת על שלושה יסודות: תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל. 'חרדים' מתמקדים במרכיב של תורת ישראל, 'מתנחלים' מתמקדים במרכיב של ארץ ישראל, ו'ימנים' מתמקדים במרכיב של עם ישראל.
מצד שני, ההשפעה היא לא רק בהתנהגות ובשמירה על המסורת, אלא גם בדרכים אחרות, של שינוי רגשי ותפיסתי. מאז תקופת ההשכלה ועד ימינו, התודעה ה'מתבוללת' התפשטה והשתלטה על מעגלים נרחבים בעם ישראל.
ואכן, ניתן להבחין בדפוס חוזר בדוגמאות ההיסטוריות: תחילה רוב העם עומד בפרץ, אך ישנה 'אליטה' שבוחרת בהתבוללות, מפעילה לחץ על הציבור מבפנים תוך לחצים מבחוץ מצד מדינות זרות, העם נגרר אחריה, והסוף: אסון.
גם בישראל של ימינו יש 'אליטה מתבוללת', 'תנועת הנגד', שמשתדלת בכל מאודה להשניא עלינו את מורשתנו ומסורתנו. כבר לא מקובל בימינו 'להמיר דת' אז עושים זאת באופן מתוחכם יותר, בשינוי ערכים, ב'התבוללות' תרבותית רכה. 'תנועת הנגד' המתנגדת לישראל, מתכחשת ליהדות או מכחישה אותה, קשורה באופן טבעי עם השמאל הקוסמופוליטי בארץ ובעולם מכיוון שהם חולקים מספר קווי מתאר משותפים: א) התנגדות, שינוי ומהפכנות ב) קשר ל'אליטה' ג) אג'נדה קוסמופוליטית החותרת למחיקת זהות לאומית ד) אג'נדה פוסט-מודרנית ואנטי-זהותית ה) ניתוק מערכיה ויסודותיה של הזהות היהודית, המונע ראיה צלולה לגביה, ורצון למחוק, לזנוח ולפרק את הזהות היהודית, על מנת להיות משוללי זהות.
לכן המאבק שנראה לעיתים בין ימין לשמאל, ואם מביטים יותר לעומק הוא בין מסורת לשינוי, הוא באמת מאבק אחר: מאבק על הזהות היהודית של מדינת ישראל. זהו המאבק החשוב היחידי. המאבק על הארץ, המאבק על הלאום, המאבק על התורה כולם אינם אלא אחד.
"בני דורנו מתעניינים כל כך בשמאל וימין, עד ששכחו לגמרי שיש גם מעלה ומטה..." (פרנץ ורפל)
כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן. הגיע הזמן לשחרור המחשבה.
בינתיים באורח נס הצליח עם ישראל לשמור על זהותו. 80% מהיהודים בישראל שומרים את המסורת במידה רבה לפי נתוני הלמ"ס 2010. לפי סקר מכון גוטמן 2008, 75% מכלל הישראלים מגדירים את עצמם כמסורתיים, דתיים או חרדים, בעוד רבע מהם מגדירים את עצמם כחילונים (למרות שיש חילונים רבים שמרגישים קשר למסורת היהודית). ישנם אנשים החיים ומשמרים ומפתחים באופן אקטיבי את הזהות היהודית, המבוססת על שלושה יסודות: תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל. 'חרדים' מתמקדים במרכיב של תורת ישראל, 'מתנחלים' מתמקדים במרכיב של ארץ ישראל, ו'ימנים' מתמקדים במרכיב של עם ישראל.
מצד שני, ההשפעה היא לא רק בהתנהגות ובשמירה על המסורת, אלא גם בדרכים אחרות, של שינוי רגשי ותפיסתי. מאז תקופת ההשכלה ועד ימינו, התודעה ה'מתבוללת' התפשטה והשתלטה על מעגלים נרחבים בעם ישראל.
ואכן, ניתן להבחין בדפוס חוזר בדוגמאות ההיסטוריות: תחילה רוב העם עומד בפרץ, אך ישנה 'אליטה' שבוחרת בהתבוללות, מפעילה לחץ על הציבור מבפנים תוך לחצים מבחוץ מצד מדינות זרות, העם נגרר אחריה, והסוף: אסון.
גם בישראל של ימינו יש 'אליטה מתבוללת', 'תנועת הנגד', שמשתדלת בכל מאודה להשניא עלינו את מורשתנו ומסורתנו. כבר לא מקובל בימינו 'להמיר דת' אז עושים זאת באופן מתוחכם יותר, בשינוי ערכים, ב'התבוללות' תרבותית רכה. 'תנועת הנגד' המתנגדת לישראל, מתכחשת ליהדות או מכחישה אותה, קשורה באופן טבעי עם השמאל הקוסמופוליטי בארץ ובעולם מכיוון שהם חולקים מספר קווי מתאר משותפים: א) התנגדות, שינוי ומהפכנות ב) קשר ל'אליטה' ג) אג'נדה קוסמופוליטית החותרת למחיקת זהות לאומית ד) אג'נדה פוסט-מודרנית ואנטי-זהותית ה) ניתוק מערכיה ויסודותיה של הזהות היהודית, המונע ראיה צלולה לגביה, ורצון למחוק, לזנוח ולפרק את הזהות היהודית, על מנת להיות משוללי זהות.
לכן המאבק שנראה לעיתים בין ימין לשמאל, ואם מביטים יותר לעומק הוא בין מסורת לשינוי, הוא באמת מאבק אחר: מאבק על הזהות היהודית של מדינת ישראל. זהו המאבק החשוב היחידי. המאבק על הארץ, המאבק על הלאום, המאבק על התורה כולם אינם אלא אחד.
"בני דורנו מתעניינים כל כך בשמאל וימין, עד ששכחו לגמרי שיש גם מעלה ומטה..." (פרנץ ורפל)
כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן. הגיע הזמן לשחרור המחשבה.
